לפגישה הראשונה היא איחרה בעשרים דקות תמימות.
בזמן שהמתנתי לה התבוננתי סביב, שואף לקרבי את המראות הקלאסיים של מלון ירושלמי בשעת ערב: בחורות סמינר ובחורי ישיבות חגיגיים מפוזרים ברחבי הלובי, נרגשים, מחייכים, נבוכים במקצת.
כשהיא נכנסה ללובי הייתי עסוק, לבושתי, בניסיון לצותת לזוג רועש במיוחד לצידי. הבחנתי בה רק כשדמותה התנשאה מעליי, אדומת פנים ועטופה בשכבות חורפיות. ניכר היה שהיא עשתה את הדרך לפה בריצה. "משה?", שאלה. כן, זה אני.
כשקמתי מעם מושבי במטרה להזמין אותה לשבת, כמו הג'נטלמן המנומס שאני, היא חייכה והניפה ידה בביטול. "הכל בסדר, זה עליי", אמרה, ובתנועה טבעית פשטה מעליה את המעיל הכבד.
איבדתי את לשוני לשנייה כשגיליתי איך היא לבושה מתחת: חולצה ספורטיבית ירוקה פשוטה, וחצאית שחורה באותו הסגנון. הפרט היחיד שהשתלב בנוף האלגנטי הכללי היו מגפיה, שעדיין נצצו משאריות של גשם.
היא כנראה לא הבחינה בתגובתי המופתעת, וכרכה את מעילה סביב לכורסא כבקיאה ורגילה. כשהתיישבה היה רגע של שקט מביך; אני מניח שציפיתי להתנצלות כלשהי על האיחור, אך זו לא הגיעה.
במקום זאת שאלה, "אז איך הייתה הדרך לפה? עברה בקלות?". רציתי לומר לה, הי, זו השורה שלי. תחושה של אי נוחות החלה לפשוט בתוכי; מהרגע הראשון האירועים כאן לא מתגלגלים לפי הספר.
כשהגבתי, "היה מצוין, תודה", קולי יצא אדיש משהתכוונתי.
• • •
לפגישה השנייה היא הגיעה בזמן; למעשה, הגענו באותה שנייה כמעט. בדלת המסתובבת בכניסה למלון הייתה לי שנייה של התלבטות הרת גורל, להיכנס באותו חרך או לחכות לסיבוב הבא?
נראה היה שהיא מנסה להציל אותי מהמבוכה באלגנטיות: "אני אחריך", אמרה. "אני אחרייך", הגבתי באדיבות אבירית. איך שהוא זה הסתיים, ומצאנו את עצמנו בצד השני.
כשהתיישבנו שמתי לב שהיא הגיעה הפעם הרבה יותר אלגנטית: שמלה ירוקה ונעלי עקב תואמות. היא שמה לב שזה הפריע לי בפעם הקודמת? גם אם התאוריה נכונה, הרי שהיא הסתירה זאת היטב.
"הסתדרת בסוף עם האוטובוס?", היא שאלה כשהתמקמנו. שוב היא פותחת ראשונה, עברה בראשי מחשבה, מהירה כברק. אך הפעם זה הפריע לי הרבה פחות.
"האמת שהגיע מהר", החזרתי בתשובה. הפגישה הקודמת הסתיימה בצורה מפתיעה, כשקלטתי שלא הבאתי איתי כסף למונית. בדרך לתחנת האוטובוס התנצלתי בלי הפסקה, אך היא הגיבה בצחוק: "הכל טוב. לפחות הרווחנו עוד כמה דקות לפגישה".
הכמה דקות הפכו לזמן רב מאד. מה שלמדתי באותה שיחה כנה בתחנה, בשעת ערב מאוחרת, גרם לי להכריע לפגישה נוספת.
"הפעם הבאתי כסף, רק ליתר בטחון", היא הודיעה כעת, מנערת אותי מהרהוריי. "לא יהיה בזה צורך", מיהרתי להגיב בחיוך, בעודי שולח מבט רב משמעות לארנקי התפוח.
במחשבותיי ניסיתי לסדר את הנושאים עליהם רציתי לדבר: עבודה מול משפחה, חינוך הילדים, שאיפות. הזמן קצר כל כך, ואני רציתי לדעת הכל. האם אספיק?
"אתה יודע ממה הכי נהניתי בפגישה הקודמת? הדרך לתחנה", היא אמרה לפתע.
"באמת?", הגבתי, לא ממש מופתע. גם אני.
"כן. היית כל כך לחוץ והתנצלת עשרות פעמים. דווקא התגובה הזאת לימדת אותי הרבה דברים עליך". היא חייכה. הרגשתי שאני מסמיק, כשקלטתי שהיא הגדירה במדויק את התחושות שלי בנוגע לתקרית.
האם דווקא רגעים כאלה יכולים ללמד אותך עליה יותר מאלף שאלות?
"נתחיל?", שאלתי.
• • •
"הלכת לאיבוד, ילד?", היא שאלה, בקול רך אותו טרם שמעתי.
זו הייתה הפגישה הרביעית. הלכנו בין העצים בטיילת, רוח בוקר קרירה מכה בגבנו. זה היה רעיון שלה, להיפגש בשעה מוקדמת כל כך כדי "להחליף אווירה". בשלב זה כבר הכרתי את היוזמות המיוחדות שלה, ואפילו למדתי לחבב אותן.
הילד המדובר היה בן 4 לכל היותר, עם עיניים גדולות ומבט סקרן. מצאנו אותו בדרך, מתגלגל להנאתו על העשב הלח, בלי אף מלווה מבוגר בטווח ראייה.
היא כרעה לצידו על העשב, מתעלמת במופגן מהלכלוך שדבק בבגדיה. "אבא או אמא נמצאים פה איתך, חמוד?", שאלה באותו קול מרגיע.
נראה שאזכור ההורים הנעדרים השפיע על הילד באופן מיידי. הוא הביט סביבו בחוסר אונים, ואז פיו הקטן רעד; שניות אחר כך הוא פרץ בבכי היסטרי.
הייתי נבוך מהסיטואציה. כבן בכור במשפחתי לא הייתי רגיל לאחיינים קטנים, ולא בדיוק ידעתי כיצד להגיב. היא לעומתי לא איבדה את עשתונותיה. "אל תבכה, חמוד. אני איתך. אנחנו נמצא אותם ביחד", אמרה בעידוד, והושיטה לו את ידה.
הוא נענה לה בהיסוס, דמעותיו נחלשות קמעא. התבוננתי במחזה כמו קסם. הנה משהו שלא מספרים עליו בבירורים, חשבתי לעצמי.
מרחוק הבחנתי באיש נסער רץ לכיווננו. "חיים? אתה שם?", קרא בבהלה, מודאג כמו שרק אבא שאיבד את ילדו יכול להיות. "הוא איתי כאן, הכל בסדר", היא הגיבה בצעקה, ואז הוסיפה לאוזניו של הילד: "הוא התנהג כמו גדול". חיוך מתוק עלה מבעד מסך הדמעות, ואז הוא התנתק ממנה ורץ לאביו.
"יש דבר יפה יותר מבן שחוזר לאבא?", היא זרקה לכיווני בחיוך, בעודה מנסה לנקות את שמלתה מהבוץ והעשב - ללא הצלחה מרובה.
"אני משער שלא", עניתי בלי מחשבה, חש מחנק מסוים בגרוני. החלטה גורלית, כזאת שתשנה את חיי החלה להתגבש בתוכי, יציבה ובטוחה.
0 תגובות