אאא

היה זה יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 כשאספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת, בקהילה יהודית קטנה בחאלב שבצפון סוריה. הקהילה היהודית לא הייתה בטוחה יותר, ובית הכנסת הגדול, מקום המבטחים של הכתר - הוצת ועלה באש. לראשונה זה מאות שנים, הכתר הוצא ממחבואו ונשמר במסתור. בסוף שנות ה-50 התחיל לנדוד, ומאז, בעקבות גלגוליו הרבים - נעלמו יותר משליש מדפי הספר, וארבעה מתוך חמשת חומשי התורה - חסרים כמעט לגמרי.

אחרי עשרות שנים, הם צצים שוב באופן מפתיע בידיו של סוחר עתיקות בירושלים, כשהם מוצעים למכירה תמורת מיליון דולר. אלא שאז, הסוחר שניסה למכור את הדפים, נמצא מת בחדר בבית מלון. והדפים - שוב נעלמו. איך נעלמו דפי הכתר? ומי לקח אותם?

גלגולו של "הכתר"

סיפורו של "הכתר" מתחיל אי-שם במאה העשירית לספירה, בעיר טבריה. כתב היד של הספר, הכולל את כל התנ"ך, נכתב על 487 דפי קלף על ידי הסופר שלמה בן-בויאעא, והוגה ונוקד על ידי אהרן בן אשר. שנים אחר כך נדד הספר לירושלים, שם נשדד ונפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית במצרים.

במצרים, מקבל "הכתר" את "החותמת" המעידה על דיוקו המושלם, מלא אחר מאשר הרמב"ם: "ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר'', הוא כותב בספרו (אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר. ת"פ).

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות, לקח אתו את "הכתר". יהודי חאלב הטמינו את הספר היקר בהיכל שבבית הכנסת העתיק, וכינוהו "כתר ארם צובא", על שם קהילתם. "הכתר" נשמר שם בקפדנות במשך כ־600 שנה. רבים מיהודי חאלב האמינו, שביום שבו ייצא הספר העתיק מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור ממשכנו".

בדורות האחרונים הם אף נעלו אותו בכספת uלא נתנו כמעט לאיש להביט בו. "הארון היה נעול בשני מפתחות, והם מעולם לא נמסרו לאדם אחד", העיד עזרא, שמש בית הכנסת בחאלב ושומר "הכתר".

במשך השנים נשמעו עדויות מהספר. אחד מהם, החוקר יעקב ספיר, שלח שאלות אל הרב מנשה סתהון מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא שאותן כתב במקומות שונים. השליח לחלב היה רבי יעקב מלוצין, תלמיד ישיבת וולוז'ין ומראשי עליית תלמידי הגר"א, שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שינויי הנוסחאות.

הכתר נעלם

החלק המסתורי מתחיל לפני קצת יותר משבעים שנה. בשנת 1947 - ליל ההכרזה של האו"ם על הקמת המדינה, הפרעות שהחלו בחאלב מיד עם ההכרזה, תפסו את גבאי בית הכנסת, אשר בגדדי, מנסה להציל את "הכתר" מתוך בית הכנסת שהועלה בלהבות, למרבה המזל הספר ניצל כמעט לחלוטין. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחאלב, שם קיים חשש לגורלו. וכך הוחלט בסוף שנות ה-50 להעבירו לישראל.

 בתחילה הוברח הספר על ידי מוראד פחאם בשליחות רבני הקהילה, חכם משה טוויל וחכם שלמה זעאפרני. היעד הסופי: חכם יצחק דיין, הרב החאלבי המתגורר בתל אביב. אלא שהכתר מעולם לא הגיע אליו. בזמן שהותו של פחאם בטורקיה, בדרכו לישראל, הועבר הספר מסיבה לא ברורה, לידיו של סוכן ישראלי ומשם התגלגל עד שלבסוף נשמר במכון בן-צבי בירושלים (עד היום). לכאורה הכל טוב ויפה - הכתר ניצל.

אלא שלא. לאחר זמן התברר, כי יותר משליש מדפי הספר העתיק, השווים מאות-מיליונים, נעלמו. וכאן למעשה מתפתחת הדרמה של הסיפור המסתורי, שפענוחו, רחוק עדיין מסיום.

במשך השנים ניסו חוקרים, סוחרים ואספני עתיקות רבים, לפתור את תעלומת הדפים האבודים. חוקרים העריכו כי בעת הפרעות בחאלב בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, כדי להציל את הדפים היקרים. או שחלקי הספר אבדו או נשרפו בפרעות וכבר לא ניתן היה להשיבם.

בסרט התיעודי "בעקבות הכתר" ששודר השבוע ב'כאן 11', קבוצת אנשים המכנה עצמה "הציידים", טוענים לגרסה אחרת לגמרי.

"הציידים" הם קבוצת מומחים שהפכו את המרדף אחר 'כתר ארם צובא' למפעל חייהם. בין המומחים נמצאים החוקרים: רפי סיטון סוכן מוסד לשעבר, עזרא קצין והסופרים מתי פרידמן ויפעת ארליך, שנדבקו בחיידק התעלומה הגדולה של כתב היד יהודי. ביחד עם במאי הקולנוע, נינו של "שומר הכתר" - אבי דבאח, הם הופכים כל אבן בהתחקות אחר הכתר שנעלם לפני שישה עשורים. לטענתם, החלקים החסרים, או לפחות רובם, נשדדו בישראל, ולא נעלמו בחאלב.

מסע הצייד

אחד הראשונים שלקח על עצמו את המשימה לגלות מה עלה בגורלם של הדפים היה רפי סיטון, סוכן המוסד לשעבר, ששירת במודיעין הישראלי במשך 30 שנה. ניסיונו הרב כאיש מודיעין בא לידי ביטוי בשנות ה־90, כשהתבקש על ידי הטלוויזיה הישראלית לחקור עבורה את פרשת הכתר. סיטון הוא היחיד מבין החוקרים שזכה לראות את הכתר במו עיניו, בנעוריו בחאלב שבה נולד וגדל.

"כשהתחלתי לעיין בחומרים על הכתר, ראיתי כי רבים העידו כי הרב יצחק שחייבר, ממנהיגי הקהילה החאלבית, היה האחרון שראה אותו בשלמותו, כשהציל את הכתר מהלהבות של השריפה של כ"ט בנובמבר ואצבעותיו נחרכו תוך כדי הפעולה", הוא מספר.

לטענת "הציידים", גם חלקיו של הספר שנמצאים בידינו כיום במכון בן צבי, לא הגיעו לשם בתום לב.

"הרשויות הישראליות עשו יירוט לכתב ולקחו אותו", אומר הסופר מתי  פרידמן, ומתייחס בכך לטענה שמסירת הספר לידי הסוכן הישראלי בטורקיה, לא נעשתה ביושר - מה שהוביל את הקהילה החאלבית לתבוע את המדינה.

"הקהילה החאלבית עשתה דבר שהוא נדיר בשנות ה־50 לקהילה חלשה בישראל - היא תבעה את המדינה ודרשה להחזיר את הכתר. במשך ארבע שנים התנהל קרב משפטי על הכתר, שהוא למעשה דיון רחב יותר בעניין שייכות הירושה של הגולה, והאם המדינה היא הנציגה של ההיסטוריה היהודית. המשפט הסתיים ב־1962 בפשרה שהיא ניצחון המדינה, והכתר נשאר במכון בן־צבי".

במשך שנים רבות הניחו החוקרים כי הדפים נעלמו לפני שהגיעו לארץ, אך לדברי פרידמן, עמית נוסף בצוות המחקר, אין עדות לחוסר משמעותי לפני מרץ 1958, עם זאת, כשנבדק הכתר לאחר שהות בת חודשיים במכון בית צבי, נמצאו בו 294 דפים בלבד במקום 487 עמודים.

הופעתו של הספר מחדש

על פי דיווחים שונים, כ־30 שנים לאחר היעלמות הדפים, הם ככל הנראה צצו מחדש בירושלים. סוחר העתיקות שלמה מוסאיוף, סיפר בסרטו של סיטון: "באו אלי שני אברכים, שני יהודים עם זקנים ופאות, עם כובעים גדולים שחורים, ושאלו אותי אם אני מר מוסאיוף. אמרתי 'כן', והם אמרו לי 'יש לנו משהו חשוב מאוד להראות לך'. עליתי איתם לחדר, הם שמו את המזוודה על המיטה, פתחו נייר משי שהיה על זה, ופתאום נדהמו עיניי. ראיתי בין 70 ל־100 דפים, אחד מונח על השני, כתובים על קלף, בדיו שחורה שהתאדמה מרוב הזמן. שורה אחת יותר קצרה, שנייה יותר ארוכה. הם אמרו לי שזה כתר ארם צובא, ואין לי כל ספק שמה שראיתי היה הכתר".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לדברי פרידמן, מוסאיוף טען בפניו כי המחיר שדרשו ממנו הסוחרים היה גבוה מדי והוא לא קנה את הכתר, וכי האיש שהציע לו את הדפים, נמצא בהמשך ללא רוח חיים בחדר המלון שלו, ועל פי הפרסומים הורעל.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראו כמות גדולה מדפי הספר החסרים, אך קצת מהדפים נתגלו במשך השנים. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים - שהיה שייך לכתר, לספרייה הלאומית.  בשנת 2007 הועבר לידי בן צבי קטע נוסף, מספר שמות, שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר, מה שאולי סותר את טענתם של קבוצת "הציידים".

אחרית דבר

ישנם מסמכים רבים על הכתר, ועדויות ושמועות סותרות לגביו, אך לאף אחד אין ראיות חד משמעיות, לא לכך שהספר נחסר בחאלב. גם "הציידים" מודים בזה,  שראשי מכון בית צבי אינם אשמים בהיעלמות הדפים הנדירים. אין זו הגניבה הראשונה של כתב יד נדיר, חפצי ערך וכתבים היסטוריים נגנבים ונעלמים בכל העולם גם במקומות מאובטחים ביותר.  

אז מתי נעלמו הדפים החסרים? בחאלב? בישראל בשנות ה-60? האם הם נשתמרו, ואם כן היכן הם כיום? אולי לעולם לא נדע.