אאא

לא באנו להרוס מסיבות, אך עולם הישיבות חוגג היום ומחר את מסיבת הפורים השנתית, בה כמיטב המסורת עומד אחד מטובי בניה של כל ישיבה וישיבה למופע "פורים רב", במהלכו הוא הופך את ראש הישיבה והצוות לחוכא ואיטלולא. ראש הישיבה והצוות, מנגד, עושים עצמם כנהנים מהבדיחות על חשבונם עם חיוך מופרז ולא אמיתי.

אך מה מתרחש באמת בתוך ליבם הסגור? האם ראש הישיבה מרגיש בנוח? האם מטרידה אותו התדמית האישית, רגע אחרי שאדי האלכוהול יתפזרו להם?

'כיכר השבת', יצא לבדוק, לחפש ולאתר ראש ישיבה שיהיה מוכן לחשוף בפנינו את ההרגשה האמיתית. זה לא היה פשוט למצוא ראש ישיבה שיסכים לפתוח את צפונות ליבו. המס לווה בקשיים רבים וברגע האחרון, הרב המדובר, התחרט. 'ספאסעט נישט', הוא אמר לי וטרק את הטלפון.

 'פורים רב' כהלכתו בחברון. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (באדיבות המצלם)

לא התייאשתי, והמשכתי לחפש לא רק בגלל 'החרב החדה' שהייתה מונחת על צווארי מצד המערכת, אלא בעיקר, כי גם אני הייתי שם, גם אני הייתי בחור ישיבה צעיר ופוחז שלא שם לב לרגישויות שיש לאנשים שעומדים בראש ההיררכיה, הם לא סתם 'בוטים', יש להם רגשות גם אם הם משתדלים שלא להחצין אותם.

בעולם הישיבות ידוע כי יש שני סגנונות של חיקוי, האחד הוא צוות הישיבה הלימודי, דהיינו; המשיבים, הר"מים וראשי הישיבה שאיתם עוד מתנהגים בצורה סלחנית יותר, אולי בגלל שמעריכים ורוחשים להם כבוד ואולי כי פשוט מפחדים מהם... אך מי שסובלים מנחת זרועם של ה'פורים רב' במידה הקשה ביותר אילו אנשי צוות ההשגחה של הישיבה דהיינו; המשגיח, והמק"קים (המשגיחים הקטנים בלע"ז) מהסיבה הפשוטה שאיתם לבחורים יש חשבון פתוח, כל השנה הם "מציקים" לבחורים ונוברים להם בחיים האישיים, כך שפורים זו ההזדמנות הטובה להשיב להם מנה אחת אפיים.

ממילא, האופי של הירידות והבדיחות הוא שונה לחלוטין, בעוד אצל רבני הישיבה לא יורדים לרזולוציות נמוכות, אצל המשגיחים יוצא כל המטען הכבד שנצבר במהלך השנה.

חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)
חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

אשר על כן, שמנו נפשנו בכפינו כדי להביא בפניכם, זה לצד זה, מה מרגיש ראש הישיבה במסיבת הפורים ולעומתו מה חש המשגיח. הישארו איתנו.

'ראש הישיבה' שלנו כבר לא יהודי צעיר, הוא עבר את גיל החמישים וישיבתו בהחלט נחשבת ל'משהו' בסולם הדרגות הישיבתי. הוא כמובן מסרב לדבר על הרגשות שלו. למה? לא כי הוא ליטוואק, אלא בגלל ש... "אצלנו ב.... למדו כל הזמן, ולא דיברו על רגשות". ברור.

כשהראש ישיבה היה בחור ב... גם נהגו לעשות 'פורים רב'? והאם רה"י היה שותף בהכנת הדרשה או אולי רה"י בעצמו היה ה'פורים רב', ירינו את שאלות הפתיחה.

"כשאני הייתי תלמיד בשיבה, רק בכירי הלומדים היו נותנים את דרשת פורים. הדרשה הייתה מפולפלת מאוד, והיית חייב להוכיח יכולת למדנית יוצאת דופן, זה היה הדבר העיקרי. הדבר השולי היה שלוקחים את דרך הלימוד של הר"מים או של הראש ישיבה ובזה היו עושים דרשת פורים. מטבע הדברים, כשהייתי בחור צעיר אכן הייתי ב'צוות ההיגוי' של ההכנה לדרשת פורים, אך אני לא עמדתי על הבמה המרכזית וצחקתי חלילה על רבני הישיבה, אותם הייתי מעריץ.

חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)
חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

"אני לא זוכר שחיפשנו כל הזמן איך להגחיך את הרבנים. להיפך, כיבדנו אותם מאוד וראינו בהם מודל להערצה אמיתית, ולכן ניסינו להתחבר לסגנון שלהם לא כדי למצוא את החולשות, אלא למצוא את החוזקות שלהם, ולהוסיף נופך קצת משעשע בשביל פורים".

בישיבה שלכם, הבחורים מנסים למצוא רק את החולשות?

"תראה, לפני כמה שנים היה לי בישיבה בחור שנבחר להיות ה'פורים רב', אמנם הוא כנראה היה למדן, אך ירא שמיים בוודאי הוא לא היה. מלבד זה שכמעט ולא היה תוכן אמיתי בדברים שהוא אמר (אמממ...), הוא כל הזמן ניסה לחקות את הסגנון דיבור שלי (כאן רה"י משים את תשומת ליבי כי יש מילה אחת שהוא חייב להגיד כל פעם, ואותו תלמיד קלט את זה) ואת תנועות הידיים שלי. אותי באופן אישי זה לא שעשע שהוא חוזר על עצמו מאה פעמים, בלי תוכן".

הר"י נעלב או נפגע מזה? יש על דבר כזה סליחה ומחילה? והאם אחד התלמידים ביקש פעם סליחה?

"סיכמנו שלא מדברים על רגשות", הוא מחייך, "אך בכל אופן תדע שזה קורע לי את הלב לרסיסים, אני כל השנה משקיע את מיטב מרצי ונשמתי בשביל התלמידים, מלבד כך שאני מכתת את רגליי בעולם כדי שלבחורים לא יהיה עול כלכלי וכל מבוקשם יהיה להם בישיבה, אני גם מכין את השיעורים שאני מוסר בישיבה כמעט עד אור הבוקר, ואני לא נותן תנומה לעפעפי, הכל בשביל התלמידים. מה אני מרוויח מזה? קצת כבוד? כלום.

"והנה, מגיע פורים שזה נחשב כחג של הבחורים, ואני יושב בבית לפני שאני נכנס למסיבה, אולי השנה יהיה מישהו שידבר על כמה אני משקיע בישיבה, שיגידו מילה טובה על השיעורים שאני עומל עליהם, הרי אין עוד הזדמנות שהבחורים מקבלים את הבמה, והנה מה אני מקבל בתמורה? חיקויים עלובים של תנועות ידיים ומשפטים חוזרים, זה אפילו בלי רמה, במידה והיו משקיעים בלמצוא 'ווארט' מפולפל על פורים שנעשה בסגנון שלי, לא הייתי מתלונן, אבל אפילו אינטליגנציה אין פה, וזה הרבה יותר כואב לי.

חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)
חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

"אני לא מבקש כבוד חלילה או הערכה יוצאת דופן רק את המינימום הנדרש, אבל באופן אישי, זה פוגע. מה שכן, למדתי לאורך השנים לא לקחת ללב, ואני כל הזמן מנסה להבין שהיום הדור הוא דור אחר, שונה לגמרי ממה שאני הכרתי, ואת הדור הזה אני עמל לחנך וב"ה רואים בסוף פירות טובים.

"לגבי מה ששאלת האם מבקשים סליחה, הדבר המעניין הוא שדווקא אלו שפגעו בי בצורה הכי קשה מרגישים בנוח לבוא אלי יום אחרי ולדבר איתי כאילו כלום לא קרה, ולא חושבים בכלל על התנצלות. וכשהם מדברים איתי אני בוער בתוכי, אני מרגיש כעס עצום, אך מתוקף תפקידי אני עוצר בעצמי ומתאפק, ואולי זה בגלל שלא נעים לי להגיד שאני נעלב, זו גם אפשרות. אך יש נחמה, יש כאלה שמגיעים לבקש התנצלות. בסוף, רק עם עבודת המידעס אני סולח ומוחל לכולם".

ראש הישיבה לא חושב לפעמים, אולי מדובר בכשל חינוכי? האם רה"י מכה על חטא לפעמים אחרי מסיבת פורים?

"זו שאלה מורכבת, כי אני משתדל לחנך את תלמידיי באותה צורה שבה אני חונכתי, אני אמון על מסורת, לא משנה כלום, כי אם יהיו בעתיד עוד כמה כמוני, זה יהיה לתפארת עולם הישיבה. כשהייתי בחור, לא היה יכול לקרות דבר כזה שכך פוגעים בכבודה של תורה. אז בהכרח צריך לומר שהדור השתנה, ויש ירידת הדורות, אני לא חושב שהחינוך הוא לא טוב, זה מה שקורה באמצע הדרך, באמצע החינוך.

"אתה רואה היום בכל מקום כי הערך של תורה ירד, פחות מעריכים לומדי תורה עד שהם נהיו כ'אסקופה הנדרסת'. וזה לצערי גם נכנס לתוך היכלי הישיבות הקדושות, ואולי זה באמת רעיון טוב לבטל את מנהגי הפורים בישיבות. פעם זה התאים כי ידעו איך להתנהג. היום שהותרה הרצועה והכל פרוץ, מוטב באמת לבטל את הפורים".

לסיום, איך המשפחה של רה"י מרגישה אחרי פורים, הרבנית נעלבת גם?

"היה פורים אחד בישיבה, שהבחור שעלה לבמה, החליט לרדת גם על אשתי, הרבנית שתחי', ששלי ושלכם - שלה הוא. ממש. הוא חיקה אותה ועשה ממנה צחוק. כאן כבר לא יכולתי להבליג, אמנם עצרתי בעצמי מלהוריד את הבחור באמצע הדרשה, כדי לא להשרות רוח נכאים בעצם יום הפורים, אבל אחרי פורים באתי איתו חשבון, כי זה לא רק מחילה על התיירה שלי, זה התיירה של כולנו, זה כבר יותר מדי.

"קראתי לו לשיחה וגרמתי לכך שהוא יעזוב את הישיבה. הבחור הזה באמת לא היה תוכו כברו והיום הוא ל"ע חילוני, כנראה טיפוס כזה שמעלה על המוקד את מי שהוא רוצה ולא אכפת לו מחשבונות שמיים – אין לו באמת יראת שמיים. רק ראש ישיבה כמוני יכל לזהות זאת מבעוד מועד.

חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)
חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

"לגבי רעייתי שתחי', אין לה באמת מושג מה קורה במסיבה וזה בגלל שבשנה הראשונה שעשינו מסיבת פורים והיא שמעה איך יורדים על ראש הישיבה היא כמעט חטפה התקף לב מרוב צער ולכן הוחלט כי היא תתעסק עם הכנת סעודת פורים ולא תהיה מעורבת בכל מה שקשור למסיבת פורים בישיבה. גם הבנים שלי לא מגלים לה מה היה במסיבה".

הראיון עם ראש הישיבה היה מרתק וניתן למצוא רבים מראשי הישיבות שיחתמו על הדברים, אך את השיחה האמיתית לא יכולנו להביא שכן ראש הישיבה התחרט וחזר בו ורצה לפרסם 'הכחשה' כדי שיהיה יותר הד לדברים, אבל בסוף הגענו להסכמות והדברים מתפרסמים כאילו מעולם לא נאמרו.

כשהגעתי לראיין את המשגיח הרגשתי פיק ברכיים, מדובר באחד המשגיחים החשובים בעולם הישיבות שביקש ממני לבוא לביתו בשעת 'נים ולא נים', כלומר השעה שרוב בני האדם הלכו כבר לישון, והמקדימים עוד לא קמו, כדי שלא יחשדו שהמשגיח חלילה מתראיין.

זה היה בלילה סוער מאוד, גשום ורטוב. הגעתי לבית חשוך כשכל התריסים מוגפים, עיניו של המשגיח התרוצצו ללא הרף לדעת אם יש סיכוי קל שבקלים שמישהו הבחין בי נכנס לביתו, הבטחתי לו שוב ושוב שרק אני והוא יודעים על הפגישה ואך אחד לא יודע עליה עד שתתפרסם.

לאחר ההקדמה, התיישבתי ב'חדר הלימוד' שלו. "בית המוסר" הוא קורא לו, הומור פנימי של משגיחים. התחלתי להרגיש סוף סוף בנוח, עד שנפל לי האסימון על מה אנחנו אומרים לדבר. לפתע חדרה למוחי ההכרה כי משגיח הוא יהודי רגיל, גם לו יש משפחה שמעריצה את האבא, יש לו אישה וילדים, וזה שהתפקיד שלו לא אהוב (למד לשונך לדבר בלשון רכה) כמעט כמו פקח חניה, לא אומר שמותר לדרוך עליו כמה שרוצים. יש פה נפש, יש פה בן אדם, גם אם הוא משגיח.

המשגיח מרגיש בעמדת נחיתות ב'פורים רב', כאשר ראש הישיבה זוכה לסלחנות, ואתם חוטפים את כל האש?

"ראשית אני שמח שהצלחת לאבחן נקודה שלא הרבה שמים לב אליה, יש לך עתיד. גם הבחורים שמכינים את דרשת הפורים לא תמיד עושים בכוונה יותר בדיחות רעות-לב כנגדי, זה פשוט נמצא להם בתת מודע שמשגיח צריך לשנוא וממילא כל הבדיחות הקשות וכל החיצים מופנים כלפיי.

"להגיד לך שאני מרגיש בנוח עם זה? זה יהיה שקר. בפרט כאשר אני רואה את רה"י כולו מדושן עונג ממה שצוחקים עלי, ואני מרגיש הכבשה השחורה, כי הרי רוב הדברים שאני מעניש בחורים וכו' זה נעשה בהוראה ישירה שלו, והוא שולח אותי להיות האיש הרע.

"לכן, זה מרגיז מאד כל שנה מחדש שאת רה"י כולם אוהבים ומעריצים ולא יודעים מה הולך מאחורי הקלעים. ומה שבעיקר מרגיז זה שאת רה"י לא מעניין שצוחקים עלי והוא לא מנסה למנוע את זה או לעדן את זה במקצת אלא הוא יושב מבסוט ומחויך".

חיקוי של 'ופרים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)
חיקוי של 'פורים רב', במאה שערים (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

למה בעצם כבודו לא אומר לרה"י כלום, או למה אתם לא מדברים על 'בן אדם לחברו' לפני פורים כמה צריך להיזהר וכו'?

"תראה, בגלל שאני יודע שאין סיכוי שמישהו ידע שזה אני, אז אני יתבטא בחופשיות. ראש ישיבה זה תפקיד של כבוד, ברגע שהוא קיבל את הכבוד שלו, כבר לא מעניין אותו מדברים אחרים. הרי בשביל להיות רה"י לא צריך להיות בן אדם עם 'מידות', או עם דרך ארץ, צריך להיות למדן גדול ולכן למדתי במשך השנים לא לצפות לכלום".

הבחורים באים לפעמים להתנצל?

"ממש לא, הבחורים שהולכים להיות 'פורים רב' לא נמנים על מעגל תלמידיי הקרובים, מוסר ודרך ארץ לא מעניין אותם, ולכן לא אכפת להם מה אני חושב או מה אני מרגיש. אני רק זוכר שהיה שנה שהבחור בא לבקש התנצלות עוד לפני פורים. הוא התחנן בפני ואמר לי שאם הוא יהיה פורים רב והוא ידרוך עלי, זה יעזור לו במעמד החברתי, ולכן הוא מבקש מראש שאני יסכים. אז באותה שנה אף אחד מהתלמידים לא יודע אבל אני הכנתי את הפורים רב יחד עם אותו בחור וגם צחקתי על עצמי, והכנסתי קצת לראש הישיבה, 'שיהיה מאוזן'".

איזה דבר מפריע במיוחד למשגיח שיורדים עליו?

"אני מודע לכך שיש לי קול מעט מעצבן, זה לא אשמתי, כך הקב"ה ברא אותי, לכן מפריע לי שצוחקים על זה. מילא שצוחקים עלי כאילו אני לא האיש הכי חכם בהיכל הישיבה, כי אם הייתי חכם לא הייתי משגיח, או שצוחקים על הקרחת שלי, ועל כך שיחסית לראש הישיבה אני קצת גמד, אין לי בעיה עם זה. אבל אלו שמתמקדים לאורך כל המסיבה על הקול שלי, ואני חייב לציין שהם עושים את זה מדויק - זה מפריע לי נורא. תעשו פעם אחת, הבנו שאתם מוכשרים בחיקוי, אבל למה במשך חצי שעה ללכת לבן אדם על הקול?

"עכשיו שאני מנתח את זה ביחד איתך, אני יודע איזה עונש אוכל להטיל על הבחורים הללו שלא מפסיקים לחקות אותי".

איזה עונש? אנחנו ממהרים לברר...

"פשוט מאוד. צחקתם על הקול שלי? תקבלו פי כמה וכמה שיחות מוסר, ממני, בקול שלי עצמי. אוי, זה יהיה געוואלדיק. זה חינוך".

המשגיח מרגיש שהבחורים מזלזלים בו?

"לא רק זה, הם רואים אותי כאחד שמפריע להם ליהנות בחיים, אבל מה הם חושבים שאין לי נפש? אין לי רגש? אני אדם שמפוצץ ברגש, אני משגיח לא סתם ראש ישיבה, כל פעם שיורדים עליי אני מרגיש דקירה חזקה בתוך הלב, ואני שואל למה זה מגיע לי? הרי אני רוצה שהם יצאו מהישיבה בני אדם מחונכים ויראי שמיים, אני עושה את הכל מתוך תחושת שליחות ואמונה פנימית חזקה בצדקת הדרך, אז למה הם לא רואים אותי באור כזה? אני מתפוצץ מזה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יש רגעי אור בלשמש משגיח?

"בוודאי, איזו שאלה, אני זכיתי שיהיו לי מאות תלמידים שמתייעצים איתי על כל צעד ושעל ושרואים בי מודל לחיקוי, אני מקבל מכתבים הביתה אחרי שנים שתלמידים כותבים לי כמה הם חשבו שאני מנסה לרדת לחייהם, אבל היום הם מבינים כמה צדקתי, וכמה אני ראיתי לרחוק.

"יש בי תחושת סיפוק עצומה, שזה מה שמחזיק אותי אחרי פורים. ואני יגלה לך סוד, אחרי מסיבת פורים אני יושב פה בחדר הזה ומוציא את הקלסר (כאן הוא מראה לי קלסר גדוש במכתבים) ויושב וקורא את המכתבים שכותבים לי. וזה בעצם מה שנותן לי את החיות והרוח להמשיך, למרות ראש הישיבה והתלמידים הבעייתיים".

לסיום, איך המשפחה והרבנית המשגיחה מרגישים עם כל הירידות האלו?

"בשנים הראשונות לכהונתי כמשגיח, הילדים שלי היו עדיין רכים, וכמובן לא היה לי את הקלסר המדובר, אשתי הייתה זו שתומכת בי, כי אני חזרתי הביתה והרגשתי ממש כמו סמרטוט רצפה, לא היה לי רצון להראות את הפנים שלי בישיבה אחרי פורים, וכל שנה מחדש רציתי להתפטר, אך זכיתי ואשתי היקרה עמדה לימיני בכל הכוח ונתנה לי "שיחות מוטיבציה" כשהדגישה לי במה אני טוב וכמה אני מוערך ושאני לא אתייחס לכמה ילדים בגיל הטיפש עשרה. אין לי מושג אם הייתי מצליח לשרוד בלי הדברים שלה".

קרני השמש כבר החלו לעלות ולפתע מצאתי עצמי מגורש בבהלה מהדירה, המשגיח חשש שיראו אותי, שיזהו שדיבר עם מישהו, שפתח את סגור ליבו. ואני, התעוררתי בבהלה.