אאא

רגע לפני חילוף השעון, ורגע וקצת לפני הבגדים הקצרים של הקיץ. השאלה הגדולה היא "מי אתה"?!

ישנם שני סוגי אנשים; אלו שחייבים לדעת בכל רגע נתון מה השעה, ואלו שמגלים להם באמצע הלילה שכבר אמצע הלילה, והם הולכים לישון מחוסר ברירה. כמה שעות לאחר מכן - כשהשמש כבר מזמן זרחה, יאמרו להם שצהריים - והם יאלצו לקום.

האנשים מאותו סוג ראשון - ישתגעו אם נקח להם את השעון, בלעדיו הם אינם שונים מחיות, בהמות, וכל שאר סוגי הבשר שבני אדם נוהגים לאכול. בלי שום ספק - הם היו נותנים מחצית מחייהם, בשביל לדעת מה השעה בכל רגע במחצית השניה.

אין זה מעניינם אם קרבו מזרח ומערב, אם דשא שינה את צבעו לאדום, או אפילו אם התאדו להם ערבות סיביר בגל חום בלתי אפשרי. כל רצונם הוא שהכל יסתדר עם השעון. תיקתוק המחוג ממלא את ליבם בנחת על-אנושית, ומכוחו הם שואבים את הכח להמשיך הלאה, לרוץ אל עבר התיקתוק הבא, עד עת הדממה.

על קברם ניצב שלט גדול - 'עבדי השעון'!

כותב המאמר, זלמן שטוב
כותב המאמר, זלמן שטוב
הגדלה

הסוג השני ישתגע רק למחשבה - שמא עליו לשאת שעון. קולות התיקתוק מנענעים את דעתם, ויוצרים מערבולות של פחד ואימה צרופים. 

תוכל לשמוע אותם טוענים בלהט בכל פעם שאיחרו "זמן הוא פילוסופיה, זמן הוא חיים - איינשטיין כבר אמר את זה. אל תנסו להכניס רעיונות נשגבים, אל תוך חפץ קטן וחומרי כמו שעון", הם יסיימו בניצחון כלפי אותו מסכן, שכבר מחכה שעה ארוכה. אותו אחד לחוץ, השייך לקבוצה הראשונה.

הם לא מתפלאים איך השעון מתחיל להשתולל בפתאומיות של אביב, או איך הוא מאבד שעה בלילה. הם עמדו רגועים, והיו מבסוטים כשיהושע צעק בקול ניחר "שמש בגבעון דום". "יהושע שונה כל כך מכל מי שהיה לפניו", אמר בהתלהבות אחד מהם, וכולם הנהנו הנהון של הסכמה, מנסים לבחון האם אכן דממה השמש.

על קברם ניצב שלט גדול - עבדי 'ה-עוד רגע'!

ונשארתי אני, מסוג אחר מכולם. עם שעון על היד ובלי שעה. אוהב לראות את הקולות, וסולד מהתוכן אותו הם משמיעים. כשאיחרתי עניתי ששעון קיץ לי, וכשהקדמתי (???) תשובתי הייתה ששעוני עדיין ישן לו שינה של חורף.

וכך, בכל עת בה מחליפים את השעון, שש אני על המחשבה, שאוכל לאחר כל אימת שרק ארצה.

על קברי יהיה שלט גדול, ריק. הלוואי.