אאא

השעה 12:20 לאחר חצות. לא מכבר נכנסתי למיטתי בתקווה לחטוף תנומה קלה בת שעות בודדות כדי לאגור כוחות לקראת היום הארוך שמצפה לי מחר.

כלאחר יד, הקלקתי על היישומון של אחד מאתרי החדשות הפופולריים בישראל, גללתי מעט ואת מבטי צדה כתבה ובה סרטון המתעד עימות של זוג הורים צעיר עם המטפלת שהכתה את בנם המתוק בן השנה, בעת שהשגיחה עליו. שאפתי אוויר מלוא הריאות - כאילו יש ביכולתו לשכך מעט את עוצמת הכאב ואת הזעזוע העמוק שאחוש בעוד רגעים ספורים - והתחלתי לצפות.

המראות המחרידים שנגלו לזוג עיניי (חשוב לציין, שלא לראשונה) לא ימושו מזכרוני לעולמי עד. סיוט. קיוויתי שאקיץ מחלום הבלהות שאני מצויה בו ואגלה כי מדובר בסך הכל בפרויקט מבוים ומשוחק היטב, אולם לא כך היה.

השמרטפית האכזרית סטרה נמרצות על לחייו התפוחות של העולל, הטיחה ראשו בספה ובמקרה אחר גם ברצפה (שכוסתה בשטיח, אבל תודו שזה לא באמת משנה) והרימה את קולה לטונים מחרישי אוזניים, תוך כדי שהיא מגדפת אותו ומאיימת לשים קץ לחייו. כאשר נם לו בשלווה על המרבד, הגדילה לעשות והשתמשה ברגלה כדי להסיטו לצד. מעשה שטן.

בכיו קורע הלב לא פסק אף לו לרגע. שערו בנפשכם אילו צלקות פיזיות ונפשיות יוותרו בגופו וברוחו של הפעוט שכל חטאו מסתכם בהיותו חסר ישע ובהיעדר כוחו להציל את עצמו מכבלי האישה שאמורה לשמש כתחליף זמני להוריו, אשר ניצלה את חולשתו שהיוותה יתרון עבורה והתעמרה בו. הסרטון הסתיים, אך ליבי המשיך להלום בחוזקה ולא עלה בידי לבלום את שטף דמעותיי.

כאמור, קליפים בסגנון זה אינם זרים לי, אך בכל פעם מחדש, תחושת התדהמה שאופפת אותי מסרבת לחלוף במשך ימים ארוכים.

מה בסך הכל ביקשנו? לצאת לעבוד כדי להביא לחם לילדינו. סה טו. אין לנו ברירה. המציאות מוציאה אותנו מהמיטה מדי בוקר. במדינתנו, רק קומץ מעטים ברי מזל יכולים להסתפק במשכורת אחת כדי לכלכל את התא המשפחתי ולעבור את החודש בשלום. מדוע נבצרת מאיתנו האפשרות לעשות זאת בראש שקט?

***

לא מכבר נתקלתי בתיעוד של תינוק שאך נולד, מועבר בגסות בין ידיהם של אנשי הצוות הרפואי, נופל לשניה, כמעט מוצא את עצמו מוטל על אריחי בית החולים הממורקים וניצל בשניה האחרונה, בנס של ממש. האפיזודה הזו הזכירה לי את הימים הסמוכים ללידת בני.

בכל עת שניגשתי לחדר התינוקות, התקשיתי שלא לשים לב כי האחיות הרחמניות, לכאורה, מאפשרות לרכים הנולדים לייבב דקות ארוכות, לא ממהרות לגשת אליהם ולבדוק מה טורד את מנוחתם וכשהן כן עושות זאת, הטיפול חף מכל רכות. האחיזה מתבצעת "בלי רחמים" - כפי שהיטיבה להגדיר זאת חברה טובה שגם היא נתקלה בתופעה - והתנועות מהירות וחדות. סרט נע.

רציתי לזעוק להן: "היי, תתעוררו, האובייקט הזה שאתן אוחזות רק הגיח לאוויר העולם אתמול, מה עם קורטוב אהדה? זה הילד שלי!!!". ברם, לא היתה בי מספיק תעוזה כדי "לצאת נגד המערכת". ידידה קרובה שדווקא לא היססה לעשות זאת, שחה בפניי כי נתקלה בתשובה: "תינוקות בוכים. זהו טבע העולם. ככה זה עובד. הכל בסדר". כל מילה מיותרת. 

אינני באה בטרוניה כללית. אני חולקת עמכם את חווייתי האישית בלבד, אבל אני די בטוחה כי אינני היחידה שנתקלה בתופעה.

***

הקל עשה איתנו חסד והיורש שלנו חונך עד כה במעון עם צוות חינוכי מצוין שכולל בתוכו "אידישע מאמעס" משקיעות וחדורות מטרה, אך גם עליהן ניכר כי נאלצו לאבד מעט רגישות לאורך הדרך, כיוון שיש להן הרבה מטלות להשלים. הזמן קצר והמלאכה מרובה. פה פגשתי שרידי נזלת שניכר כי שהו על פניו יותר מדי זמן או חיתול שדורש החלפה באופן מיידי, שם שריטה חשודה שכשנדרשו הסברים לגביה התקבלו מסרים סותרים. אף פעם הלב לא רוגע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אומרים שעם יציאת תינוק מרחם אימו, באים לעולם גם ייסורי מצפון. את אף פעם לא מרגישה שאת ממלאת את תפקידך נאמנה. אלא מה, בשורה התחתונה, לנו כאמהות, מותר למתוח את הגבולות. הרכוש שאני מפקידה בידייך מדי בוקר שייך לי. נהגי בו בכבוד, הוא לא עוד אחד מ-12, הוא יחיד ומיוחד. אני רוצה להרגיש נינוחה, גם כשהילד עודנו צעיר מאד ולא יכול לספר לי מה עוללת היום בגן. האם זו עתירה מוגזמת, גדולה מדי? 

***

לאחרונה, מכרה חרדתית מעט סיפרה לי כי החליטה להשיב לעצמה שביב עצמאות ולשלוח את בנה לפעוטון. ביום הראשון היא תחבה לתיקו מקלט ושמעה אותו בוכה בכי תמרורים במשך יותר משעה, ברציפות, זמן שנדמה כנצח.

האם זה הגיוני? התירוצים והטיעונים רבים, אך המסקנה מדירה שינה.

מדובר בתופעה רחבה שיתכן כי הגורם לה הוא אי התאמה בין האישיות לתפקיד. באוכלוסיה החרדית תחושת השליחות מנחה ולא מעט נשים פונות לחינוך תינוקות של בית רבן, אולם עדיין, לא כולן בהכרח כשירות לתפקיד. זהו מקצוע הדורש אורך רוח, סבלנות, יכולת הכלה, מאגר בלתי נדלה של חמימות ובעיקר וחשוב מכל, אהבה לילדים אמתית וטהורה וחושים שלא קהים בקלות. 

אולי זו סוגיה של תקצוב, חסרים תקנים, שכר המינימום מביש ואינו מספק, ובצדק. ההבנה שלי בנושא דלה למדי ותכלס, עם כל הכאב, יכולותינו מצומצמות וזה לא מעניין אותנו, קהל ההורים. אנו רוצים פתרונות, תוצאות מרחיקות לכת. נכון, כנגד אותה מטפלת הוגש כתב אישום, בתקווה שעונשה החמור יהווה תמרור עצור לכל אותם פושעים ופושעות שלא חסים על צאצאינו, אך אין זה באמת מנחם.