אאא

עובדיה חממה: פרשת "בחוקותי" מגלמת בתוכה את תמצית עקרון הגמול האלוהי. כמה פשוט הוא:  ההולך בחוקותיו מבורך, ואילו הסר מדרכו מקולל. ברכות נפלאות לצד קללות נוראיות.

בניתוח וחשבון פשוטים של מאזן הברכה והקללה במציאות העם היהודי בפרט ובמציאות בכלל, עולה, לעניות דעתי, שבפרופורציה הנכונה רוב המציאות היא ברכה.

רוב הקללות המפורטות כמו פג תוקפן. או ששרדנו אותן ובגדול (שואה וחורבן), או שהן רחוקות מכדי התממשות מציאותית. מכל עבר דווקא קורה שאויבינו עסוקים בהשמדתם זה את זה, ואנחנו כמין קליפת אגוז ששטה בים הסוער מבלי לטבוע.

נכון, הרעות החולות של זמננו פשטו ולבשו צורה אחרת, ואנו עדיין רחוקים מחוף המבטחים הקיומי. יש עוד דרך מוסרית-ערכית-סוציאלית-חינוכית-תרבותית רבה לעבור, ויש לא מעט פינות אפלות להאיר. אבל איך שלא נסתכל על זה, הרוב טוב.

עם ישראל כמשל חזר לארץ הקודש והפריח את השממה בכל מובן (אם רק נסתכל בעין טובה כמובן). לצד חלוציות העשייה המבורכת וגיבורי החיל העומדים על משמר ארצנו, יש גם צבא שלם של "ההולכים בחוקותיו", על כל גווניו ומגזריו, מסה קריטית של העוסקים בתורה, בחינוך ובתרבות יהודית, מסה קריטית שבעבורה בורא עולם שמח לגנוז את קללותיו.

ואם רוב הקללות כבר לא קיימות, ואם הרוב טוב ומבורך והיתר הולך ומתברר למעשה, אזי זו "ראשית צמיחת גאולתנו", כמתואר בספרי הנביאים. אז שלא נקרא את המציאות אחרת חלילה. הרוב טוב.

כל מה שמתפרק וקורס, נועד לפנות מקום לטוב יותר שזורח ועולה מלמטה, משורשים עמוקים בזמן. המציאות מתמרקת לקראת בואו של אליה המבשר לבית יעקוב (יעקוב מחזיק באות וי"ו של אליהו כערובה לבואו... לכשיבוא אליה, יהפוך לאליהו, ויעקוב - ליעקב...).

 

רוב ברכה
(מילים ולחן: עובדיה חממה)

עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט, וְאִם לֹא טָעִיתִי,
קוֹרֵא במְּצִיאוּת, אִם לֹא שׁוֹלָל הָגִיתִי,
הַבְּרָכָה רַבָּה מֵהַקְּלָלָה,
זוֹ רֵאשִׁית צְמִיחַת הַגְּאֻלָּה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'מוזיקה' ותישארו מעודכנים

הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, הָעֵץ נוֹתֵן פִּרְיוֹ,
נָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, אֵין זֵכֶר לַקְּלָלָה,
רֹב בְּרָכָה שׁוֹרָה בָּאָרֶץ, פָּגָה בֶּהָלָה,
אֱמוּנָה עוֹלָה, יוֹתֵר מֵחֲצִי כּוֹס כְּבָר מְלֵאָה.

לֹא לָרִיק נִזְרַעַת אֶרֶץ, לֹא גּוֹבֵר אוֹיֵב,
לֹא נָסִים, כִּי אִם נִסִּים, מִפְּנֵי מִינֵי רוֹדֵף,
לֹא קַדַּחַת, לֹא שַׁחֶפֶת,
לֹא חַיַּת שָׂדֶה טוֹרֶפֶת,
לֹא שְׁמָמָה ,לֹא חָרָבָה,
לֹא בְּרִיחָה, לֹא עֲזוּבָה.

נִתְקַיֵּם כְּבָר הַכָּתוּב, וְהַחֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט:
"וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

בְּרִית הָרִאשׁוֹנִים לֹא נִשְׁכְּחָה,
האֱמוּנָה גּוֹבֶרֶת, רֹב בְּרָכָה,
עַוד קצת גם אם הדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה,
חָזָק חָזָק וְנִתְחַזֵּק בְּדֶרֶךְ עֲלִיָּה,
עוֹד קְצָת, עוֹד קְצָת, יַגִּיעַ אֵלִיָּה.