חג השבועות, או כמו שאומרים אצלנו 'שבוע'ס', הוא ללא ספק החג של עולם הישיבות. אלו שתורתם אומנותם ביום יום, עמלי התורה ביום ובלילה - ובעיקר ביום הזה.
"כיכר השבת" בפרויקט מיוחד עם קווים לדמותם של המיוחדים שבבני החבורה, כדי להאיר את הרגעים המיוחדים של ליל שבועות ואת האנשים שעושים את החג בתוך עולם הישיבות.
השטייגעניסט
כל השנה תמצאו אותו ספון בין כותלי בית המדרש, אבל ביום הזה הווליום חזק יותר. ביד אחת, תחת בית שחיו, מבצבצים "חידושי ר' שמעון", ובכיס חליפתו ניתן למצוא את "משניות זרעים" מהדורת "ובלכתך בדרך".
תמצאו אותו יושב בחדר האוכל, ובין מנה למנה שולף שוב ושוב את המשניות או החידושים. כך, ניתן לראותו גם בתפילות ואפילו בשיחת ה"נעשה ונשמע" המסורתית של המשגיח, נראה מיודענו נע בין האזנה למשגיח לעיון מסעיר בחידושי ר' שמעון.
המזמר
כבר בסעודת הלילה ניתן לראות שהוא זה שאחראי על השירה בישיבה. ברגע שיסיים את נתח העוף העסיסי, ירים מיודענו את ידו וכל הישיבה תפצח בשיר: "חזו חזו, בני בני בני חביביי"... גם כש'הראשיבה' ייכנס להיכל הישיבה, יהיה הוא זה שנותן את הטון ופוצח בשירת "אשריכם אשריכם אשריכם אשריכם, תלמידי חכמים"...
שעה 2 לפנות בוקר, היא רגע השיא של "המזמר": ראשוני המתעייפים מתחילים לנמנם וזה בדיוק הזמן להפיח רוח חיים בבית מדרש. לפתע, באבחת רגע, נשמעת דפיקה עצומה על הסטנדר. זה לא אחר מאשר מיודענו העומד שם דרוך ומוכן לתפקידו. עכשיו הוא יפצח בשיר ויסחף אחריו את כל הבחורים בשירה אדירה: "ובאו כולם בברית יחד"...
המשיב המשועמם
כל השנה הוא לא להיט היסטרי, התורות לידו מנומנמים וקצרים במיוחד, אבל בלילה הזה הוא לא מבזבז רגע. כבר בתחילת הלילה הוא קבע חברותא עם שלושת ה"חלשים" של הישיבה. מיותר לציין שתוך שעה הוא נותר לבדו. הראשון יצא לעשן ולא חזר, השני היה "חייב" ללכת לכותל, והשלישי, איכשהו נעלם.
מיודענו, שנותר מובטל, מסתובב בין ספסלי בית המדרש להוט לשאול ולהשיב עוד ועוד. הוא נעצר בחביבותו האופיינית ליד חברותא שניכרים עליה סימני עייפות ראשונים: "נו, אני חייב לשתף אתכם במילתא דבדיחותא". וכך הוא מטרחן להם אל תוך הלילה: "נו, אומרים שבסוכות אין איפה לאכול, בפסח אין מה לאכול ובשבועות אין זמן לאכול"...
הבחורים שהופתעו ממתקפת ההומור השיבו לו "לשיטתו" וסיפרו: "אומרים שאחרי חנוכה מחזירים את החנוכייה לבויידעם, אחרי פסח מחזירים את קערת הסדר לבויידעם, ואחרי שבועות מעלים את התורה לבויידעם"...
המסיים
הוא נחשב אחד משלושת המצוינים של הישיבה. נודע בסברותיו החדות, בדיבורו הרהוט ואפילו נאם לא פעם בפני תורמי הישיבה. ליל שבועות זה הלילה שלו. הרבה לפני שחבריו "המזמר" ו"השטייגעניסט" סיימו את סעודת החג המפוארת הוא כבר עומד בבית מדרש קרוב קרוב לבימה - סטנדר מעל הספסל, שקוע בכל מאודו בסוגיית "גלגל עיסה מערב יום טוב" (ביצה ט:), עד סוף הלילה הוא הולך לסיים את מסכת ביצה ברוב עם.
כך כל שנה מאז נכנס לישיבה. הוא לא מפסיק ללמוד כל הלילה, מקבל את התורה בקולות ובברקים ולקראת הבוקר עורך מיודענו סיום חגיגי כיאה למעמדו בישיבה.
הגבאי של הרוגלעך
קל מאוד לזהות אותו כבר מערב החג, 106 קילו של שמחה ואנרגיה. מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות בכל טוב, החל מהרוגלעך שייצאו ב-2 בלילה (כש"המזמר" פוצח בשיר), דרך הקוגעלים לסיום של המסיים (חברי חדר אבל משום מה לא נפגשים אף פעם), ועד לדלי השוקו המיתולוגי של הישיבה אותו משחרר מיודענו רק אחרי תפילת הנץ בישיבה.
כל הלילה תוכלו לראותו מתרוצץ בין האתרים הקולינריים של הישיבה ומאבטח את המזון, על מנת שהילדים לא יגנבו. חדי עין ישימו לב שמיודענו פירק בלא ששמתם לב חפיסת רוגלעך ונתח קוגעל הגון.
המשגיח שנרדם
אחרי לא פחות מ-18 שיחות בנושאי "קבלת התורה מאהבה", "כפה עליהם הר כגיגית" ו"זכות הבחירה של נעשה ונשמע", הגענו ליישורת האחרונה - ליל שבועות.
אחרי השיחה המסורתית של הלילה, אותה מסר המשגיח בלהט עצום תוך שהוא מרתק אחריו את כל בני הישיבה, מצא המשגיח את עצמו בחדרו הפרטי שבפאתי קומת החדרי שיעורים, יושב שם כשהוא מוקף בספרים החביבים עליו "מסילת ישרים", "אורחות צדיקים", "מכתב מאליהו" וגולת הכותרת "עלי שור", ולומד בקול רם ובשפתיים דולקות.
אך אבוי, הוא נרדם רק לרגע קט, והנה פתאום השעה 4:36. "עוד רגע נץ החמה וכבר ישנתי שלוש שעות". עכשיו עליו לעבור להיכל הישיבה ולהוציא בקול צרוד משינה ועיניים טרוטות את תלמידיו החביבים בברכות השחר. "הנותן לשכווי בינה".
אלו שלא שרדו
בתחילת הלילה, הכל עוד היה כרגיל. הגמרות נפתחו, וצלילים ראשונים של שטייגען נשמעו גם נשמעו. ולפתע "אני חייב סיגריה"... סיבוב קל בעמדת התה של הישיבה, טעימה קלה מהרוגלעך... "ויחזור לתלמודו". כעבור 20 דק' הוא נזכר בעוגה המצוינת שאמו ציידה אותו. עכשיו, חזרה לפנימייה. אבל באמת, רק בשביל לצבור כוחות - הולכים וחוזרים.
אלא שעכשיו עולה הרעיון, אם כבר עוגה, אולי נגנוב מהשוקו של הבוקר. מיודענו וחבריו עושים צעדים ראשונים לכיוון הדלת האחורית של חדר האוכל. שם הגבאי של הרוגלעך שכח לנעול. שלוק קטן מהשוקו, טעימה קטנה מהרוגלעך, ועכשיו חוזרים לבית המדרש.
בדרך לבית מדרש, הם פוגשים את הגבאי של הרוגלעך, לוקחים יחד אתו סיגריה ומחליטים לחזור לבית מדרש. אלא שאז בדיוק פוצח "המזמר" בשירת "ובאו כולם" וסוחף גם את מיודענו לריקוד הסוער. עכשיו הזמן לסיגרייה שאחרי הריקוד. שוב יוצאים החוצה, שוב סיגרייה, חזרה לרוגלעך.
ולפתע, דרמה בפנימייה. "אומרים שהיו גנבים"... מכאן כבר לא יחזור מיודענו לבית מדרש, אבל זה הזמן להתחיל להתארגן לצעידה לכותל - תפילת שחרית נוסח קרליבך כפי שלא הכרתם. "עליונים ששו ותחתונים עלזו".
- נ.ב. מיותר לציין כי כל קשר בין הדמויות והמקרים האמורים בכתבה הם על דעת הקורא ובאחריותו.