בשבועות האחרונים נגזר עלי לצאת ולבוא באחד המקומות העצובים בתבל: המחלקה האונקולוגית.
אין דרך להסביר את התחושות, את הפחד המצמית ואת הכאב המטלטל שיש בביקור בן משפחה קרוב שנאלץ להתמודד עם המחלה הארורה. כל מי שמתהלך במסדרונות הללו, יכול למשש את להט חרבו של מלאך המוות המתהלך במסדרונות ומחפש קליינטים, רח"ל.
כן, יש גם מלאכי רחמים. צוותים של רופאים ואחיות במדים לבנים, שמשקיעים מאמצים אדירים כדי להקל על ההתמודדות, הם מאירים פנים ונושאים סבל בדומייה, גם התנאים השתפרו בשנים האחרונות לבלי הכר - אבל שום דבר לא מצליח להכהות את התחושה הקשה.
למחלה הזו אין צבע או מגזר. אנשים מכל הגילים, מכל העדות והמגזרים, מחוברים לעמודים הצרים עליהם תלוי נוזל ה'כימו' שמכלה את הגוף ואת הנפש. אותו נוזל מוות, הופך כאן לסם חיים שכולם תולים בו תקווה, שיכלה את המחלה לפני שיכלה את הגוף.
אין זה כי אם שער השמים. הדבר היחיד שמחזיק את הראש מעל המים, הן התפילות. כאן אין ציניקנים. לא צריכים להאמין, רואים הכל בחוש, פעם אחר פעם, שמצבים סבוכים וקשים עוברים כלא היו. הידיעה כאן ברורה: למרות הרופאים המצוינים, הרשות שניתנה להם והטיפולים המתקדמים, הדבר היחיד שמוכיח את עצמו ברגע האמת - אלו התפילות שקורעות שערי שמים.
הסיפור שלנו קורה בבית החולים איכילוב, שם אני 'מבלה' בשבועות האחרונים. מרפסת רחבת ידיים נמצאת ליד המחלקה. המרפסת תמיד שוקקת חיים. מטופלים, בני משפחה, רופאים, כולם יוצאים מדי פעם לנשום קצת אוויר. מטבע הדברים והגורל המשותף מתפתחות שם לא מעט שיחות. יש משהו מעודד בשיחות הללו. כולם מפויסים, נינוחים, משוועים לישועה והחלמה מהירה. במרפסת הזו אין הבדלי מעמדות. אין עשירים ועניים, אשכנזים או ספרדים, פריפריה או מרכז. כולם אותו דבר. כולם מתפללים, כולם מאמינים.
ביום ראשון האחרון, הגעתי למחלקה בשעות הצהריים. סיפרתי לאמא (נעמי בת יפה שיינדל לרפו"ש בתוך שאר חולי עמו ישראל), על מה שקורה בירושלים. על הכותל המערבי שמתפקע על גדותיו מהמוני מתפללים שמגיעים להודות לד' על הניסים ועל הנפלאות, על ההמונים העולים לקבר שמואל הנביא לבקש ברכה, ישועה וגאולה שלמה, עד שהתחילה לנמנם עם חיוך גדול.
יצאתי למרפסת, שם מתחת לשלט הענק המבשר על קנס של אלף שקלים למי שיעז לעשן סמוך ונראה למחלקה האונקולוגית שרבים מדייריה עקרו אליה בשל נזקי העישון, אני פוגש את יואב. הוא איש גדול יואב, ואולי למותר לציין שלמרות שלטי האזהרה הגדולים, היהודי מעשן בשרשרת. הוא מחובר לעמוד ה'כימו' הארור, חולצתו פתוחה למחצה, ועל השולחן שלפניו מונח עיתון עם סודוקו פתור למחצה.
איך שהוא זיהיתי שטוב לא יכול לצאת ממפגש עם היהודי. בעודי מפנה את הראש לצד השני של המרפסת, הוא כבר קלט אותי. העיניים שלו אמרו הכל. הוא נראה היה זועם. עלי, על העולם, על המחלה שמכלה את גופו, ועל כל מי שעבר לידו.
"הו", הוא פלט בזעם, "לכם יש זמן לבלות פה חופשי, אה. לא עובדים, לא לומדים, מסתובבים פה. למה לא, אם אני מממן אתכם, למה שלא תסתובבו. בושה וחרפה".
לא רציתי להיכנס לוויכוח. היהודי חולה. לך תדע מה הוא עובר. לא צריך לדון ובטח לא לצער אותו.
"אני דווקא עובד, ומשתדל גם ללמוד", אמרתי לו.
סיפרתי לו קצת על העבודה וקצת על הלימוד, אבל היהודי לא נרגע. הוא המשיך להטיח אישומים. עלי ועל שכמותי. "אתם פרזיטים, רק כסף אתם רוצים מהמדינה. ועכשיו לפרק את הקואליציה בגלל שאתם לא רוצים להתגייס? היה צריך לגרש אתכם מפה". וכך הלאה והלאה.
לא עזרו ההסברים והשכנועים, על חברים שעובדים קשה לפרנסתם, על נשות אברכים שמפרנסות את המשפחות במסירות נפש, ולא על התקציבים המדולדלים שמקבלת מערכת החינוך החרדית. הוא הגיע חדור רוח קרבית. ספגתי כמה דקות והחלטתי להניח לו לנפשו, לנסות לסיים את השיחה בידידות.
מרגע שעברנו נושא, הוא התרכך. הוא סיפר על מצבו הרפואי הסבוך, על המשפחה שלא מוצאת זמן לבקר אותו ועל הקושי להתמודד עם הכל לבד. סיפרתי לו על הניסים שאנחנו חווים, על התפילות שלא שבות ריקם ועל האמונה שמחזיקה יהודי בכל מצב. הוא התחיל לדבר על המוות הקרב ובא, על חשבון הנפש שהוא עורך עם עצמו, ופתאום מבולדוג מאיים הוא הפך לדמות אנושית כל כך, רכה כל כך, נוגעת ללב.
איך שהוא התגלגלנו לנושא של 'יום ירושלים'. סיפרתי לו על הקשר העמוק שיש לכל יהודי עם ירושלים, על השמחה לגור בעיר הזו אחרי אלפי שנות גלות ועל ההתפתחות המופלאה של עיר הקודש והמקדש.
פתאום, שמתי לב, שהוא שוקע במחשבות, אולי אפילו הייתה איזו לחלוחית בזווית העין.
"תגיד", הוא שאל, "אתה הרי בחור חרדי, אתה יודע איזה קניין מקנייני התורה אנחנו מציינים היום?"
שום דבר מהשיחה לא הכין אותי לשאלה הזו.
כן, אני יודע שיש מ"ח קנייני התורה, אני גם יודע שכל יום מימי הספירה אמור להיות מוקדש כדי לקנות עוד קניין מקנייני התורה, אבל מאיפה שאזכור למען ד' על איזה קניין עמלים היום, ובכלל, מאיפה לגברתן מתעב החרדים, יש מושג מה זה 'קנייני התורה'.
"האמת, אין לי שמץ של מושג, אבל אני יכול לבדוק אם זה מעניין אותך", אמרתי לו.
הוא השתיק אותי במהירות.
"לא צריך שתבדוק. הכל בסדר. אם אתה לא יודע - אתה כנראה לא צריך לדעת. רק מלכים יודעים את כל קנייני התורה. אתה כנראה עוד לא שם. אני הכרתי פעם מלך אחד. הוא היה מלך אמיתי".
עכשיו כבר הוא לא התאמץ להסתיר את הלחלוחית שהפכה לדמעה גדולה שזלגה מעיניו החולניות.
יואב
הוא השתתק. גם אני. כיבדנו את הדמעות שזלגו מעיניו. ואז, הוא נרגע. החניק שיעול עמוק ושבר את השתיקה: "אני לא צריך שתספר לי מה זה 'יום ירושלים'. אני שירתי כמפקד פלוגה בחטיבה 55 של מוטה גור. אלו היו ימים..."
הוא הפליג בזיכרונו לאחור בעיניים מצועפות:
היינו חבר'ה מורעלים, קרביים על-מלא, צנחנים שמשוועים לפעולה. רובנו גדלנו בקיבוצים. חלקנו לא שמע מילה אחת על דת, ומי ששמע - תיעב את הדת ונושאי דגלה תיעוב עמוק. בפלוגה שלנו היה רק בחור אחד דתי, חובש כיפה. אחיעם קראו לו.
הספורט הרשמי של הפלוגה היה לרדת לחייו. היום אני מסתכל אחורה ומתבייש, אבל זה מה שהיה. אני ויתר המפקדים, היינו רואים איך מתעללים בו ומבליעים חיוך בזווית הפה. זו הייתה תוכנית הבידור של היחידה שנאלצה להתמודד עם לא מעט סכנות חיים. אבל אחיעם היה בחור חזק. גם פיזית, אבל בעיקר איתן נפשית. הוא אף פעם לא נשבר. הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף.
הוא מעולם לא התפעל מזה שצוחקים עליו או יורדים לחייו. אולי הפוך. כל צחוק כזה החדיר בו תחושת שליחות. בין קרב לקרב הוא היה עסוק בניסיונות להחדיר דברי תורה בלוחמים. התיק שלו תמיד היה מלא בספרים, חוברות וסידורים. אולי יום אחד יהיה מי שיתעניין. לפני חגים הוא נהיה ממש אובססיבי. הוא התעקש להסביר את מהות החג, מה עושים בו, קצת הלכות ולא מעט שירים.
הסיפור שלנו קרה לפני מלחמת ששת הימים. לפני המלחמה היו שבועות ארוכים של המתנה. פשוט ישבנו וחיכינו. המתח היה עצום. ידענו שאנחנו נמצאים בסכנת הכחדה יחד עם כל העם היהודי בציון. המדינה שעוד לא מלאו לה עשרים עמדה בפני סכנה קיומית. הדיווחים על המדינות השכנות שמחממות מנועים לקראת המלחמה, מילאו את כל כלי התקשורת. אנחנו, ידענו שנהיה בחזית. בחלק מהזמן שישבנו וחיכינו למלחמה, הכנו קברי אחים ענקיים. ידענו שאנחנו עומדים בפני הגרוע מכל. בתקופת ההמתנה, השקיעו המפקדים אנרגיות אדירות להשאיר אותנו עם מורל גבוה. הם ידעו שאם החיילים ייכנסו לדכדוך, התבוסה תהפוך לוודאית עוד לפני שנורה כדור אחד.
כל ערב היו מגיעים למחנה זמרים, אמנים וסופרים - בשביל להנעים לנו את הזמן ולהחזיק אותנו עם מצב רוח.
ערב אחד, בערך באזור פסח, הוא ניגש אלי. אחיעם.
'מה אתה רוצה?' שאלתי.
'אני רוצה לדבר אחרי ארוחת ערב בחדר אוכל', הוא ביקש. 'להסביר את מהות חג השבועות. אני כמובן לא רוצה לכפות על אף אחד שום דבר. מי שרוצה - שיקשיב. מי שלא מעוניין - שילך לבלות'.
השתעשעתי מהרעיון. ידעתי שהנאום הזה יהפוך לקרקס. הערב היה פנוי, היה אמן אחד שהבריז ואישרתי לאחיעם לתת נאום. ידעתי שזו תהיה ההופעה הכי טובה בעיר.
הודעתי לכולם על ההרצאה המפתיעה, וההיענות, איך לא, הייתה מלאה. כולם הגיעו.
אני זוכר עד היום את הנאום. אני הייתי היחיד שלא יכול באופן רשמי להשתתף בליצנות. בסוף, אני המפקד. ואחיעם דיבר. הוא דיבר כמובן על התורה. הוא הסביר שיש בלימוד תורה שני חלקים. יש את הלימוד עצמו או את קיום המצוות ויש את הקניינים של התורה. הקניינים, הוא אמר, זה משהו שמחבר את האדם לתורה. זה כאילו הכסף שאנחנו משלמים על התורה בשביל שתהיה חלק מאיתנו. יש 48 קניינים כאלה, הוא אמר, וכל קניין מחבר אותנו יותר ויותר אל התורה.
הוא הודיע חגיגית שמהיום עד לחג השבועות הוא ילמד כל יום קניין אחר. היה לו ספר עם הרבה סימניות והערות בכתב יד והוא אמר שלא צריך להתחיל גבוה מדי. מספיק אפילו קניין אחד בשביל להתחבר לתורה.
למרות הרעשים והצחוקים ברקע, הוא הסביר: יש הבדל עצום בין לימוד תורה לקנייני התורה. הלימוד יכול להיות חיצוני לתורה. אדם יכול ללמוד כל החיים ולא להתחבר לתורה באמת. לא לתת לה להשפיע עליו. אבל קנייני התורה - הם חלק מהאדם. מי שרוכש את כל קנייני התורה - הוא זוכה בכתר תורה.
כשהוא הגיע לעניין של הכתר, החבר'ה כבר לא התאפקו.
העסק יצא משליטה.
החלו ויכוחים עזים האם אחיעם הוא מלך או יורש עצר. היו שטענו שהוא בכלל שומר הכתר, והכל תוך כדי שמשליכים עליו את מה שנשאר על שולחנות חדר האוכל. הגדילו לעשות כמה חבר'ה שלקחו את הקסדה של אחיעם ועשו עליה ציורים של כתר עם כיתובים מספר התורה.
מאותו יום הוא נאלץ ללכת עם קסדה מצוירת. כמובן שלא אישרנו לו לקבל קסדה חדשה. מה לא עושים בשביל המורל של החיילים. אני שמחתי שזה קרה לו. בזתי לו. לעצמי אמרתי שהוא בחר להביא את זה על עצמו. הרי הוא מכיר את החבר'ה, ואם הוא מתעקש להתבזות - שיערב לו.
אבל אחיעם לא התפעל מכלום. אחרי ההרצאה שלו הוא הצליח לגבש סביבו קבוצה של 3-2 חיילים, איתם הוא היה יושב כל ערב ומבחינתו זה הספיק. מבחינת כולנו, הוא היה סוג של בדיחה לא מוצלחת.
עברו כמה ימים, שעת לילה מאוחרת, למשרד הגיעה בקשה חריגה.
יש אישה בכניסה למחנה שמבקשת אישור חריג להיכנס.
'מי זו?' שאלתי.
מהר מאוד התבררה התשובה: זו אשתו של 'המלך'.
היא עומדת ללדת והיא רוצה לפגוש אותו. אחיעם, כך התברר, לא הסכים לעזוב את הבסיס. הוא ידע שמלחמה עלולה לפרוץ בכל רגע, ולא הסכים להשאיר את חבריו מאחור. אשתו החליטה שאם הוא לא מגיע הביתה, היא תגיע לבסיס. עכשיו היא מבקשת אישור חריג לבוא לאכול איתו ביחד ארוחת ערב.
הסכמתי. איזו ברירה הייתה לי.
אחרי שהם סיימו, לצערי, הוא לא ויתר. הוא נכנס שוב לחדר האוכל, וקרא לחבר'ה שלו לְמה שהם כינו 'השיעור היומי'.
זה היה ביום שספרו 42 לעומר.
אני זוכר את המספר היטב, כי כל יום הוא היה עומד וסופר בקול 'ספירת העומר' בשביל להוציא את כולם ידי חובה.
אני זוכר את המעמד המביש הזה. שעד היום אני לא מבין איך יכולתי להסכים לכזה דבר. הוא דיבר על הקניין היומי: 'מעמידו על השלום'.
אולי הוא רצה שאשתו תראה ואולי מסיבה אחרת, הוא דיבר בקול רם, והסביר שהחשיבות של השלום היא גם בשעת מלחמה. אסור לנו לשכוח שבסוף המטרה שלנו היא להרבות שלום בעולם. לצערי, החיילים החליטו להתפרע. הם ראו שאשתו נמצאת, אבל כנראה במקום לרסן, זה רק דרבן אותם להשתולל.
גסי הרוח התחילו בבדיחות תפלות, עד שהוא נאלץ להפסיק את השיעור. ראיתי אותה עומדת שם מזועזעת. ירדו לה דמעות של עלבון ובושה. היא ראתה את בעלה הצדיק בעליבותו, בביזיונותיו, נלחם בלי הצלחה מול גלי שנאה, שטנה ולעג.
יכולתי לעצור את זה בשנייה אחת. האמת זה קצת נגע לי בלב. אבל החלטתי לא להתערב.
התחתנת עם מוקיון, אמרתי לעצמי בלב, תשלמי את המחיר.
הוא עזב את חדר האוכל יחד עם אשתו בבושת פנים, היא עזבה את הבסיס בדמעות ובכאב גדול.
בבסיסי, אני איש הגון. אולי זה לא נשמע לך עכשיו, אבל ככה אני תופס את עצמי. אחרי שאשתו עזבה, לקחתי אותו לשיחה.
שאלתי אותו: 'אחיעם, תענה לי בכנות, לא אכפת לי שאתה הקרקס של הפלוגה. אבל בינינו, למה אתה עושה את זה? מה אתה מרוויח מהביזיונות שאתה עובר פה. אתה לא טיפש, אתה רואה איך מתייחסים כאן לשיעורים שלך, למה אתה ממשיך?'
את התשובה של אחיעם אני לא אשכח לעולם.
אחיעם
'תגיד', אמר לי אחיעם, 'אנחנו לפני מלחמה גדולה. מי יודע מה יהיה איתנו. למה אנחנו מוכנים להקריב את החיים שלנו? כי אנחנו מבינים שזו הארץ שלנו. מי קבע שזו הארץ שלנו? התורה. אז הכל מתחיל מהתורה. וכן, גם אם אתה לא שומר את המצוות שלה, אתה יהודי. למה אתה יהודי? כי התורה קובעת ככה.
'כל יהודי צריך קשר לתורה. כאן אני לא יכול ללמד את המצוות של התורה, כי אף אחד לא רוצה לשמוע. אז חשבתי שלפחות יהיה כאן לכל אחד קשר עם הקניינים של התורה. אם מישהו כאן יאמץ איזה קניין של תורה, יהיה לו קשר לתורה דרך הקניין. יש קניין שנקרא 'אוהב את הבריות', יש קניין שנקרא 'לב טוב', יש קניין שנקרא 'אוהב את הצדקות', יש קניין שנקרא 'מתרחק מן הכבוד', כל אלו הם קניינים. הם חיבור שנגיש לכל יהודי. ובשבילי זה הדבר הכי גדול שיכול להיות. לחבר יהודי לתורה, אפילו בחיבור קטן. זהו. כל השאר לא מעניין אותי.
'דיברתי היום על הקניין היומי. 'מעמידו על השלום'. אתה יודע כמה זה חשוב? כמה כל אחד יכול להוסיף לחייו אם הוא יבין את העומק של הקניין הזה? תאמין לי, אנשים פה לא סתם צוחקים. לא סתם מזלזלים. לא סתם בזים. הם מפחדים פחד מוות מקנייני התורה. הם חוששים שזה יביא אותם לחזור בתשובה. אבל אני לא מפחד מלעג, לא מפחד מבוז. בסוף משהו מחלחל. משהו נכנס.
'אני עושה כאן את השליחות שלי'.
לא יודע מה קרה, אבל הוא שבה אותי. פתאום ראיתי כמה חכמה יש בו. כמה עומק, כמה אמונה. האמנתי לו שהוא לא רוצה להחזיר אותנו בתשובה. ובכלל, יש משהו במה שהוא אומר.
נהייתי מעריץ שלו. מאויב הפכתי לאוהב.
נפרדנו בשעת לילה מאוחרת וקיבלתי על עצמי קבלה: מהיום, הפלוגה כולה תקשיב לשיעורים שלו מדי ערב בערבים שנותרו עד חג השבועות. אבוי לחייל שינסה לצחוק או ללגלג.
אבל התוכניות השתבשו.
לפנות בוקר התחילה המלחמה הגדולה.
המלחמה על ירושלים.
אחיעם היה הלוחם הכי מובחר ביחידה. זריז, מיומן, עז נפש. מלך אמיתי... האמת, כשראיתי אותו רץ בראש הכוח, פחדתי עליו. הוא הפך להיות יקר לליבי. הוא בלט בשדה המערכה עם הקסדה המצוירת שלו.
בשעה 11 בבוקר כבר ראינו את הר הבית. ההתקדמות שלנו הייתה ניסית. אף אחד לא יודע להסביר מה קרה שם. שום דבר לא היה מתוכנן. אמרנו לחיילים שהיעד הוא הר הבית, אבל מי האמין. מי מילל ומי פילל. רצנו כמו מטורפים, והערבים פשוט נסו על נפשם. כל הדרכים היו פתוחות.
היינו בהתרגשות שאי אפשר להסביר. הרגשנו ממש שמשהו היסטורי מתרחש ברגעים אלו, שעטנו בסמטאות העיר העתיקה כאחוזי אמוק. בלי לעצור לשנייה. רצנו עד שהגענו לשערי הר הבית.
היינו כחולמים.
הלב שלנו התפוצץ מגאווה והתרגשות.
'אנחנו כובשים את הר הבית', צעק אחד החיילים.
ואז הגיעה הקריאה בקשר. מוטה גור, המפקד, צעק בקול חנוק בדמעות: 'הר הבית בידינו. חוזר: הר הבית בידינו'.
הו, ההתרגשות האדירה. זו הייתה שמחה שאי אפשר לתאר במילים. אף אחד מאיתנו לא ידע מה עושים. מישהו התחיל לשיר שיר על ירושלים, אבל חיפשנו משמעות. פתאום כולם חיפשו את 'המלך'. היחיד שאולי יש לו מושג לאן לוקחים את כל האושר הזה.
היה קל לזהות אותו עם הקסדה המצוירת. כולם התגודדו סביבו. הוא הוציא את המימייה המאובקת ואמר שצריך להגיד עכשיו ברכה, אבל קודם הוא ייטול ידיים. הוא נטל את ידיו והסביר שהוא עומד להגיד ברכה לבורא עולם שזיכה אותנו להגיע לרגע הקדוש ביותר בחיים.
'גירשו אותנו מכאן לפני אלפיים שנה', אמר אחיעם בקול חנוק מדמעות התרגשות, 'דורות של יהודים התפללו להגיע לכאן - ואנחנו זוכים להגשים את חלום הדורות'. הוא יישר את הקסדה, נעמד במרכז המעגל ובירך מילה במילה: ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהחיינו והגיענו...
המלך
בשלב הזה יואב שכח איפה הוא נמצא. הוא פרש את העיתון עם הסודוקו הפתור למחצה על ראשו הגלוי ובירך את הברכה בשם ומלכות. בדיוק כמו אז.
העיניים של יואב כבר זולגות דמעות. הקול שלו חנוק.
אחרי הברכה המרגשת, נכנסנו לשאננות. לא שמרנו על אף אחד מהכללים. ופתאום התחילו שוב יריות.
צלפים ירדנים שעמדו בעמדה קרובה שעדיין לא 'נוקתה', החלו לירות לכיווננו. מישהו צעק: 'צלפים, לרדת מיד!' כולם נשכבו על הרצפה, אבל המלך עדיין התנדנד בתפילה. הוא אמר מזמורי תודה בקול גדול ונראה היה שהוא בכלל לא שם לב למה שקורה סביבו.
את הרגעים האלה אני לא אשכח לעולם.
תוך שהוא מתנדנד בתפילה, הוא צנח, שותת דם. הצלפים הארורים פגעו בו. הוא נפל קדימה. על הפנים. הוא נורה כמה יריות מהגב. הפגיעות היו אנושות.
כולם נכנסו להלם.
כמה חיילים בעלי תושייה זרקו כמה רימונים לכיוון העמדה. עוד כמה חבר'ה הסתערו עליה בחמת זעם. לא היה משהו שרצינו יותר מלנקום את נקמת הדם של חברנו, אחיעם. אני נשארתי עם 'המלך'. שלושה חובשים זינקו אליו ועשו לו מיד החייאה וניתוח שדה... הם הסירו ממנו את הקסדה שלו, זו שהייתה הסמל שלו, הכתר של המלך... היא הייתה מנוקבת מכדור אחד... כדור אחד יותר מדי...
אני לא יכול לתאר לך מה הלך שם.
כולנו, כולל כל אלו שתמיד הציקו לו ורק אתמול לעגו לו ליד אשתו, פשוט זינקו לעברו בחרדה איומה.
התחילו צעקות היסטריות: ''המלך' אתה לא הולך לנו עכשיו. אנחנו אוהבים אותך. אל תמות. בבקשה תישאר איתנו. מבטיחים לשמוע כל יום את השיעורים שלך'.
התחילו צעקות לחובשים: 'אל תיתנו לו למות. תחזיקו אותו. יש לו אישה בבית. היא צריכה ללדת. אל תיתנו לו למות'.
הלוחמים הכי קשוחים, עמדו לידו ופשוט התחילו לבכות כמו ילדים. פתאום גילינו כמה אנחנו אוהבים את הדתי הזה. כל אחד מאיתנו היה נותן את חייו בשבילו. היינו מוכנים לשמוע מאה שנה דרשות שלו, העיקר שיישאר איתנו. לא יכולנו להכיל את זה. הכל פרץ מאיתנו החוצה. ההתרגשות, הכאב, ההלם, הבלבול, האסון הנורא הזה.
רק אז, שמעון, לצערי, רק אז, נפתח לי הלב. לא רק לי. לכולנו.
עמדנו שם, חסרי אונים, מסרבים להאמין שדווקא 'המלך' נפגע...
זעקנו שם זעקות שבר שאי אפשר לתאר, בייאוש מר, בכאב שממש פילח לנו את הלב.
'תישאר איתנו. אל תעזוב אותנו'.
החובשים הצליחו להחזיר לו את הדופק, אבל ידענו שהמצב שלו אנוש.
הזעקנו תגבורת. עזבתי הכל ונסעתי איתו לבית חולים. בתוך האפוד שלו, מצאתי את הספרון הקטן שלו, מלא סימניות, כשהוא מוכתם בדם. שמתי אותו אצלי בכיס.
ההורים שלו ואשתו כבר חיכו בפתח בית החולים, בוכים בכי תמרורים.
איזה אנשים צדיקים. איזה טהורים. כמה אמונה. לא עזבתי אותו לרגע. נכנסתי איתו לחדר הניתוח, ראיתי איך נלחמים על חייו. רציתי לשמוע ממנו רק עוד מילה אחת. להגיד לו כמה הוא יקר לי. כמה אני אוהב אותו.
הפנים של הרופאים סיפרו לי הכל. שש שעות ארך הניתוח, ואני צמוד אליו. כשאשתו עומדת בחוץ, קוראת תהילים, יחד עם עוד בני משפחה. נזכרתי איך רק אתמול היא עברה איתו כזו השפלה... פשוט התביישתי.
לא ידעתי אפילו להתפלל, אז אמרתי לידו את הברכה שאמרנו הבוקר על ההר.
ושוב שם יואב את העיתון על הראש וחוזר בדבקות בשם ומלכות: "ברוך אתה... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
לא עצרתי בעדו.
לקראת ערב, ממשיך יואב, קרה הנס. הוא פקח את העיניים.
הוא היה במצב קשה מאוד, אבל חי.
עיניו של אחיעם חייכו. הוא לחש לי בקולו האחרון: 'ביקשתי מהקב"ה שייתן לי לסיים את כל הקניינים, שייתן לי לזכות בכתר של תורה, שלא אבוא לשמים בלי הכתר שלי. יואב אתה תשלים הכל, תקרא מהספר שלי, עד שבועות כל ערב.
'יואב', הוא התאמץ לדבר בלחישה שורקנית, 'במשך כל החיים שלי לא האמנתי שהקדוש ברוך הוא יזכה אותי, אחיעם הקטן, לראות במו עיניי את שחרור ירושלים, לגעת במו ידַי בכותל המערבי. כנראה עשיתי את שלי בעולם. תבטיח לי יואב, שתיתן לבן שלי את הקסדה שלי. שיזכור שהיה לו אבא שכל כך רצה לראות אותו, ללמוד איתו, להיות איתו.
'תגיד לו שישמור לי את הקסדה לביאת המשיח. אני רוצה לעלות איתה להר הבית. עכשיו אני עומד לעלות למעלה, אבל אני יודע שבעזרת השם יבוא יום ואני אראה את ירושלים בבניינה ובתפארתה. אני רוצה שזה יהיה עם הקסדה, הקסדה של 'המלך'...'
המכשירים צפצפו בחוזקה.
הוא עצם את עיניו...
החדר התמלא רופאים שזינקו אל מיטתו. הרגשתי ערפל סמיך. עצב עמוק עלה בי, נשימתי נעשתה כבדה וגרוני נשנק. איזה צער. איזה אובדן.
'המלך' עזב אותנו.
באותו ערב נערכה ל'מלך' הלוויה. איש המופת של הפלוגה, האיש הקדוש הזה, שלא ידענו להעריך בחייו, נפרד מאיתנו בקול דממה דקה.
עמדתי מול כל החיילים ההמומים ואמרתי להם, בפקודה, שעד שבועות, אני אקרא לכבודו את הקניין של אותו יום, וגם כל שנה אני מבטיח לו שכל עוד אני משרת, אני אקרא את הקניינים של התורה מהספר שלו. וכך עשינו. שמרתי קשר עם המשפחה. נולד לו ילד אחרי חודש, שקרוי על שמו. אחיעם. היה קצין מצטיין. בבר מצווה שלו נתתי לו את הספרון של אבא שלו, המוכתם בדם, וביקשתי ממנו שישמור את הקניינים.
אני, כמו שאתה רואה שמעון, אני לא אדם דתי. אבל אני יודע בעל פה את כל הקניינים, וכל יום איזה קניין תורה היום.
לצערי, אין לי עוד הרבה זמן לחיות. אני רק מבקש ממך דבר אחד. אני יודע שיש כאלה שלא כל כך מכירים את הקניינים של התורה. אני רוצה שאחרי שאני מסיים כאן שעוד אנשים יזכרו את הקניינים, שיהיה עוד מי שישתמש בהם כדי להתחבר, כמו שלימד אותי 'המלך', אולי תעשה לי טובה, תפרסם את זה לאנשים, אל תפחד שיצחקו עליך. תבקש שמי שקורא אותך ייקח קניין אחד ויתחבר איתו לתורה. לא בקטע של לחזור בתשובה או משהו, רק פשוט להיות מחובר באיזה חיבור קטן...
יש שם כל כך הרבה. אפשר משהו אחד.
'יואב, מבטיח לך', אמרתי לו. 'ובעזרת השם אתה עוד תאריך ימים. אתה לא הולך לשום מקום'.
ברוך השם, אני זוכה לקיים את ההבטחה, יומיים אחרי שנתתי אותה. אני מתכונן להביא איתי לפני החג את העיתון ליואב. אולי הוא לא יאהב את ההתחלה, אבל הוא לא מפחד מלעג. הוא מוכן לעשות הכל בשביל לקיים את הצוואה של החבר האהוב שלו.
בקשה
בבקשה מכם, קחו נא מתוך הרשימה משהו קטן, שמחבר אתכם, שמרגיש נכון עבורכם. זה כל כך פשוט, ויחד עם זאת כל כך נעים ומדויק. להגיע לחג, עם חיבור אחד קטן. עם קניין אחד.
אם תוכלו, תוסיפו שיהיה לרפואת אמי מורתי היקרה נעמי בת יפה שיינדל ולזכות ורפואה שלמה של יואב בן שושנה.
גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן:
- בְּתַלְמוּד
- בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן
- בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם
- בְּבִינַת הַלֵּב
- בְּאֵימָה
- בְּיִרְאָה
- בַּעֲנָוָה
- בְּשִׂמְחָה
- בְּטָהֳרָה
- בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים
- בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים
- בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים
- בְּיִשּׁוּב
- בְּמִקְרָא
- בְּמִשְׁנָה
- בְּמִעוּט סְחוֹרָה
- בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ
- בְּמִעוּט תַּעֲנוּג
- בְּמִעוּט שֵׁנָה
- בְּמִעוּט שִׂיחָה
- בְּמִעוּט שְׂחוֹק
- בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם
- בְּלֵב טוֹב
- בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים
- בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין
- הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ
- וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ
- וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו
- וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ
- אָהוּב
- אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם
- אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת
- אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת
- אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים
- אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת
- וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד
- וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ
- וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה
- נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ
- וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת
- וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת
- וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם
- וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ
- שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף
- הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת
- הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ
- וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתו
- וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ
- הסיפור המלא פורסם בעיתון 'משפחה'