אאא

האם יש אפליה בתלמודי תורה ובסמינרים? שאלה זו רבים שואלים ודנים, האם יש אפליה בין אשכנזים למזרחיים.

לא, לא אכתוב בחרוזים שכן זה לא משהו עליז או שווה מילות שיר. הייתי הולכת על סגנון כתיבה של מודעת אבל. אאוצ' מה קרה? אתם חושבים שאבל זה גוזמה? שאבל זו מילה קשה וגדולה? אבל! כן.

אבל כי אותם אלו שיושבים שם בראש וחושבים שהם ההנהגה הראויה משחקים בנשמות כגולות פשוטות מרסקים עוד נשמה ועוד נשמה כאילו מדברים כאן על חפצים דוממים חסרי רגשות, ומי יודע עוד כמה נשמות הם הרגו? האם הם מתבוננים ומשכילים לשקול בכובד ראש? או שהם קלי דעת?

האם הם ישנים בלילה בשקט שקול בכין של אותן בנות ברמה נשמע? האם הם מוכנים לשאת באחריות שבת בית יעקב מדרדרת לתהום בגלל המעשה הנורא שלהם? האם לעת כזו הם הגיעו למלכות? לא! הם לא באמת מלכים הם פשוט שוכחים מהמלך במרומים שאלו הן הבנות שלו....

אני עדה למעשה כזה, חוויתי אותו על בשרי. ולא, זו לא בושה, לילה שלם גם אני בכיתי כי חשבתי לא רק על עצמי אלא על כל אותן בנות שמשקיעות כל כך בלימוד הרוחני והגשמי מתעלות על כל מכשול אך לא מעלות על דעתן ששם משפחתן הוא המכשול שיסנן אותם ויחרוץ להם את דינן.

מורות, רבנים ומנהלים מרצים ומלמדים את דור ההמשך לאחדות "כאיש אחד בלב אחד" "ואהבת לרעך כמוך" שהכח של עם ישראל הוא טמון באחדות שלהם.

האם החינוך הזה מועיל שמנגד השימוש דוגמא הוא הפרדה נוקבת בין אשכנזייה לספרדייה? האם החינוך הזה מועיל שהם יושבים ובכזו קלות דנים על מכסות המזרחיות?

מכסות?!, מה זה בכלל? המילה מכסות מוכרת לי משיעורי היסטוריה ומעלה בי אסוציאציה שהיו מכסות של יהודים המורשים להיכנס לארץ ישראל או למדינות אחרות בעולם עקב היותם יהודים...

שמדברים על סמינרים ומעלים את המילה מכסות זו מילה שאמורה לזעזע ולהרעיד את קירות אותו סמינר. האם יעלה על הדעת שמנהלים שומרי תורה ומצוות, כך הם קוראים לעצמם בארץ ישראל, יציבו תנאי קבלה על בסיס מכסות?

והאמת אגיד לכם לא, אני לא מסכנה! היום אני מבינה שלכל אחת יש את הדרך שלה ומאמינה שהכל לטובה אך גם חדרה לתודעתי ההבנה שאני לא רוצה ללמוד באותם הסמינרים ששמם נישא למרחקים שהם נחשקים אך בעצם רקובים מבפנים כי ההפרדה הזו בין יהודי ליהודי היא הנוראה מכל זה החושך הכי גדול שקיים בעולם החרדי ואני מתביישת בכך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בהיותי בתיכון, נדרשתי לכתוב עבודה באזרחות ובחרתי לדון ולחקור את נושא האפליה בסמינרים. התלמידות בכיתתי הרימו גבה וניסו להזיז אותי מעמדתי כי איך יכול להיות שאני הקטנה מעזה לדון בכזו סוגיה. והמורה, כן היא קצת פחדה, אך אני מוקירה לה תודה שהיא אישרה לי את הנושא הכאוב הזה (ותתפלאו היא חסידה, חסידת גור).

אני כותבת והלב שלי פצוע מבפנים. כמה שאנשים מדברים, אף אחד לא מסוגל להבין את הכאב של אותן בנות צדיקות יראות השם שעל לא עוול בכפן משליכים אותם כאילו הן אשפה או לכלוך וכאילו שהם הגזע הנחות.

שאומרים שואה כולם מזועזעים ובוכים. ולמה? כי הרגו מיליוני יהודים כי הם יהודים. אך תאמינו לי שהכאב הגדול והנורא של ימינו זה שאותם אלו צאצאי הניצולים שלא באמת מעמיקים במורשת אבותיהם, שלא באמת משרישים את ערכי התורה והערכים שאותם הם לומדים ומפרידים! לא בין גוי ליהודי אלא בין יהודי ליהודי וזו השואה של ימינו אנו.

אני א,ג גאה בשם משפחתי גאה במורשת המפוארת לה נולדתי ומברכת כל יום : "ברוך שעשני מזרחית ...".