אחד השיעורים המשמעותיים שקיבלתי בחיים שלי היה דווקא 'שיעור נהיגה'.
את חולשתי אני מזכיר, נהיגה אינה הצד החזק שלי. עד היום כדי לוודא שאני חונה ב'אמצע' אני נאלץ לא פעם למשש מעט בעדינות את הרכב שלפני ומאחורי כדי להיות בטוח שחניתי באמצע (ראו הוזהרתם!...)
לאחר כשני טסטים פחות מוצלחים, ובהתערבות נחרצת של חמותי שתהיה בריאה, עברתי למורה נהיגה אחר. אחד כזה שלא נהג במקומי ודיבר בפלאפון במהלך הנסיעה אלא 'נכנס בי' על השיעור ה'ראשון' וצעק עלי באומץ שאין לי שמץ של מושג קלוש איך אני נוהג- מאט כמו צב באוטוסטראדה ומאיץ בלי שליטה בסמטאות בני ברק, ללא שום תחושת ויסות כלשהי.
מהלחץ התחלתי ללמוד...
אותו מורה חביב (לא באמת..) החליט שאת שיעורי הנהיגה שלו אני יכול לצרוך רעננים רק בשעות הבוקר המוקדמות ביותר (כנראה מחוסר זמן אחר בלו"ז העמוס שלו) ועשה לי 'השכמה' בכל פעם מחדש.
וכך שאני, אברך צעיר שחיפש את המניין-שאחרי-האחרון-בשטיבל-החסידי-ביותר-שאפשר- למצוא-באזור נאלצתי לקום ולנהוג בעיניים טרוטות ב'אמצע הלילה' ככל הידוע לי.
"מה אתה יודע, מה כבר הספקתי היום..." התרברב המורה לנהיגה בפעם אחת כשנכנסתי לרכב, שתיים וחצי דקות אחרי הפרידה מהמיטה...
"ספר לי על זה..." אמרתי תוך מלמול ברכות השחר
"הספקתי להתקלח, להתפלל במניין, לאכול ארוחת בוקר, לקרוא עיתון וללמוד שעה שיעור דף היומי.." הוא מנה בפני
"אה כן? ומה למדו שם היום בדף היומי למשל?..." שאלתי בקנטרנות
"לא יודע, ישנתי." הוא הגיב בכנות
"תודה באמת" אמרתי לו בחוצפה "אז אני מעדיף לישון עם פיג'מה בבית..."
אבל אז העניק לי המורה לנהיגה את השיעור המשמעותי שלו לחיים כשפתח את פיו ואמר:
"הרכבת נוסעת- גם אם הנוסעים שבה ישנים!...."
בשלב זה חשוב לי לדייק את המסר שאני רוצה להוציא משיעור הנהיגה הזה (הנה, למדתי לווסת...)
אין כוונתי/כוונתו לכך שאין משמעות ללמוד אקטיבית כי משיגים אותו דבר מ'לישון בשיעור'.
בוודאי שאינו כן.
אין לי ספק שהוא היה מעדיף להיות ערני בשיעור ולהשתתף בו כהרגלו. אני מניח שאם זה היה קורה יותר מפעמים בודדות גם הוא היה נשאר לישון מחוץ ל'רכבת' כמוני.
אך השיעור היה שיעור בפרופורציות, התמודדויות וסדרי עדיפות בחיים:
גם אם אתה לא מסוגל לתפקד עכשיו בשיאך, יש משמעות אדירה לצורה החיצונית והנראות שלך בשלב זה.
יש הבדל אם תבחר במודע לפרוש, לרדת מהכביש, בכל פעם שתהיה עייף מלהגיע לשיעור. הסוף יהיה שתמצא את עצמך כרגיל מחוץ לעניינים, מפספס מחזור נוסף של ה'דף היומי', או שתישאר לישון הפעם בבית הכנסת.
הדף היומי יתקדם לקראת סיום כהרגלו, בלעדיך אמנם- אבל אתה עדיין תהיה חלק מהסיום הזה.
הרכבת נוסעת גם כאשר האנשים בפנים ישנים, כי הם בוחרים לישון תוך כדי נסיעה.
בסוף גם הם יגיעו ליעד ויתעוררו שם לתפקד. אם היו נשארים לישון בתחנה הם לא היו מגיעים למחוז חפצם בכלל.
באחד ה'משברים' בישיבה, המאפיינים כל בחור ישיבה מצוי, התייחס לכך מו"ר המשגיח הרב שלמה ברויאר שליט"א בתחלופת מכתבים שהיתה בינינו באותה תקופה וציין בפניי את פירוש הגאון מוילנא על הפסוק "אם רוח המושל תעלה עליך- מקומך אל תנח" (קהלת י, ד).
הגר"א (במשלי כג, א) כותב על כך וז"ל: "אם יצר הרע חוטף אותך כרצונו אשר טמן לרגליך... מכל מקום לא תפול ממדרגתך ואחוז דרכך הטובים כמקודם כי אחר כן תרפא זאת.."
ביאור הדברים הם, כתב המשגיח, כי גם כאשר רוח המושל- היצה"ר- עולה עליך, יש להשתדל לשמר ככל האפשר את חיצוניות דרגתך אפילו אם חסרה הפנימיות וחסרה הרגשת השתייכות אבל מ"מ מקומך אל תנח, תתנהג בחיצוניות כמו שהיית מקודם ואז תוכל תמיד לחזור גם לדרגה הפנימית.
ה'משגיח' הפציר בי אז לקחת את דברי הגר"א הללו כ'מורה דרך' בכל הנפילות, הכשלונות והזמנים הלא טובים המכונים 'ימי השנאה' והבטיח לי כי בכך טמונה ההצלחה.
דברים דומים מצינו בתפילת ההודאה נשמת כל חי במאמר "ועיננו מאירות כשמש וכירח".
מה הכוונה 'להודות כשמש וכירח'?
אלא שיש שתי עיניים.
אפשר שהן יהיו 'עין טובה' ו'עין רעה'. ולהתנודד תמיד בין שתיהן במציאות העולם הטבעית והקיומית.
אך מי שלא רוצה להיות בעל 'עין רעה' בכלל, מה תהיה העין השנייה שלו? האם יתכנו 'שתי עיניים טובות' או שעין אחת תהיה מיותרת? האם זה בכלל אפשרי?
התשובה היא שבכל מקרה יש שני מבטים.
יש מציאות של 'ימי אהבה' ו'ימי שנאה' בעולם (כמובא בהרחבה בספר הישר לר"ת), יש 'רצוא' ויש 'שוב' (ליקו"מ קמא, ו).
יש לראות את הטוב כשמצב הנפשי בוער בחיובי, ויש איך ומה לראות כאשר הנפש כבויה.
נוסח התפילה מחדש לנו שיש הודאה על 'מצב שמש' ויש הודאה של 'מצב ירח'.
וזו באמת קושיה בעצמה: מה זאת אומרת 'עין מאירה כירח'? הרי הירח הוא עצם שאינו מאיר מצד עצמו, רק משקף אור- את אור השמש?
מחדש לנו נוסח התפילה הזה: בימי האהבה תאיר עינך כשמש, העין מקרינה את האור לוקחת מציאות נתונה ורואה בה טוב.
וב'ימי השנאה', כשאין כוח בעינך להיות שמש שתאיר באופן אקטיבי מציאות נתונה, לפחות לא תגרע, לא תראה חושך, אלא תעמוד דומם ותשקף את האור מהמצב הקודם, היינו שלא תשנה הנהגתך, היות ומונח בך על כל פנים ש'אתמול ראיתי אחרת', וכך תחכה עד יעבור זעם.
דברים אלו, אותם זכיתי לקבל מידידי הרב נתנאל אדלר שליט"א וחיתומם הוא במה שציין בפני ממשפיע גדול: "הכסיל בחושך הולך. והחכם בחושך עומד". הוא לא קובע שום דבר, לא מקבל החלטות גורליות בזמן החושך. אלא עומד ממתין עד יעבור זעם ובכך באה לידי ביטוי חכמתו הגדולה האמיתית.
"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'.."
פרשת 'מסעי', מבאר המלבי"ם, מלמדת אותנו על חשיבות המסע כתהליך. כל המסעות היו חלק מההתנתקות של עם ישראל מטומאת מצרים והיו בהנעה פנימית 'קדימה'. אך במסע ארוך כמו במסע ארוך ישנן התרחשויות ותקופות שונות שמצריכות התכווננות מתאימה. על אחת כזו למדנו בפסוק "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה".
רבה של ירושלים, רבי צבי פסח פראנק זצ"ל כתב שיש בכך רמז שאם עוזבים את הלימוד- "ויסעו מהר סיני" אזי מגיעים ל"קברות התאווה", כי רק ע"י לימוד התורה אפשר להתגבר על התאוות ובלי כח התורה אפשר ליפול עמוק.
יש בכך 'שיעור נהיגה' מיוחד לימי 'בין הזמנים'.
גם בימי 'בין הזמנים' העומדים לפנינו, חשוב לזכור את המשוואה הזו. לדעת שגם אם 'ייצור התורה' האקטיבי אינו דומה באותה צורה לזה של 'אמצע הזמן', בכל זאת, חשוב 'לשקף' את התורה שלמדנו במהלך הזמן.
חשוב לשמור על הנראות והדרגה החיצונית בכל מצב ולאפשר לפנימיות להשלים את מקומה בנקל כשחוזרים לזמן ולא להיות במצב אחר וירוד יותר.
גם בבין הזמנים יש "קווים אדומים" אותם אסור לעבור בשום מצב בשם ה'שחרור', כדי שהחופשה לא תהפוך ח"ו לנפילה והתרסקות אלא תשמש באמת רק לצורך מרגוע, החלפת אווירה ואגירת כוחות לזמן הבעל"ט.
גם למי שקשה- אפשר לישון בתוך הרכבת בינתיים, לא צריך לרדת מהתחנה.
בהצלחה ב'טסט'!...
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com