אאא

זה קרה לפני כשבועיים. עמותת ידיד, ארגון הסיוע המשפטי חברתי הגדול בישראל הודיע על כניסתו להליכי פירוק. התגובות ברשתות היו כואבות: אורי ישראל פז, עו"ד חרדי מאשדוד שהתנדב בעמותה כתב: "עצוב לשמוע. ישראל בלי ידיד כמו גוף בלי לב".

ד"ר יואב ספיר, הסניגור הציבורי הארצי כתב כי: "ידיד היתה עריכת דין קהילתית אמיתית. סייעה לאנשים רבים כל כך בדברים שלמשפטנים מסוימים עלולים להיראות קלי ערך, אך לאותם לקוחות שנזקקו לסיוע היו בבחינת עולם ומלואו. לא פעם הפנינו לקוחות של הסניגוריה הציבורית, שההסתבכות הפלילית היתה רק סימפטום אחד של שלל קשיים משפטיים וחברתיים לשירות הטוב של ידיד. תמיד ידענו שהם בידיים טובות של אנשים מקצועיים ומסורים".

בכירה בעיריית בני ברק כתבה: "מי יייצג את העניים כעת מול הבנקים הגדולים? מי???".

את עו"ד פרופ' יובל אלבשן, שהיה ממייסדי העמותה בשנת 1997, התגובות לא הפתיעו, גם לא אלה שהגיעו מהציבור החרדי: "לפני עשרים ושתיים שנים לא היו קיימות בשיח המשפטי זכויות חברתיות. היה חופש ביטוי, היה חופש דת, הייתה זכות קניין אבל לא הייתה הזכות לחינוך, או הזכות לבריאות או הזכות למינימום קיום בכבוד אנושי. לעניים הייתה צדקה אבל לא צדק. לנזקקים היו זכאויות ולא זכויות. העוני לא היה חלק מהמשפט הישראלי, רק העושר. אנחנו ניסינו וגם קצת הצלחנו לשנות את זה".

בשיאה, כללה רשת מרכזי הזכויות של ידיד 23 מרכזים בפריפריה הענייה של ישראל. מקרית שמונה וחצור הגלילית בצפון ועד לדימונה, אופקים ושדרות בדרום. פרופ' אלבשן מספר שמההתחלה זו הייתה עמותה מסוג שונה: "ברוב העמותות החברתיות יש רוב ברור לקבוצה מסויימת. או חרדים או חילוניים. או רוסים או אתיופים. פה מהרגע הראשון עבדו בה זה לצד זה – דתיים, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים ולכולם הייתה מטרה אחת - לנסות לזקוף את קומתם של הרמוסים ולהקל במעט על מצוקתם".

האוכלוסייה החרדית הגיעה לכל המרכזים אבל בעיקר לשישה מרכזים באשדוד, בצפת, בירושלים, באופקים, בבית שמש ובשכונת באבוב בבת ים.

הסיוע הסוציו-משפטי ניתן חינם אין כסף ועד לסוף 2018 נעזרו בעמותה 550,000 אזרחים - גם הם מכל הקבוצות והמגזרים.

פרופסור אלבשן. (צילום: יחצ אונו)
פרופסור אלבשן. (צילום: יחצ אונו)
הגדלה

אלבשן: "לא היה ואין מבחן כניסה לידיד. אין תשלום אגרה ואין כלום. אם בסוף קיבלת הרבה כסף ואתה רוצה לתרום – נקבל בשמחה אבל זו החלטה שלך בלבד. מעבר לזה, אנחנו לא בודקים אם יש לך כיפה או קנייטש או חיג'אב. אתה במצוקה – יש לך ידיד. זו הייתה הסיסמא וזו הייתה המציאות. בסופו של יום כשבני אדם צורחים מרעב ומכאב הצרחה שלהם בכל המגזרים היא אותה צרחה מקפיאת דם".

מה היה סוד ההצלחה של העמותה?

אלבשן: "בחרנו מההתחלה להתמקד בפרט ולהתאים את הטיפול אליו. למשל כשהגשנו סיוע לאוכלוסייה החרדית, עשינו את זה באופן שיכבד את התרבות ממנה באו הפונים ויאפשר להם להגן על זכויותיהם הבסיסיות לכבוד ולקיום בלי לשנות ולו בפסיק אחד את מנהגיהם. לכן לא מפתיע שלאורך השנים כמעט 90 אלף חרדים וחרדיות קיבלו סיוע חינם אין כסף במרכזי הזכויות של העמותה. כחלק מעקרון זה בחרנו גם לא להגיש עתירות לבג"ץ אלא לטפל בתיקים 'קטנים' ולכאורה 'לא חשובים' בהוצאה לפועל ובבתי משפט . תיקים שאולי לא יילמדו אחר כך בבתי הספר למשפטים אבל למיוצגים הם מהווים את כל עולמם".

למשל?

"למשל בין 1999 ל 2001 הגשנו מאות עררים על המנהג הנלוז שהיה אז לעקל תשמישי קדושה מחייבים שהיו אנשים מאמינים. בלעדיהם הם לא יכלו להתפלל וזה יצר לחץ מטורף עליהם להחזיר את החוב ולטובת זאת לעשות טעות ולהיכנס לחובות חדשים גדולים יותר ועם ריביות רצחניות יותר. עכשיו, כבר אז היה איסור בחוק לעקל תשמישי קדושה אבל המעקלים טענו שהחוב נובע מרכישת אותם תשמישי קדושה ואז העיקול היה חוקי. הכל כדי לייצר לחץ לא ראוי על החייבים. לאחר העררים שלנו המצב השתנה והמנהג המכוער הזה הפסיק".

עסקתם גם בחקיקה?

אלבשן: "כן. וגם שם בחרנו בכוונה לעסוק במה שלא נוצץ. החוק שאני הכי גאה בו של עמותת ידיד הוא חוק דודי השמש בדיור הציבורי. באחד הקיצים גילינו דבר הזוי: דווקא לדיירי הדיור הציבורי – עמידר, עמיגור, פרזות וכו' – אין דודי שמש והם מפעילים גם בקיץ דוד חשמלי שצורך מהם כסף רב. החברות המשכנות סרבו להתקין את הדודים כי זה עולה הרבה ולא הם שלמו את חשבונות החשמל והדיירים היו עניים מדי לעשות זאת וככה במדינה שטופת שמש כשלנו כולנו נהנים ממים חמים חינם ורק העניים שבעניים – משלמים מאות ₪ בחודש. העברנו חוק שחייב את המדינה לממן את התקנת דודי השמש על גגות הדיור הציבורי ומאות אלפי משפחות חוברו וחסכו".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

אז מה השתבש? למה העמותה נמצאת בפירוק?

אלבשן: "קודם כל טיפול כזה באדם אחרי אדם, תיק אחרי תיק, להבדיל מעתירה ציבורית אחת או מאיזה מאבק חד פעמי, זה עסק ארוך ויקר. תוסיף לזה את הפריסה הגאוגרפית כדי שזה היה נגיש לאותן אוכלוסיות מודרות ותבין למה זה יקר. בזמנו כשניהלתי את רשת מרכזי הזכויות הייתי נוסע כל חודש אלפי קילומטרים. לא פעם ביום אחד הייתי גם בצפת, גם בקריית מלאכי וגם בירושלים. זה מצריך תקציב תפעול גדול מצד ההוצאות. מצד ההכנסות הכל היה מבוסס על תרומות ותמיד היה קשה מאוד לגייס כסף לארגון שעוסק רק בצדק חברתי. קל לגייס כסף לארגונים שעוסקים ביהדות. קל לגייס כסף לארגונים שעוסקים בסכסוך ואפילו קל לגייס כסף לארגוני צדקה אבל לארגוני צדק חברתי – שמבקשים לשנות את השיטה ולא רק לקבל פירורים ממנה - יש מעט תורמים וגם הם נעלמו בשנים האחרונות".

ומה עם המדינה?

אלבשן: "זו הייתה המטרה מלכתחילה. שהמדינה תקח אחריות על הנושאים האלה ולא יהיה עוד צורך בעמותה שלנו. אבל זה עוד לא קרה ולצערי הממשלה הנוכחית לא מתעניינת באמת בנושאים האלה ולא מסייעת להם להבדיל ממשלות אחרות. אפילו ח"כים מש"ס ומהאגודה, שעבדו איתנו שנים, ניסו לעזור אבל כשלו מול האוצר וכך הגענו לאן שהגענו".

אתה אומר את זה בכאב.

אלבשן: "כן. לא האמנתי שיבוא יום ומפעל חברתי כזה חשוב יפורק. קיוויתי שזה יקרה רק כשלא יהיה צורך ולא כי אין כסף. זה נורא".

אז מה עוד אפשר לעשות?

"ללחוץ. ללחוץ. ללחוץ. על שליחי הציבור, על חברי הכנסת, על הממשלה ועל תורמים עד שיימצא הכסף הקטן הזה – פחות משני מיליון שח – כדי שהעמותה תוכל להמשיך להתקיים. זה פשוט לא ייאמן שמפעל חיוני כזה שעזר למאות אלפים לזקוף את גוום ייסגר בגלל פחות משני מיליון ₪ אז אני מסרב להאמין וממשיך לקוות וכמו שאמר אחד המתנדבים החרדים שלנו בירושלים - כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן וכאן התיקון הוא תרתי משמע".