אאא

מה אנו מרגישים מול המושג הזה ששמו 'תשובה'?

אנו יודעים שתשובה זה לעצור ולהזכיר לעצמנו כמה אנחנו לא בסדר, וגם לחשוב איך אנחנו יכולים לצאת מהמצב הנורא שלנו, וזה בערך השלב שבו אנו נזכרים שכבר ניסינו לעשות את זה ללא הצלחה כל כך הרבה פעמים, ובסוף הכל נשאר בערך אותו דבר..

וזה לא קל לנו בכלל. כי מי אוהב להרגיש לא בסדר? מי אוהב להיפגש עם זה? מי אוהב לחשוב שאין לו סיכוי לעבור מלא-בסדר לבסדר? אף אחד.

אז מה עשינו? התרגלנו להדחיק. פשוט לא להרגיש. לדחוף את התחושה הקשה 'אחורה'. לסוף הלב והמוח. שלא יציק לנו.

ופתאום מגיעים ימי התשובה ויום הכיפורים בראשם, ומאיימים לצוף ולהטביע אותנו בים של רגשות אשמה לא-נעימים.

האם באמת זוהי תשובה?

הבה ונבדוק.

אתה, כן אתה, פשוט לא בסדר!

לא נעים, אבל אני חייב לומר לך משהו.

אתה לא בסדר. באמת שלא. ובינינו, עם כל אי-הנעימות, אתה יודע את זה היטב.

תחשוב רגע על החיים הרוחניים שלך, על לימוד התורה שלך, על רמת האחריות הכללית שלך בחיים, על איך שאתה שומר על הבריאות שלך, על סדר היום שלך. על רמת המסירות המשפחתית שלך, על הדוגמה שאתה נותן לילדים שלך, על מה שאתה משאיר אחריך בעולם. אתה פשוט לא בסדר.

רגע, ומה עם כל האנשים האחרים. החברים? השכנים? מתפללי בית הכנסת שלך? גם הם לא בסדר. לא בסדר! כל אחד מהם יש לו מספיק לשפר.

והבוס שלך? או העובדים? הלקוחות? וואו, הם ממש ממש לא בסדר.

גם החצי-שלך שבבית ממש לא בסדר. בינינו, כמה דברים יש לו לתקן עד שיהיה מושלם? פחד.

וברגע של כנות, ברגע אמיתי של אתה מול עצמך, אתה יודע היטב כמה גם כל אחד מהילדים שלך לא ממש בסדר לגמרי. תחשוב עליהם רגע, מהגדול ועד הקטן, כל אחד מהם יש דברים שהוא כל כך צריך להשתנות.

איך מרגיש לך עם כל זה?

אולי קשה, צובט, כואב, לא נעים, אבל מה שבטוח: מוכר. מוכר מאוד. מוכר מדי.

הרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים כל הזמן, בהצלחה גדולה מדי..

אנחנו שופטים את עצמנו על כל דבר לא-טוב בחיינו, מלקים את עצמנו על כל חיסרון וכישלון, וגם, שופטים את הסביבה שלנו בלי סוף.

וכמה לא-מפתיע לגלות, שזה ממש הולך ביחד. בדוק לחלוטין!

מי ששופט ומאשים את הסביבה שלו כל הזמן – עמוק בתוך הלב שלו הוא גם שופט ומאשים את עצמו.

והאמת? אין לי ולך ולאף אחד זכות לשפוט מישהו על השיפוטיות שלו.

כי אנחנו לא אשמים בכך. זו הבנה שפיתחנו בעצמנו בטעות בשנות הילדות שלנו, ובלי כוונה היא נשארה איתנו עד היום..

הרבה מדי פעמים הבנו, או שנתנו לנו להבין, ממש בטעות, שאנחנו לא בסדר. שאנחנו אשמים.

כך למדנו לשפוט ולהאשים את עצמנו, וכך התרגלנו לשפוט ולהאשים גם את הסביבה שלנו, עד שאנחנו מקבלים את זה כמציאות גמורה וקשה לנו להאמין שיש גם אופציה של הסתכלות אחרת.

בשלב זה, יכול להיות שאתה כבר ממש מתנגד לנאמר כאן, אולי אפילו כועס, אבל חכה, בקושי התחלנו..

יש עוד משהו שכנראה גורם לנו להסתכל על עצמנו ועל סביבותינו בעיניים שיפוטיות ומאשימות, וזו ההבנה הבסיסית מאוד לגבי איך הקב"ה נוהג איתנו.

האם הקב"ה 'מחזיר' לנו?

כשהיינו ילדים, הבנו, משום מה, שאם אנחנו לא בסדר, הקב"ה 'מחזיר' לנו עונשים. שאם אנחנו עושים משהו לא טוב, ה' רואה אותנו כ'רעים', ככאלו שהם 'לא בסדר', וכועס עלינו, ואז, כעונש על זה שאנחנו לא בסדר, הוא מעניש אותנו ועושה לנו רע.

ההבנה שלנו הייתה בערך כזו: עשית עבירה ונתת סטירה לחבר שלך? עכשיו הקב"ה מחזיר לך סטירה עוד יותר כואבת. כן. כי מגיע לך עונש, ועכשיו מקווים שתלמד לא להיות יותר רע!

וההשקפה הזו, שהשתרשה אצל חלק מאיתנו מאז, ילדותית ושגויה כל כך. האמת הפשוטה היא בדיוק ההיפך הגמור מכך!

מחשב מסלול חדש ליעד

לשם המחשה ניקח את מכשיר ה-GPS.

אתה זוכר איך מגיב מכשיר הניווט כשאנחנו לא שומעים להוראותיו וסוטים מהמסלול עליו הוא המליץ?

הוא עוצר לרגע, לוקח לעצמו מספר רגעים של 'חישוב מסלול מחדש' ואז הוא מורה לנו, בקול הכי רגוע שרק אפשר, את הדרך החדשה בה עלינו לנסוע החל מרגע זה.

ומה קורה כאשר אנו לא שומעים לו בשנית? וכשאנו מפרים ברגל גסה את הוראות הניווט בפעם השלישית? וכשאנחנו כבר ממש צוחקים עליו בפעם הרביעית?

ובכן, כידוע לכם, הוא לא כועס עלינו לרגע. תמיד תמיד הוא יעצור בנחת, ורק יחשב מחדש מה הכי טוב לנו ברגע הנתון ההוא ואיזה מסלול הכי נכון עכשיו בשבילנו, הנהגים הסוררים, וכאילו כלום לא קרה, הוא ימשיך לכוון אותנו עד היעד, שוב ושוב, כל פעם במלוא האמון מחדש, מתוך כוונה מלאה ושלימה להיטיב איתנו ולהביא אותנו אל היעד אליו אנחנו רוצים להגיע, כאילו לא צחקנו עליו רק לפני דקה. כאילו לא 'צפצפנו' על כל ההוראות שלו עד עכשיו.

נכון. לצערו ולצערנו, הוא כבר לא יוכל להציג לנו את אותו מסלול מהיר ומועדף שהציע לנו בתחילת הדרך, כי כבר הצלחנו להסתבך ולהתרחק מהיעד, ועכשיו נשארה בידו רק אפשרות להציע לנו דרך ארוכה וקשה יותר, וככל 'שנצפצף' עליו עוד יותר, כך הדרך שהוא יציע לנו - תהיה עוד יותר ארוכה ועוד יותר קשה.

אך עדיין, תמיד הוא יחכה לנו, ממש עם אותה כוונה טובה שבה היה בתחילת הדרך, עם סבלנות גדולה ואין-סופית, עם ההצעה הטובה ביותר שאפשרית באותה נקודה שאליה הבאנו את עצמנו, ועם מסלול מדויק ומושלם שיביא אותנו בהצלחה ובשלום מהמקום הנוכחי שלנו עד היעד שאנו רוצים להגיע אליו.

מסלול חדש אל הטוב

וזו בדיוק 'מערכת היחסים' של הקב"ה איתנו!

ה', מקור הטוב, ברא אותנו רק מתוך מטרה אחת ויחידה. כי הוא רצה להיטיב איתנו.

הוא נתן לנו תורה ומצוות רק כדי שיוכל לתת לנו שכר. וכדי שיוכל להיטיב איתנו, סלל לנו ה' דרך ישרה וחלקה, שאם נתמיד ללכת בה - נקבל בעולם הזה ובעולם הבא שכר ועונג אין-סופי שאין שום דבר טוב בעולם שישווה לו.

מה קורה כשאנו סוטים בטעות מהדרך שאמורה להוביל אותנו לכל הטוב הזה?

אז, הקב"ה יוצר, ממש מיוחד בשבילנו, דרך חדשה, כדי שנוכל שוב להגיע בהקדם לטוב המוכן בשבילנו! זה הכל.

העונשים שהקב"ה נותן לנו, אינם מכות לשם הענשה, כדי 'להחזיר' לנו על מה שעשינו נגדו.

העונשים הם בסך-הכל אמצעי של 'תיקון', דרך חדשה, שהיא לפעמים ארוכה ולפעמים קשה, אבל תמיד היא רק דרך של 'תשובה', של שיבה וחזרה לדרך הטובה, של חזרה לתכלית הבריאה, בכדי שנגיע בסוף שוב לטוב האלוקי שהקב"ה רוצה להעניק לנו תמיד.

אחרי התוכחה הקשה בתורה, אחרי תיאור כל המכאובים שיגיעו לעם ישראל כשיחטאו, מסיימת התורה הק': או אז יכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם. לאמר: זו המטרה של כל המכאובים. רק לנקות את כתם העוון ולהחזיר את הלב למקומו הטוב.

וכדי שנוכל שוב לחזור אליו, 'טרח' הקב"ה כביכול וחתר חתירה מיוחדת תחת כסא כבודו, כדי שכל אחד, בכל מצב שהוא, יוכל תמיד למצוא שביל חדש כדי לחזור לדרך הישרה ולזכות לקבל את הטוב האלוקי שמוכן בשבילו.

איך בכלל אפשר לשפוט?!

אחרי שאנחנו מבינים שבשום שלב ההתייחסות אלינו היא לא כ'רעים', אלא ככאלו שבטעות זזו קצת מהדרך, וה' הטוב, האוהב אותנו ומחכה לנו בכל מצב, ממהר לסלול בשבילנו דרך כדי שנוכל להתחבר אליו חזרה – בואו ונחשוב רגע על הנושא הזה של שיפוטיות והלקאה העצמית.

נראה כי הגיע הרגע לעצור ולחשוב על עצם הזכות שיש או שאין לנו לשפוט אחרים ואת עצמנו.

אם אנחנו חושבים על זה בכנות, זה לא פשוט בכלל..

אנחנו רואים מישהו שעושה משהו לא-בסדר לדעתנו, ואנו שופטים אותנו בלב לרעה. אבל רגע, איך? למה?

הרי אם אנחנו היינו נולדים למשפחה שהוא נולד בה, והיה לנו את היכולות ואת הכוחות שלו, והיינו חיים בסביבה שבה הוא חי, והיינו עוברים בדיוק את אותו מסלול חיים שהוא עבר - הרי סביר יהיה מאוד להניח שהיינו עושים כעת בדיוק את אותו הדבר! אז על מה בדיוק אנחנו שופטים אותו עכשיו?

והרי כה ביאר ה'שפת אמת' את מאמר חז"ל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו - ולמקומו הרי לא תגיע לעולם, ואם כן, אינך יכול לדון את חברך, לעולם!

כשאנחנו מפנימים את ההבנה הזו לתוככי לבנו, זה משנה באופן דרמטי את ההסתכלות שלנו על כל העולם סביבנו!

איננו צריכים יותר 'להתאמץ' כדי לדון מישהו לכף זכות. אנחנו פשוט מבינים שאין לנו כלל את האפשרות לדון אותו.

פתאום אנחנו מבינים שאיננו יכולים לשפוט אף אחד בעולם, על שום דבר! כי אנחנו לא במקום שלו. לא היינו שם, ולעולם לא נהיה שם.

זה מרגיש מוזר. אפילו אולי קצת מפחיד.. כי כבר כל כך התרגלנו לחיות אחרת ולהיות בתפקיד השופטים והכועסים, אבל אולי באמת הגיע הרגע לזרוק את הפטיש של השופט?!

כי אם אין לנו שום אפשרות להיכנס לנעליו של השני – איך בדיוק אנו שופטים אותו?!

אבל מה, יש בעיה..

יש בתוכנו משהו שמקשה עלינו מאוד להיפטר מהשיפוטיות שלנו כלפי אחרים.

כי אחרי שהבנו שכאשר אנחנו שליליים בתוכנו וכאשר אנו שיפוטיים כלפי עצמנו – אנחנו שיפוטיים גם כלפי הסביבה שלנו, יהיה די הגיוני להניח כי כאשר נרצה להפסיק את השיפוטיות שלנו כלפי אחרים - נצטרך, קודם כל, להפסיק לחלוטין את השיפוטיות כלפי עצמנו.

כי כל עוד השיפוטיות תהיה קיימת בתוכנו, סביר יהיה להניח שהיא תהיה ה'משקפיים' שלנו גם כלפי אנשים אחרים.

הו, וזה, להיפטר מהשיפוטיות ומההלקאה העצמית –כבר קצת יותר קשה!

כי אם אני רוצה להפסיק ולשפוט את עצמי, אני צריך לקבל את עצמי בשלימות – בדיוק כמו שאני, יחד עם כל החסרונות הקטנים והגדולים שלי. יחד עם כל החלקים הבעייתיים והאיומים שלי! וזה, תודו, כבר קשה מאוד. אה?

תקשיב! אני מכיר את עצמי יותר טוב מכל אחד אחר, ואני יודע היטב כמה אני לא בסדר כל הזמן. אז איך בדיוק אפסיק את השיפוטיות כלפי עצמי, אם אני באמת מאמין שאני לא בסדר, ומאשים את עצמי כל יום בהרבה מאוד דברים?!

שאלה מצוינת.

בוא רגע ונלך אחורה, לתקופה שהיית ילד קטן, ואיכשהו פה ושם לא היית בסדר ולא הצלחת תמיד להשביע את רצון סובביך, כמו כל ילד קטן..

האם אתה חושב עכשיו שניתן לשפוט אותך על מה שעשית או לא עשית אז? אני מניח שלא.

למה לא, בעצם? כי אתה בטח מבין שאין מה לשפוט ילד קטן על שום דבר.

הרי הילד הקטן ההוא בטח רצה להיות טוב. למה שלא ירצה להיות ילד טוב? איזה ילד לא רוצה להיות  טוב?

אבל הילד הזה נולד עם היכולות ועם הכוחות המסוימים שלו, עם התכונות הייחודיות לו, עם הסביבה המשפיעה שלו, ועם הנתונים העובדתיים שסובבים אותו, וכל אלו יצרו את מה שהוא וגרמו לו לבחור ולפעול כפי שהוא פעל. הגיוני, לא? אז על מה בדיוק יש לשפוט אותו?

ואז גדלת והפכת לילד יותר גדול ולבחור צעיר, והחיים המשיכו לזמן לך התמודדויות ואתגרים, לא תמיד קלים, והשתדלת להמשיך ולהיות טוב, לפעמים הצלחת ולפעמים לא. לפעמים היית טוב יותר ולפעמים פחות.

אבל גם אז, הרי סביר מאוד שבכל מצב התאמצת לעשות את הטוב ביותר שלך, עם התכונות והכוחות שלך, ומה שעשית – זה הטוב ביותר שהצלחת לעשות!

וגם היום, כשאתה כבר מבוגר, ההיגיון נשאר אותו היגיון. הרעיון במקומו עומד, ואתה לא יכול לשפוט את עצמך על שום דבר!

כי בהיגיון המציאותי, כל אחד אחר בעולם שהיה נולד וגדל עם אותם תנאים שלך - היה נוהג בדיוק כמוך. אז על מה בדיוק אתה שופט את עצמך, ועוד כל כך בחומרה?

רבינו, אתה נשמע הזוי.. אתה רוצה שאפרט בפניך את כל העבירות שלי רק מהשבוע האחרון?.. תכל'ס, אני היום לא בסדר! מה עוזר לי שאנשים אחרים היו עושים גם כמוני ושאני יכול להבין את עצמי וכו' וכו'. אני היום בן אדם לא-בסדר שעושה דברים רעים!

ולא, אני לא רוצה לקבל את עצמי כמו שאני! אפשר אפילו לומר שאני די שונא את מי שאני. כן, אני לא רוצה להיות האני של היום! מה לא מובן?

זה נכון שאתה מכיר את עצמך יותר טוב מכל אחד אחר, אבל  יש רק בעיה קטנה בהגדרות שלך.

הבעיה היא לא אתה. הבעיה היא הבעיות שלך. הבעיות והחסרונות שעוד לא תיקנת, אלו בעיות וחסרונות חיצוניים שאתה צריך לתקן, אבל הם לא אתה!

אתה – זה נשמה יהודית טהורה, טובה ומתוקה, אתה טוב בתכלית הטוב. אתה טוב, מעצם היותך. מעצם היבראותך ע"י הקב"ה.

זה שה' החזיר לך את הנשמה היום בבוקר, זה אומר שהוא מאמין, בך, לגמרי, גם היום!

הקב"ה מכיל אותך, בדיוק כמו שאתה, והחזיר לך אישית את הנשמה, באופן מלא, בדיוק כמו שאתה, בלי תנאים, ובלי שינויים, עם כל המעלות והחסרונות שלך, בדיוק כפי שאתה היום. אז מי אתה שתפסול את עצמך?!

זה שיש לך דברים לתקן, זה מצוין. זה אומר שיש לך עוד מה לעשות כאן, בעולם הזה.

אבל אין לך מה לשפוט על עצמך על הבעיות. לא על איך הם נוצרו, ולא על למה לא תיקנת אותם עד היום.

אתה רוצה להיות טוב? יופי!

אתה לא מצליח לפתור את הבעיה? מצוין. תבדוק איפה זה תקוע, ותעשה את המירב האפשרי שלך כדי לתקן ולהשתפר.

אבל תפסיק לחשוב ולהיות רע כלפי עצמך! תפסיק לשפוט את עצמך. להאשים את עצמך. להעניש את עצמך. להחליא את עצמך, ולהרוג את עצמך! תרפה כבר!

הגזמת! הלכת קצת רחוק מדי.. זהו, לדבריך כולם טובים ומתוקים ומושלמים. אין עוברי עבירות. אין בחירה. אין חרטה. אין תשובה. כל העולם טוב.

ולא רק זה. מה הבעיה לעבור עבירות, רח"ל? הרי אין לי מה לשפוט את עצמי על שום דבר, כי כל אחד במקום שלי היה כנראה עושה אותו דבר..

אז זהו, שאכן צריך להבהיר כאן מאוד ברור את הנקודה.

הנושא של 'בחירה' הוא נושא מורכב ודק עד מאוד. הספרים הק' עוסקים בו רבות, וישנן שיטות שונות בדבר.

אבל דבר אחד ברור, מעל לכל שיטה, כי בכל מצב שאנו עומדים בו יש לפנינו נקודת בחירה מסוימת שבה יש לנו את היכולת להתגבר ולבחור בטוב, או ח"ו להניח לעצמנו ליפול ולבחור ברע, ואז, באותה נקודת בחירה, נדרש מאיתנו להתאמץ, להתחזק, ולעשות את הטוב ביותר שלנו.

ועל כך, על אותן נקודות בחירה שנכשלנו בהן בעבר, על כך אנו חוזרים בתשובה.

אבל אחרי שקרה מה שקרה? אין לנו מה לשפוט את עצמנו על העבר. ההתבוססות הזו לא נכונה, ומיותרת להחריד.

הדבר היחיד שרלוונטי הוא, מה אנחנו אמורים ורוצים לעשות עכשיו כדי לתקן את פגמי העבר ולהפוך להיות טובים יותר!

השיפוטיות וההלקאה העצמית על העבר, לא מובילות אותנו לשום מקום!

שיפוטיות לא מביאה לא לחרטה ולא לתשובה, והכי נורא גם לא לתיקון המעשים.

ההיפך הגמור מכך. היא גורמת לנו להרגיש רע ולהמשיך להתבוסס ברגשי אשמה עם הלקאה עצמית בלתי פוסקת.

היא מקבעת בנו את התפיסה העצמית שאנחנו רעים, שאנחנו 'דפוקים', שאנחנו לא בסדר, ומבססת בנו את הייאוש מעצמנו, וזה בדיוק מה שגורם לנו להמשיך ולהיות לא-טובים ח"ו, בהתאם לתחושתנו הפנימית הרעה.

לשפוט את עצמנו, זה לכבול את עצמנו באזיקים של אשמה. זה לחיות בתחושה פנימית עמוקה וחזקה - שאנחנו לא בסדר. זה לחיות בידיעה שאנשים חייבים להיות מושלמים, ואנחנו הרי עדיין לא מושלמים..

והבעיה הגדולה באמת? שאנחנו לעולם לא נהיה מושלמים, ואם התחושה הזו תמשיך ללוות אותנו, כמה סיכוי יש לנו שנרפה מהתחושה הרעה לגבי עצמנו? שנתמלא באמונה ובתחושות טובות וחיוביות ושנרצה להיות טובים יותר?

[וזה עוד בלי לדבר על כך שאחרי שהאדם עבר עבירה, עליו להכיר כי כך היה רצון ה'!

אם הספה"ק לא היו כותבים זאת, היה מפחיד אפילו לחשוב על כך. ק"ו שלכתוב זאת.

זהו לשונו של רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א בספרו 'צדקת הצדיק': "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. ר"ל, שיכיר ויבין שכל מה שחטא, היה גם כן ברצון ה' יתברך, וכשמגיע לאור זה העצום, זוכה לכפרה גמורה".]

אבל אנחנו לא צריכים להגיע עד לכך כדי להבין ששיפוטיות והלקאה עצמית אינן יעילות ואינן משרתות לא אותנו ולא את הקב"ה..

מה יחליף את השיפוטיות?

רגע, אז מה כן? אם אין לנו מה לשפוט את עצמנו על העבר, אז מה אנחנו אשמים שעברנו עבירות? מה אנחנו אשמים שהיינו לא בסדר? ולמה אנחנו צריכים עכשיו לחזור בתשובה ולתקן את העבר?

הנה הענין.

נכון, אתה לא אשם שהגעת לאן שהגעת. אתה לא 'לא-בסדר' שעשית את מה שעשית, אבל כשאתה מפיל כוס בבית, יש עליך חובה מלאה לאסוף את השברים המסוכנים, גם אם אתה לא אשם בזה שהכוס נפלה מידיך.

לדבר הזה קוראים: אחריות!

אחריות, היא זו שאמורה להחליף את השיפוטיות ואת ההלקאה העצמית שלנו – הדבר הדלוח והנוראי הזה שלא מוביל לשום מקום ולא מניב כל תועלת.

בלי שום קשר לאם יש אשמה או אין. אם קלקלנו – יש לנו אחריות מלאה לתקן.

וכשהשיפוטיות הולכת ובמקומה נכנסת האחריות, הרצון הנקי והטהור שלנו לתקן את מה שקלקלנו – התמונה משתנה לגמרי, ופתאום רואים את הכל אחרת!

פתאום אנחנו רואים את עצמנו כאנשים טובים. פתאום האחריות ממלאת את הלב שלנו ברצון עז לתקן את עצמנו עוד יותר ולהפוך לאנשים טובים, אפילו יותר מאשר היום!

ואז, אנחנו פתאום מכילים את עצמנו. מבינים שכל בעיה שיש לנו - היא לא אנחנו. שהחסרונות שלנו - אינם מובנים בתוכנו. אינם חלק מאיתנו. הם משהו חיצוני בהחלט, שיש לנו את האחריות, את האפשרות, ואת הרצון לתקן!

ואז, קורה פתאום הדבר המופלא הבא – אנחנו גם משדרים את התחושה הזו החוצה!

פתאום אנחנו רואים גם את כל האנשים סביבנו כאנשים טובים באופן מוחלט, ואת הבעיות שלהם – כמשהו חיצוני לגמרי שיש להם אפשרות ורצון לתקן.

ודווקא התחושה החדשה הזו, היא זו שפתאום מאפשרת לנו פתאום לגשת ו'לגעת' בעבירות שלנו, ולפתוח ערוץ חדש, נקי וטהור, של תשובה, של חזרה אמיתית אל תחת כנפי ה' הטוב.

לבכות על מה שעוללנו לעצמנו

כשאנחנו עוצרים בימים אלו להתחרט ולבכות על הדברים הלא-טובים שעשינו בעבר, זו הזדמנות ממש טובה לבכות גם על כל מה שעוללנו לעצמנו, בלי שבכלל ידענו שאנחנו עושים כל כך רע לעצמנו, ובדרך גם לקב"ה.

זה הזמן לבכות על שנאת-חינם ששנאנו את עצמנו, על לא דבר. על כל השנים האלו שבהן שפטנו את עצמנו לרעה. על כל ההלקאות העצמיות שהסיגו אותנו לאחור.

על כל הסבל המיותר הזה שהבאנו על עצמנו. על כל מה שעוללנו לנפש שלנו עם השיפוטיות הזו. על כל מה שעוללנו עם זה לגוף שלנו. על אי-האמון הנוראי ששידרנו לעצמנו, ועל החולשה שהשלטנו על עצמנו יום אחרי יום. על כל הנזקים שחוללנו בתוך עצמנו, ללא שזה הגיע לנו, ללא שיצא לנו איזושהי תועלת מכך, ללא שזה הביא משהו טוב לחיינו, אפילו לא משהו אחד, אפילו לא קטן. כלום.

זו גם הזדמנות לא-רעה לבכות על מה שעוללנו לאחרים. על שיפוטיות שהפעלנו כנגד כל הסביבה שלנו, על אי-אמון ועל חולשה ששידרנו והחדרנו לסובבים שלנו ולאנשים הקרובים ביותר אלינו, וגם לגשת אליהם ולבקש מקרב לב את סליחתם על כך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כמה, כמה זה כואב.

אבל גם אז, עם כל הבכי והכאב, נזכור כל רגע כי אין לנו מה להלקות את עצמנו על שום דבר, גם לא על השיפוטיות וההלקאה העצמית שלנו..

אנחנו יכולים לבכות, להצטער, לקלוט כמה טעינו, להתחרט, ולהבין מה וכמה אנחנו צריכים לתקן היום, אבל עדיין, לזכור שלא עשינו זאת כי היינו רעים. בשום שלב לא עשינו זאת כי רצינו להחליא את עצמנו או את הסובבים שלנו.

עשינו זאת כי זה מה שידענו אז. כי זה היה הטוב ביותר שהיינו יכולים לעשות אז.

עכשיו? בעתיד? נשתדל, נתאמץ ונעשה את הכל כדי לתקן את העבר, להיות טובים יותר ולהפוך את החיים של הסובבים שלנו לטובים יותר.

כי זה מה שאנחנו.

אנשים טובים ויהודים מתוקים, בניו אהוביו של ה' הטוב!

 

לתגובות והערות: bsht141@gmail.com