חגיגות סיום הש"ס היו מרגשות במיוחד, יגעת ומצאת – תאמין! אבל, היו כאלה שלמדו ולא זכו ולטעום את הטעם הנפלא והמרגש של הסיום.
האם הם רצו לזכות לסיים את הש"ס כמו כולם? כן, מאוד!
ראינו והתרגשנו במעמד סיום הש"ס ביחד עם כל המתמידים הלמדנים, והאנשים העובדים, שהצליחו לעזוב הכל – ורצו ללמוד, הם רצו - לאושר שהוא - עדי עד.
היו גם כאלה שהתייגעו להגיע לקו הסיום - אך בסוף לא הצליחו להגיע, הם לא זכו לסיים את הש"ס עם כולם, לא זה היה הניסיון שלהם.
הניסיון שלהם היה - שלא לסיים את הש"ס, ועדיין להתרגש מהחגיגות, ולהרגיש שיש להם חלק שווה במעמד הסיום, בהתרגשות ובשמחה, כאילו שהם זכו לסיימו עם כולם, כמו כולם.
האדם מקבל את הניסיון שלו מהקב"ה שעל העמידה בניסיון הוא יקבל בעתיד את שכרו.
האדם נבחן ברצון לעשות נחת רוח לקב"ה, הבחירה שלו מתבטאת ברצון האמיתי הפנימי שהוא חש - האם הרצון שלו הוא בחירה - בה' ובתורתו.
אנשים שלא הצליחו לסיים את הש"ס קיבלו ניסיון שונה: לגעת ולא לגעת, להתקרב אל ההר, ועדיין להישאר מרחוק, ויעמדו כל העם מרחוק ויאמרו: "נעשה ונשמע", הם אמרו נעשה - ועשו ככל שביכולתם, אך - לא סיימו.
האם הניסיון הזה פחות קשה מהיגיעה לסיים את הש"ס, ולזכות לחגוג, להתרגש ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהחגיגה האם היגיעה שלהם הייתה שווה? וכמה?
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'"; כל רצונם: "לעשות את רצונך אלוקי חפצתי".
אבל הם חשבו: 'מה שווה דף אחד'? או שתיים או עשרים ושתיים? לעומת אלפיים שבע מאות דפי גמרא?
האמת היא שאותו הש"ס שחגגו את סיומו, הוא הש"ס שמלמד אותנו בצורה הכי מפורשת, שדף אחד שווה - חיים שלמים!
הגמרא ביבמות (קכא, עמ' א) מספרת על רבי עקיבא שכאשר טבעה ספינתו הוא ניצל. שאלו רבן גמליאל, מי העלה אותך? ענה לו רבי עקיבא: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו בראשי". "דף אחד" - הציל את חייו, וכשנענע בראשו - עבר הגל מעליו, וכך ניצל והגיע לחוף מבטחים!
לחיזוק והדגשת הדברים נביא את המובא בספרי המוסר והחסידות, ש"דף זה" – אותו הזכיר רבי עקיבא - הוא "דף הגמרא" שעמו עובר האדם מעל גלי העולם הסוער.
במקום אחר, הגמרא מכנה את מי שלומד 'דף אחד' – "בר בי רב דחד יומא".
רבי פרידא קיבל שכר מיוחד – תוספת של ארבע מאות שנות חיים וגם שזיכה את כל בני דורו לחיי העולם הבא, וזאת - על מה ולמה? בעבור שלימד תלמיד, שלמד ללא הספקים – זהו ה'דף האחד'!
רבי משה פיינשטיין עשה "סיום" עם סעודה ומשתה, לאדם שלמד רק דף גמרא אחד, כי זה מה שהיה מסוגל! וידוע ש"לפום צערא – אגרא".
בר מן דין, הש"ך בהלכות תלמוד תורה פסק, שגם מי שלא זכה לסיים את הכל, מצטרף למסיימים ונחשב, כאילו סיים עימם - ממש!
על עוצמת הרצון של האדם יכול להעיד רק אחד – בוחן כליות ולב, יודע תעלומות.
אומר הזוהר הקדוש: "לית רעותא טבא דאיתאביד מקמא מלכא קדישא", אין לאדם רצון טוב, שעולה לו במחשבה - שנאבד מלפני המלך הקדוש.
יש כאלה שרצו לזכות ל"כי עליך הורגנו כל היום" – ולא זכו, ורק זה כמעט - הורג אותם!
שום רצון טוב לא נעלם ולא נאבד, אבל, אם הוא נשאר רק בגדר רצון ולא קרה איתו שום דבר ממשי? על כך אומר ר' שמעון בר יוחאי, שהקב"ה שומר את הרצון הטוב של האדם תחת כיסא הכבוד, ומצמיח לו ממנו - ישועות, על זה נאמר: "זורע צדקות מצמיח ישועות", הרצון יעמוד לו לאדם לזכות - כאשר הוא יצטרך לישועה.
"חשב לעשות מצווה ולא עשאה, נחשב לו כאילו עשאה", משום ש"אונס רחמנא פטריה", אבל זה רק 'כאילו'? כאילו, נחשב לפני מלך מלכי המלכים - כמו פעולה שנעשתה באמת בפועל, ה'כאילו' מניב את אותה תוצאה שמניבה פעולה - שנעשתה בפועל - ממש.
כל אדם שיש לו רצון חזק, ואינו זוכה להוציא את הרצון מהכוח אל הפועל, אך ליבו עדיין ממשיך להיות הומה ומייחל, הרצון שלו אינו דועך ונכבה, הקב"ה מרחם עליו, ומראה לו את הדרך לממש את רצונותיו הטובים, והתוצאה - בו תבוא.
הניסיון והקושי האמיתי של האדם הוא, כיצד להמשיך את הרצון על אף שהוא רואה וחווה מניעות רבות, מרצונו העז עדיין לא קרה דבר ממשי, והוא צריך להמשיך עוד ועוד לחזק את עצמו, כדי להמשיך את הרצונות הטובים הטמונים בו, הוא מתגעגע כוסף ומשתוקק לעשות רצון ה' יתברך, והוא משתוקק - עד כלות הנפש.
וזהו עיקר חיות הלב של האדם - הרצון הטוב, שממשיך ומושך את האדם לקראת המטרה הנכספת - בלי להרפות.
הלב עוד ישיג את הרצון, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואם האדם לא הצליח לסיים את הש"ס במחזור הזה – הוא יצליח לסיום - המחזור הבא, שאין ספק שיזכה למה ש"נכספה וגם כלתה נפשו".
ממאמר נותן נקודה למחשבה לאלו לא הצטרפו ללימוד היומי, כי לא האמינו בעצמם...
יהי רצון שנזכה להארת הרצון, ואז נזכה "להתענג על ה", לעשות לו נחת רוח בכל רצונותינו שיהיו לשם שמים, ובעזרת ה' נעשה ונצליח "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תורתך באהבה", אמן.