לפני כמה שבועות נכנס אליי אדם. איש עסקים מוכר, מצליח, אדם שיש לו כסף, מעמד, משפחה בחסידות גדולה. אבל הוא התיישב מולי, הביט בי בעיניים אדומות, ואמר:
"מרדכי, כולם חושבים שאני מאושר. מסתכלים עליי, רואים בית גדול, הצלחות, כבוד… אבל מבפנים אני מרוסק. אני חי בדיכאון. אני לא נהנה מכלום. שום דבר לא ממלא אותי.
"אני זוכר את עצמי כילד קטן. אבא שלי… כל הזמן היה צועק עליי: ‘אתה דפוק! דפוק תישאר! אתה ילד משוגע! אתה כלום!’. המילים האלו ליוו אותי לכל מקום. אפילו היום, כשאני יושב בבית מפואר, מול שולחן ענק, עם כל הכלים והנברשות - בפנים אני שוב הילד הזה. הילד שמחכה לרגע שאבא ייכנס בדלת ויגיד לי שאני דפוק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דרמה ביריחו: ישראל שפירא "טָבַע" באמת המים העתיקה, ויוסי סרגובסקי הציל אותו | צפו
"כולם חושבים שאני מצליח. אבל אני לא מרגיש את זה. כל הצלחה שלי אני ממעיט בערכה: 'זה רק מזל'. אני לא מסוגל לשמוח בשום דבר.
"אני אומר לעצמי כל הזמן 'הכול מהשם יתברך'. זה נכון, אבל אני לא אומר את זה ממקום של אמונה חיה. אני אומר את זה ממקום אחר: כי בילדותי החדירו לי שאני אפס. שאף פעם אני לא מספיק טוב. שאפילו כשאני מצליח — זה לא באמת אני.
"מרדכי, אני מרגיש ריקנות איומה. שום כסף לא ממלא אותה. שום כבוד לא מכסה אותה. אני חי עם הקול של אבא שלי עד היום. ואני… פשוט סובל".
ואז הוסיף בלחש: "גם אשתי לא מבינה. היא אומרת לי: 'יש לנו הכול בבית, אבל אין לי בעל שמח.' הבן שלי שאל אותי לא מזמן: 'אבא, למה אתה אף פעם לא מחייך?' המשפט הזה שבר אותי יותר מכל."
והיה גם אברך אחד, לפני כשנה. יהודי יקר, יושב ולומד, מתפלל, עובד השם. גם הוא נכנס אליי, עיניו כבויות, ואמר:
"אני לא מרגיש כלום, מרדכי. אני לומד — אבל אין לי שמחה בלימוד. אני מתפלל — אבל אני לא מרגיש סיפוק. אני קם בבוקר ושואל את עצמי: בשביל מה?
אבא שלי היה מפחיד אותי. היה אומר לי: 'מה שווה כל הלימוד שלך? מה שווה כל התפילות שלך? זה לא מספיק טוב.'
מאז, בכל פעם שאני מתפלל אני רק מחפש איפה טעיתי, איפה לא התרכזתי, מה לא בסדר. בכל פעם שאני לומד — אני לא שומע את התורה, אני שומע את אבא שלי לוחש לי: 'זה לא טוב, זה לא שווה.'
מרדכי, אני מרגיש שכל העבודה שלי חסרת ערך. איך אפשר לשמוח ככה בעבודת השם? איך אפשר לחיות עם תחושה שאתה תמיד מקולקל?"
אני מנסה בשתי הסיפורים האלו להגיד בקול ברור: הורים יקירים, תדעו — יש באמת אחריות ענקית על כתפינו ההורים. המילים שאנחנו אומרים לילדים שלנו — הם לא "סתם מילים". הם הופכים להיות הקול הפנימי שילך איתם חיים שלמים.
ילד לא נולד עם מחשבות שהוא "דפוק". ילד נולד טהור, שמח, מאמין בעצמו. ואתם — במילה אחת! — יכולים להפוך אותו לילד שפורח או לילד שנובל. במילה אחת אתם יכולים לתת חיים או לקחת חיים. מילה אחת יכולה להפוך ילד ליתום בנפש. מילה אחת יכולה להשאיר אותו נושא בית קברות בלב.
נפש של ילד היא כמו זכוכית עדינה. מילה אחת רעה — והיא נסדקת. אפשר להדביק, אפשר לנסות לתקן, אבל הסדק נשאר. אבל מילה טובה? היא יכולה להפוך את אותו סדק למקום שבו נכנס אור.
אבל אף פעם לא מאוחר. האדם חי את חייו לפי האמונות שהחדירו לו בילדות. אבל אנחנו כבוגרים יכולים לעצור ולבחור מחדש. גם אם חיינו עשרות שנים עם קול אחד שאמר לנו "אתה לא שווה" — זה לא אומר שזו האמת. אפשר להחליף את הקול הזה בקול אחר: "אני טוב. אני ראוי. השם אוהב אותי."
מחקרים מראים שילד ששומע מילים פוגעות בילדותו — סיכוייו לסבול מדיכאון וחרדות גבוהים פי חמישה. זו לא אגדה, זו מציאות. אבל אנחנו לא חייבים להמשיך. אנחנו יכולים לשבור את השרשרת. אנחנו יכולים להפסיק להעביר הלאה את מה שקיבלנו.
ואל תחכו. מילה אחת טובה שנאמרת היום לילד — יכולה להציל לו חיים שלמים. מילה שלא נאמרה בזמן — עלולה להפוך לצלקת שילך איתה לנצח.
אני רוצה לספר גם על ילד אחר. ילד שלא שמע "אתה דפוק" אלא שמע מהוריו: "אתה ילד אהוב. אנחנו גאים בך. אנחנו מאמינים בך."
היום הוא אדם בוגר. לא עשיר גדול, לא איש ציבור, אבל אדם מלא שמחה. אדם שיודע לקבל כישלון, כי מילדותו למד שהוא עדיין אהוב גם כשהוא טועה. הסיפור הזה מוכיח: זה בידיים שלנו. המילים שאנחנו בוחרים לומר — קובעות את איכות החיים של ילדינו.
והמסר הזה לא מיועד רק להורים. גם מחנך בכיתה, גם ר"מ בישיבה, גם גננת בגן — יש לכם כוח עצום. מילה אחת שאתם אומרים לתלמיד, יכולה להרים אותו לשמים או לדחוף אותו לתהום.
זכרו: הילדים בכיתה שלכם לא שוכחים מילה שנאמרה להם בגיל 7. היא יכולה ללוות אותם גם בגיל 40.
אני כותב את זה כזעקה וגם כתקווה. כאב — כי אני רואה אנשים שהולכים עם מסכה של שמחה, אבל מבפנים מתים. תקווה — כי אני יודע שאפשר להשתחרר.
ואולי אתה שקורא את זה מזהה את עצמך. אולי גם אתה שמעת בילדותך שאתה "כלום". דע לך — זה לא גזר דין. אפשר להפסיק לתת למילים האלו לשלוט. אפשר לבחור מילים חדשות.
אנחנו יכולים להמשיך לחיות עם המילים שהחדירו לנו — ולמות איתן לאט מבפנים. ואנחנו יכולים לעצור ולהגיד: "עד כאן. אני טוב. אני ראוי. אני אהוב."
זו בחירה. והבחירה הזו יכולה לשנות לא רק את חיינו — אלא את חיי ילדינו, ואת הדורות שאחרינו.
כשאתה אומר לילד שלך "אני מאמין בך" — זה לא רק אתה שמאמין בו. זה הקב"ה שמדבר מגרונך. באותו רגע אתה שותף עם בורא עולם בבריאה עצמה.
ילד הוא כמו צמח. תשקה אותו במילים של אהבה, והוא יצמח גבוה. תשקה אותו במילים של זלזול, והוא יתייבש.
וכאן אני משאיר שאלה פתוחה בלב: כשאתם תעמדו מחר מול הילד שלכם, איזו מילה תבחרו לומר לו? מילה שתיתן לו כנפיים — או מילה שתשבור לו את הלב?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום. שנזכה תמיד לומר טוב לעצמנו, לילדינו, ולכל הסובבים אותנו – ולהפוך כל מילה שלנו לאור וחיים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות