אאא

ר' משולם זוסא ב"ר אליעזר ליפמן מאניפולי, היה ידוע בכינויו רבי זושא מאניפולי. היה אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, והם היו נקראים: "האחים הקדושים".

כמה עובדות על חייו ומאמרותיו:

אמונה תמימה ופשוטה בה' יתברך: הוא התפרסם בעיקר בזכות תמימותו המופלגת, שהייתה לפלא בעיני כולם.

כאשר לא היה מבין איזה ענין בלימודו, היה בוכה לה' יתברך, ואומר: "זושא אינו יודע את פירוש העניין" עד שהיה נירדם מתוך הבכי, ו'בעל השמועה' היה מתגלה אליו ומפרש לו את מה שהיה קשה לו בלימודו, ולכן, הוא זכה לכינוי "הלמדן האמיתי" – מכיון שקיבל את הפירוש של הענין, מהמקור ממש!

סבל קשיים ויסורים: היה נוהג לומר על כך ש'יסורים הם כמו סוכר - שהרי הם ממרקים עוונותיו של האדם'.

היה מרבה באמירת פרקי תהילים, שפותחים לאדם את הלב, והאדם תמיד יכול ל'מצוא' בתוך פרקי התהילים את מה שעובר עליו, ואת רחמיו ונחמת ה' יתברך אליו, ולכן, הם כ'תרופה' לקשייו ומכותיו של כל אדם ואדם.

ראוי לעבוד את ה' יתברך מאהבה: משנתו הייתה, שראוי לאדם לעבוד את ה' יתברך מתוך אהבה, ולא מתוך יראה, שאף על מצבתו נכתב: "עובד ה' מאהבה".

סימוכין לדבר ניתן למצוא בקושיה שמקשה ר' זושא על הכתוב: "כי תצא למלחמה", מדוע לא נאמר 'כי תלך למלחמה'? הוא מתרץ שם, שכאשר ישראל יצאו למלחמה על הגויים וינצחו, הגויים יפחדו - 'יראו' מאוד מה' יתברך.

אך מעם ישראל נדרש שלא להיות במצב של הגויים 'יראה', אלא 'לצאת' ממצב זה - ולעבוד את ה' יתברך מאהבה.

החוזה מלובלין מעיד על כך שכותב: "דשמעתי מן הרב ר' זושא שיחיה על: "יראי חטא ימאסו" פירוש: שימאוס מדריגות יראה, שעיקר העבודה יהיה - מאהבה" (עפ"י 'החוזה מלובלין', זאת זכרון עמ' קס"ג).

הביטחון בה' יתברך מושך לאדם שפע רב: הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק מביא את דבריו של אחיו ר' משולם זושא, על הפסוק:  "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" (ויקרא כה כ-כא).

בתורה אין קושיות - שאולי ישאלו "וכי תאמרו...", היה צריך לומר מיד "וציויתי את ברכתי", שאם הקב"ה מצווה את ברכתו, אף אחד לא היה שואל "מה נאכל"?

מתרץ על כך ר' משולם זושא, ה' יתברך ברא את העולם, ומשפיע מטובו דרך צינורות השפע, שמושכים לאדם שפע רב, והשפע שיורד לאדם הוא - בלי שום הפסק כלל!

אך, כאשר האדם נופל ממדרגתו, ואין לו בטחון בבורא יתברך – שהוא יפרנס ויכלכל אותו, והוא המשגיח האמיתי עליו בכל רגע ורגע, ושהוא זן ומפרנס את האדם ברווח, בלי הפסק כלל וכלל, אז, האדם עושה ח"ו ע"י מחשבתו פגם בעולמות עליונים, והפגם – 'מתיש כוחו של פמליא של מעלה' ח"ו, ואז נפסק לאדם השפע חלילה, והקב"ה צריך לצוות שוב לחדש לאדם את השפע, וזה "וציויתי".

יוצא מכאן, שחוסר הבטחון של האדם השאלות והקושיות הם שעוצרים לאדם את השפע, האדם צריך להיות שלם בבטחונו בה' יתברך - ולא ליפול! ואז יזכה, שילך השפע – ויתרבה, בלי הפסק כלל – תמיד! לא יחסר לאדם כל טוב (עפ"י 'נועם אלימלך' פרשת בהר).

כיצד האדם יוכל להגיע לבטחון בה'? כאשר האדם יתבונן במעשיו ופעולותיו של ה' יתברך, ויראה בהם את רחמיו ובחסדיו הרבים שעשה ועושה עימו, ועם כל עמו לישראל באהבה. יוכל לראות עד כמה ה' לא עזבו, וכמה היטיב עימו כל חייו, יוכל להגיע להנאה רבה מכך שהקב"ה אף פעם לא עזבו ולא יעזבו.

לכל זה יוכל האדם להגיע ע"י התבוננות השכל, שאז יתפעלו המידות באהבה, וממילא יבוא האדם לאהבת ה', ומה תענוג יותר גדול לאדם לחיות את חיו מתוך הרגשת אהבתו הרבה של בורא עולם אליו? ואז, ירגיש בטחון אמיתי וירוויח חיי רוגע ושלווה כי "ה' לי לא אירא".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר האדם ירגיש את אהבתו הרבה של ה' יתברך אליו, כפי שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'", אהבת ה' תביא אותו לבטוח בקב"ה בלב שלם, האדם יהיה סמוך ובטוח, שה' יתברך ימלא לו - כל חסרונו בלי ספק כלל.

התבוננות בגדלות ה' יתברך עם דעת ואמונה מאירים את שכלו של האדם: כאשר האדם יתבונן בשכלו ויראה את גדלותו ועוצמתו של בורא עולם, שהוא אדון עולם, ו'אין עוד מלבדו', ע"י כך, ירגיש את התענוג הרב לעבוד את מלכו של עולם - מלך מלכי המלכים, ויוכל להיות דבוק בשורש התענוג שהוא ה' יתברך, תורתו ומצוותיו שהוא מיצוי התענוג האמיתי שיש לאדם, שהוא תענוג ללא שום גבול ומידה "טעמו וראו כי טוב ה'".

נפטר: לאחר מחלה ממושכת, ביום ב' בשבט ה'תק"ס.

מספריו: זהב המנורה, ובוצינא קדישא שנקבצו ע"י תלמידיו.

נקבר: על יד רבו הגדול - המגיד ממעזריטש, שאהבו אהבה רבה.

על מצבתו נכתב: "עובד ה' מאהבה, ושמח ביסורים, ורבים השיב מעוון"

זכותו תגן על כל עם ישראל בכל מקום שהם, אמן.