אאא

יונתי בחגוי הסלע – פרעה רודף אחרי ישראל

הנה במדרש מובא: "יונתי בחגוי הסלע - זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות למה היו דומין באותה שעה ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים והיה הנחש נושף בה, תכנס לפנים - הרי הנחש, תצא לחוץ - הרי הנץ, אמר לה הקב"ה הראיני את מראיך את כשרון פעלתך למי את פונה בעת צרה. השמיעני את קולך - (שמות יד) ויצעקו בני ישראל אל ה'", עכ"ל.

האירוע מאוד דרמטי, הנה מאחוריהם רודף פרעה וחילו, ולפניהם ים סוער, ובצדדים מדבר וחיות רעות – אין לאן לפנות! ואז מתוך עומק צרתם פנו עם ישראל וזעקו לקדוש ברוך הוא: "ויצעקו בני ישראל אל ה'".

בקשת משה לראות את ישועת ה' ברגעים הכי קשים

או אז, בהגיעם לנקודת החידלון של האדם, ברגע המכריע בו הכירו באפסיותם ובכך שבדרך הטבע לא יימצא לו פתרון - אומר להם משה רבנו: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

ובאמת הקדוש ברוך עושה לעם ישראל נס בלתי צפוי, והים נבקע.

ישועת עם ישראל מול הבלתי נודע המאיים על חייהם

גם בהמשך הפרשה, לאחר שעם ישראל יצאו ממצרים ועברו את ים סוף, הם מוצאים עצמם רעבים ללא אוכל ומחיה, ופחד נורא אוחזת אותם, הרי ברור שבמדבר בלא מחיה למשפחותיהם, לילדים ולטף, לזקנים ולחולים, אין להם תקנה, והרי הם אינם רואים כל סביבותם אלא חול ומדבר אינסופי. ואז, מתוך עומק צרתם, מתפללים לקדוש ברוך הוא ואומרים: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

או אז הקדוש ברוך הוא שומע לקול שוועתם, וממטיר להם מן השמים, מאז ולמשך כל הארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר.

אותו תהליך קורה לעם ישראל כאשר הולכים במדבר במשך שלושה ימים ולא מוצאים מים לשתות, וגם שם אחוזים בפחד וחלחלה, שהרי בלי שתיה אין להם שום קיום, ושוב רואים את מותם הבטוח מול עיניהם, ואף שמצאו אגם מים, נמצאו המים הללו מרים ולא ראויים לשתייה, ושוב עם ישראל עומדים מול נסיון קשה מאוד.

איך אנחנו נתחזק בעומדנו מול נסיונות קשים ומלחיצים

לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו, מדוע חיי האדם רצפוים נסיונות? למה בכל חיינו אנו צריכים ללמוד ולהבין את הקושי שבכל דבר ודבר? ולא פעם, כששואלים את האדם שעליו עוברים הנסיונות מה הוא מרגיש? הוא עונה בכעין אדישות: "כן, אלו נסיונות, זה רק ענין של זמן, עוד נעבור את זה בעזרת ה'".

אבל למעשה הדברים פשוטים, וצריכים רק לחשוב ולהתבונן ולדבר על כל הרעיון של הנסיונות. הנה הרעיון הטמון בעומק הענין של הנסיון שהקדוש ברוך הוא שולח לכל אדם הוא – לרומם את האדם ולהעלותו למדרגה גבוהה ונעלה יותר מזו שהוא נמצא בה כעת.

ביאור המהר"ל לנ"ל

המהר"ל בספרו "דרך החיים" (פרק ה' משנה ג') מאריך לבאר [בענין העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו] שהנסיון הוא מעל הטבע, ולכן ה"נסיון" הוא בלשון "נס - דגל" כמו "נס להתנוסס", והקדוש ברוך הוא מביא את הנסיון לאדם כדי שיבין שהדרך היחידה לעמוד בנסיון הוא רק אם הוא יעלה את עצמו מעל הטבע.

התייחסות המדרש לעמידה בנסיון

המדרש (שמות רבה פרשה ב' אות ג') אומר: "דבר אחר - ומשה היה רועה הה"ד (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל שכן אליאב אומר לדוד (שמואל א יז) ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר מלמד שהיה דוד מקיים המשנה אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל אמר ליה הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן בא ורעה צאני שנאמר (תהלים עח) מאחר עלות הביאו וכן במשה הוא אומר וינהג את הצאן אחר המדבר להוציאן מן הגזל ולקחו הקב"ה לרעות ישראל שנאמר (שם עז) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן", עכ"ל.

הרי לנו, שאדם צריך לזכור בשעה שהוא עובר את הנסיון, שכל הענין של הנסיון הוא "בודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה", וזוהי התכלית של הנסיון. וכשאדם עובר את הנסיון, ומגיע להבנה שהתכלית של הנסיון הוא להעלותו למדרגה רוחנית יותר גבוהה, הוא ממילא מתעלה ומתרומם גבוה יותר ממקומו שלפני הנסיון, ואז הוא יקבל את הכח לעבור את הנסיון עד גמירא.

הסבר הרמב"ן על הנסיונות הבאים לאדם

וידועים דברי הרמב"ן ששואל על הפסוק (בראשית כ"ב, א'): "והאלהים ניסה את אברהם" לשם מה הקדוש ברוך הוא צריך להביא על האדם נסיון? וכי הקדוש ברוך הוא אינו יודע את יכולותיו של אותו אדם, ולאן באמת הוא מסוגל להגיע? וכי מדובר במורה שצריך להטיל משימות ועבודות על התלמיד כדי לעמוד על היקף ידיעותיו ויכולותיו? אלא, שתכלית הנסיון הוא "לא בשביל המנסה אלא בשביל המנוסה", והכל כדי להביא את האדם להתרוממות רוחנית ולמדרגה יותר גבוהה. וז"ל: "והאלהים נסה את אברהם - ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו - יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו, והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה", עכ"ל.

ושוב עולה השאלה, הרי פעמים רבות אנחנו שואלים שאלות ולא מבינים מדוע ואיך? וכיצד זה מגיע לנו?

הנה עם ישראל כשיצאו ממצרים, אחרי שראו את כל המכות שהביא עליהם הקדוש ברוך הוא, ובפרט כשהגיעו לפני קריעת ים סוף – הגיעו להבנה שכל מה שעבר עליהם, הכל היה לתועלתם ולטובתם.

מדוע היו צריכים עם ישראל לעבור במדבר ארבעים שנה

ולדוגמה, על השאלה מדוע הקדוש ברוך הוא לא לקח את עם ישראל ישירות לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים? וכמו שכתוב בתחילת הענין: "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא..."? התשובה היא, כי לקדוש ברוך הוא היתה תוכנית מאוד ברורה עבור עם ישראל, והיא – להעביר את עם ישראל "הכשרה, "הכשרה" שתביא לעם ישראל תועלת לדורי דורות, מסע חתחתים בארץ מדבר ושממה מתוך אמונת אומן בבורא עולם, והקדוש ברוך הוא זוכר את ההכשרה הזו לדורי דורות, כמו שנאמר בנביא: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".

שירת הים – ההתחשלות באמונה בכל המצבים

ויש נקודה שעליה נתמקד, והיא העניין של שירת הים. הנה אחרי שעם ישראל עוברים את הים, התורה מתארת את העניין, וכותבת את הפסוקים שאותם אנחנו אומרים בכל יום: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כלומר, שרק אחרי שעברו את הים, נקבעה האמונה בעם ישראל והאמינו בה' ובמשה עבדו. והשאלה המפורסמת שכולם שואלים היא: מדוע רק אחרי שעברו את הים נקבעה בהם האמונה, ורק התורה גם יכולה להעיד עליהם שהאמינו בה' ובמשה עבדו, והרי ראו במו עיניהם וחשו על בשרם את כל הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עשה עמם מול מצרים עד שיצאו ממצרים, ושם הכל היה מעל הטבע, ובודאי שהכל היה בזכות האמונה שהיתה נטועה בהם, וכמו שאומרים בהגדה של פסח: שהיו ישראל מצוינים שם – שלא שינו שמם, לשונם ומלבושיהם, ואין מציאות שבמשך מאתיים ועשר שנות עבדות בפרך וטמיעתם בתוך טומאת מצרים – ימשיכו לשמור על גחלתם המיוחדת והמצוינת! אין זאת אלא שהיתה נטועה בתוך תוכם נקודת אמונה שאותה לא כיבו מעולם! ממילא עלינו להבין, מה כל כך מיוחד בקריעת ים סוף שרק אז כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"?

והנה מתוך אותה נקודת אמונה, התחילו עם ישראל לומר את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור" וכו'.

הבנתם של עם ישראל לשם מה עברו כל כך הרבה סבל

הנה כהקדמה לדברים, יש לומר שכשעם ישראל אמרו שירה על שפת הים, באותו רגע הבינו, האמינו והפנימו דבר אחד חשוב, שכל הגלות שעברו, וכל הסבל שסבלו במצרים, ובפרט המצבים הקשים אליהם נקלעו, כגון רחיצתו של פרעה בדמם של תינוקיהם, וכל העבודה הקשה והמפרכת, וכל הקשיים והסבל שהתלוו לכל זה – לא היה אלא לטובתם! עצם העובדה שפרעה רדף אחריהם רק על מנת לטבוע בים – הנחילה בליבותם את ההבנה ד"כל דעביד רחמנא לטב עביד", והכל מתוך תוכנית מדוקדקת מראש. ורק אז עם ישראל הגיעו לתובנה הזאת בתודעתם, שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לא עשה אלא למענם ולטובתם.

"אז" – מידה כנגד מידה

ועל זה מובא במדרש (רבה פרשה כ"ג אות ג'): "דבר אחר - אז ישיר משה הה"ד (שיר ד) נופת תטופנה שפתותיך אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך א"ר לוי בר חייא משל למדינה שמרדה על המלך ואמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם בה, אמר לו דוכוס אין אתה יכול, החריש המלך והלך בלילה בעצמו וכבשה, ידע דוכוס עשה עטרה והביא למלך, אמר לו העטרה הזו למה, אמר בשביל שחטאתי בדבר ואמרתי לך אין אתה יכול, כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר משה. בא וראה דרך הצדיקים, במה שהם סורחים - הם מתקנים, הוי: "נופת תטופנה שפתותיך כלה", ממי הם למדים מן הקב"ה שבדבר שהוא מכה הוא מרפא שנאמר (ירמיה ל) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך ממכות שאני מכה אותך מהם אני מרפא אותך מנין תדע כן מן הקב"ה צא ולמד ממרה שהורה למשה דבר מר והשליך למים ונמתקו המים שנאמר ויורהו ה' עץ וישלך אל המים אי זה היה ר' נתן אומר ירדינון היה רבי יהושע אומר של ערבה היה ר' אליעזר המודעי אומר של זית היה מ"מ עץ מר היה והמתיק המים המרים וכך משה לא קנטר אלא באז ובמה שסרח תיקן מעשיו ואמר אז ישיר משה", עכ"ל.

כלומר, שאחרי שעם ישראל עברו את הים וראו את כל הניסים שנעשו להם בים, רק אז הגיעה אליהם ההכרה שכל הענין של הגלות והמהלכים של הקדוש ברוך הוא מתחילה – היו רק לטובתם, וזה העניין של "אז". וזהו שכשאמרו שירה, ונאמר עליהם "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – האמינו שעליהם מוטלת החובה להודות על כל הגלות שלהם, וכי צריכים ומחוייבים לקבל אותה באהבה גמורה. הרי לנו, שהשירה של עם ישראל לא היתה על עצם ההצלה, אלא עצם הגלות של עם ישראל, ועל עצם כל הצרות, ואז בעצם האמינו שכל הצרות שעברו עליהם היו רק לטובתם, כדי לחשל אותם ו"לעבד" אותם שיהיו מוכנים לקבל את התורה.

תהליך עם ישראל במצרים – כור היתוך בסוגיית האמונה הצרופה

ובזה תתורץ השאלה, מדוע היה צריך הקדוש ברוך הוא להוריד את עם ישראל למצרים, שם עתידים להטמע במ"ט שערי טומאה, ואז היה צריך להעביר אותם כור היתוך של הטהרות ממדרגה למדרגה עד שהגיעו למדרגה ה-נ' שהיא המכשירה אותם לקבל את התורה, והרי היה יכול לתת את התורה ליעקב אבינו עוד קודם שבניו יעברו את כל הגלות הזו שעוברים אותה כעת? ומדוע היה צריך: "לקיים את מה שנאמר באברהם אבינו 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבעים שנה'", וכי זו אשמתם? והלא כל העולם לא נברא אלא שילמדו תורה ושישכינו עם ישראל את השכינה בעולם הזה התחתון, ולשם כך צריך את קבלת התורה, ואם כן היה מן הראוי צריך לתת להם את התורה ולשם מה צריכים לעבור את כל הסבל שעברו?! וגם אחרי שיצאו עם ישראל ממצרים, היה מן הראוי להביאם ישירות לקבלת התורה, ומדוע היו צריכים עדיין את הפחד העצום הזה של רדיפת מצרים?! וגם אחרי שעברו את הים, עדיין הם בפחד של מחסור באוכל, וגם אחרי שבעיה זו נפתרה להם, הם שוב עומדים בפני לחץ נפשי עמוק בשעה שלא ידעו האם ישרדו את המדבר ללא מים? אין לנו לומר אלא שכל העניין כולו היה להביאם להבנה הזאת של "לקחת לו גוי מקרב גוי", ו"לעצב" את עם ישראל בתור אומה שיוכלו לקבל את התורה.

אם לא היו עוברים את העבדות – לא היו משעבדים עצמם לתורה ולמצוות

עם ישראל היו צריכים לקלוט מהו "עול", מהו "שעבוד", כדי שיבינו בהמשך מה זה להיות משועבדים למישהו, וזהו שהתורה כל כך מדגישה "כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם", ואת זה יכלו לקבל דוקא אחרי שיצאו ממצרים, אחרי שהתרגלו להבין מה זה להיות "עבד"!

אדם שחי כמו נסיך וכמו פריץ, שיש לו כל מה שהוא רק חושב עליו בחייו, וביום אחד מטילים עליו תפקיד לבצע עבודה מסויימת תחת הנחייתו ושלטונו של אדם אחר, וכי הוא יבין מה רוצים ממנו? הרי המהות של "עבד" היא שהוא משעבד כל מה שיש לו בשביל אדונו! וכמו שחז"ל קבעו: "כל מה שקנה עבד – קנה רבו"! עבד צריך להיות תמיד "מוכן" לשרת את אדונו בכל עת שיתבקש! אין לו שום אפשרות להעלות "תרוץ" כל שהוא, אין לו שום רצון עצמי, אין לו אפשרות לומר: עכשיו אני עייף, עכשיו אני רעב וכל כיו"ב. עבד זה עבד! הוא כל כולו נוצר לשרת את אדונו.

איך עם ישראל יקנו מידה זו? איך הם יוכלו לשעבד את עצמם לקיים תורה ומצוות אם הם לא יבינו מה זה "עבדים" ומה זו "עבדות"?!

לכן הקדוש ברוך הוא שם את עם ישראל במצרים, ושם היו לעבדים, כדי לעבור "כור היתוך" של סדנה עמוקה ויסודית להרגיש בבשרם מה זה המושג של "עבדים". וכשקלטו את המושג של "עבדות" – מושג שהושרש בהם לדורות - היו כשירים ומוכנים לצאת למדבר ולקבל את התורה למרגלות הר סיני – כעבדים.

מדוע עם ישראל לא נלחמו במצרים כשרדפו אחריהם

שואל ה"אבן עזרא", הרי פרעה יצא אחרי ישראל בצבא "עצום" של שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, ולכאורה הרי זה "צבא" מצחיק לעומת הכמות של עם ישראל, שמנו אז כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים ועד גיל שישים (וללא זקנים מגיל שישים – וללא נשים), ואם נאמר שלכל זוג היו רק שלושה ילדים בלבד הרי שלושה מליוני אנשים [שש מאות אלף זוגות = 1,200.000 בני אדם ועוד 1,800,000 ילדים לפי חשבון של שלושה ילדים לזוג, הרי כבר 3,000,000 בני אדם, ובשיטה מקובצת על פסחים נחלקו כמה ראשונים כמה מנו עם ישראל כשיצאו ממצרים, ויש שיטה שהיו אז עם ישראל כ-חמש עשרה מליוני אנשים!], ובמצב זה היו עם ישראל יכולים להלחם בהם ולנצחם בקלי קלות! צאו ולחמו בהם! מה אתם מפחדים מהם! אתם גוברים עליהם במספר ובעוצמה! אלא מכאן שעם ישראל – בנפשו – היה "משועבד" למצרים, ולמרות שראו את כל המכות והמופתים שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל במצרים, הם לא היו בעלי "רוח לחימה" נגד מעבידיהם! הרי כל מהותם של עם ישראל היו בגדר של "עבדים" למצרים, ועל כן לא היו יכולים לנהוג כבני חורין!

כשעם ישראל עמדו על ים סוף ואמרו שירה, הבינו אז שכל הגלות והשעבוד שעברו – היו לתועלתם למען יוכלו לקבל את התורה.

וזהו שמשה רבנו בעצמו – בשעה שאמר "אז" ישיר, בא לתקן את "ומאז" באתי אל פרעה.

מעולם לא נאמרה שירה קודם לשירה של עם ישראל על הים

וגם המדרש (שם באות ד') אומר דבר מעניין, וז"ל: "דבר אחר, אז ישיר משה הה"ד (משלי לא) 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל!", זו "הצהרה" גדולה וחזקה מאוד של המדרש, שבמשך אלפי שנים מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד לאותו מעמד, לא מצינו שום אדם שאמר שירה עד שבאו ישראל ואמרו שירה.

לאלו הייתי מצפה!

ועוד ממשיך לפרט המדרש (שם): "ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנא' אז ישיר משה ובני ישראל הוי 'פיה פתחה בחכמה'. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה!", עכ"ל.

מדוע לא נחשבים שירתם של אדה"ר ושל האבות הקדושים קודם לעם ישראל

ושואלים המפרשים, הרי מצינו שאדם הראשון בעצמו אמר שירה, וכמו שחז"ל מייחסים אליו את הפרק של "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו" אחרי שעשה תשובה, וקם ואמר "שירה", ואמר גם "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'", ואם כן אדם הראשון אמר שירה! ולא עוד, אלא הסברה וההגיון מחייבים שגם האבות הקדושים אמרו שירה, ובפרט לאחר כל הצלה שהקדוש ברוך הוא הציל אותם: אברהם אבינו כשיצא מכבשן האש, וכן לאחר כל נסיון ונסיון עד נסיון העקדה שהיה הקשה מכולם; יצחק אבינו לאחר שניצל מהעקדה; יעקב אבינו אחרי כל כך הרבה נסיונות וקשיים שהיו לו בחייו והקב"ה הציל אותו מכולם, וכמו שהוא עצמו אמר: "מעט ורעים היו ימי חיי" וכו', והרי בודאי שאמרו שירה אחרי כל כך הרבה הצלות! וכי לא היה להם הכרת הטוב?! הרי הקריבו קרבן!

שירה היא תודה עמוקה על הרע ועל הטוב

והנראה לומר ש"תודה" ו"שירה" הם שני דברים שונים, ולזה מתכוין המדרש שהבאנו שה"שירה" שעם ישראל אמרו היתה במדרגה עמוקה כל כך שעד אז לא היה אדם בעולם שאמר שירה מתוך עמקות ורחבות הלב והנפש. להודות על הנס – על הטובה כולם הודו, וכן אדם הראשון – כשאמר שירה – היתה אותה שירה מתוך רגש והבנה שצריך להגיד תודה לקדוש ברוך הוא, אבל "שירה" זה משהו אחר, זה משהו עמוק יותר, זה הבעה של ההבנה שגם על הדברים הקשים והרעים שהם עברו, גם כן אמרו שירה. וזהו "אז ישיר משה ובני ישראל", להגיד תודה רבה ושירה גם על הצרות שעברו.

מדוע הזכירו עם ישראל את גבורת הפורעים בשירתם

ובאמת יש שהקשו על הפסוק בשירת הים: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי, אריק חרבי תורישמו ידי". ולכאורה מה לשירת הים שכולה הודייה לקדוש ברוך הוא על הצלתם ועל השמחה העצומה על גאולתם משעבוד מצרים אחרי מאתיים ועשר שנים, ומה להם ולהזכיר ולפרט את צעקות וקריאות המלחמה של המצרים ברדפם אחריהם? אלא, שהשירה היתה כל כך עמוקה, עד שאמרו שירה אפילו על הפורענות שעה שעם ישראל נרדפו על ידי המצרים שרצו להורגם ולנקום בהם, גם על זה אמרו שירה, וזה היה חידוש שלא נשמע כמותו מאז בריאת העולם.

אז ימלא שחוק פינו – בתודה ובשירה על הגלות הארוכה

גם על הפסוק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", לעתיד לבוא כך כתוב במדרש, עם ישראל יבואו ויאמרו תודה רבה לקדוש ברוך הוא על כל הגלות הארוכה והאינסופית שעברו, תודה רבה על כל הצרות שעברו ועל כל העניינים, כי עצם ההבנה של ה"שירה" תלווה אותם ותביא אותם לומר שירה אפילו על אורך הגלות שאנו עוברים.

גם בשירת האזינו הוזכרה הפורענות

והנה דבר זה מצינו גם בשירת האזינו, והרי התורה קוראת לשירת האזינו בשם "שירה", שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ושם מוזכרים גם דברי פורענות, "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות הרבות האלה", "ואנוכי הסתר אסתיר את פניי מהם", הרי שבשעה שאומרים "שירה" – זה מגיע למדרגה של "וענתה השירה הזאת לכם לאמר", העניין הוא גם כן להודות על הדברים הרעים.

אין לשאול שום שאלות או קושיות על הנהגתו של הקב"ה בעולם

לפעמים אדם חושב לעצמו: כמה דברים קשים הקדוש ברוך הוא מביא עליי, כמה נסיונות! כמה קשיים! כמה צרות עוברות עלינו! אכן למדנו היום שבהגיע שעה שכזאת חייבים אנו לזכור, שכל העניין הזה של השירה הוא גם על הנסיונות, שכן ה"נס" שנעשה עם האדם הוא מלשון נסיון, ומלשון התרוממות ועלייה למדרגה יותר גבוהה, כמו "נס להתנוסס", שכן לכל דבר יש תכלית ולא כל דבר אנחנו יכולים להבין.

כי לעולם חסדו – חשבון מקיף עולם

פעם אמרתי על הפסוק: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" – לפעמים אדם יש לו שאלה על הקדוש ברוך הוא, הוא לא מבין כמה דברים, והוא מתרעם ושואל: למה! ואיך! ואיפה! אבל דוד המלך מלמד אותנו: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

משל למה הדבר דומה? לאחד שהלך והזמין את חברו להצגה, ואותו חבר הגיע באיחור של כעשרים דקות וכבר ההצגה היתה באמצע, וכשהוא הגיע והנה הוא רואה שאחת הדמויות בהצגה מתווכחת עם דמות אחרת שמציגה, והוא לא מתרעם על ההתנהגות שלהם, והוא פונה לחבר שלו ואומר לו להיכן הזמנת אותי!! וכי אתה לועג לי?! הרי כל ההצגה הזאת אינה אלא רמאות אחת גדולה! איך הם מעיזים כך להתנהג! פונה אליו החבר המזמין ואומר לו, וכי אתה חושב שאם אתה בא עשרים דקות באיחור אתה עוד יכול לעמוד ולשפוט את הדברים על פי מה שאתה רואה באמצע התהליך! שוטה שכמותך! אם היית בא מתחילת העניין היית מבין גם על מה ולמה הם מתווכחים בכלל!

והנה אותו אדם שאיחר בתחילת ההצגה, גם יוצא כחצי שעה קודם גמר וסיום ההצגה, ולמחרת הוא פוגש את חברו ושוב שואל אותו ומתרעם על מה שקרה "בסוף", אבל חברו מגיב לו שוב על אותו מטבע: שוטה שכמותך! שוב אתה שואל שאלות טפשיות?! והרי לא נשארת עד הסוף ולא ראית את התמונה במלואה, וכיצד בכלל הנך מעלה ערעורים על ההצגה כשאין לך בכלל מושג במה שהיה שם!! הרי לא היית לא בתחילה ולא בסוף!

וזהו מ"ש הפסוק הודו לה' כי טוב, חייבים אתם להודות שהי"ת הוא טוב, כי לעולם חסדו - החסד של הי"ת הוא מתחילת בריאת העולם ועד סופו, אנחנו רק באמצע "ההצגה" עוד יבוא היום בו נבין את כל מה שקרה לנו ונודה להי"ת הן על הצרות והן על הגאולה!.

הקב"ה מקדים רפואה למכה שנים לפני הארוע

שמעתי פעם סיפור[1] מהשואה הנוראה, שהיה ילד אחד בגיל 7 או 8 שנקרע לו עור כף ידו, ועשו לו המנתחים במחלקת "פלסטיקה" של אותה תקופה "השתלת עור" ממקום שעיר בגוף (כך נהוג). הילד שאל את הרופאים וכי בגלל זה יגדלו לי שערות על כף היד?? צחקו עליו הרופאים ואמרו לו שהמוח הוא שנותן את הפקודות, וכיון שעל כף היד אין פקודה להצמחת שערות, זה בכלל לא משנה אם העור ששותלים לו בכף היד היה שעיר קודם לכן. והנה לאחר תקופה שם לב הילד שהיד לא נשמעה לכללי הרפואה, וצמחו לו שערות על כף היד! והתבייש מזה מאוד, כי כל חבריו צחקו עליו, והיו לו טענות קשות על כך. והנה הגיעה תקופה קשה בה הגרמנים היו שולחים את היהודים לעבודת כפייה מבוקר עד ערב (עוד בטרם נשלחו למחנות ההשמדה), ואז נולדה לאותו ילד אחות קטנה שאותה הסתירו ההורים מכל וכל כדי שלא יקחו אותה. אותה תינוקת חמודה נסכה בכל המשפחה כחות מיוחדים, והם שרדו את העבודה הקשה רק מתוך מחשבה שהנה הם עוד מעט יבואו ויראו את התינוקת הכל כך אהובה. והנה יום אחד כשחזרו מהעבודה והם מבחינים מרחוק שיש התקהלות גדולה ליד ביתם, הילד מיד הבין שזה כנראה קשור לאחות, הוא הקדים ורץ לביתו לבדוק מה קרה, והוא רואה שפתח ביתם היתה פרוצה לרווחה, הוא הספיק לשמוע מכמה שכנים שפרצו לדירה כמה נאצים גברתנים ואימתנים, ויצאו משם אחרי כמה דקות עם תינוקת בידם. הילד ידע שה"מטה" של הגסטפו שוכן באחת הוילות בשכונה לא רחוקה מביתם, והחליט לרוץ לשם לנסות לחלוץ את אחותו מיד הרשעים הארורים. האמא שהספיקה להגיע רואה אותו יוצא מהבית בטירוף ורץ משם לכיוון מטה הגסטפו, וצעקה אליו לשוב באומרה: "למה אשכל שניכם יום אחד...", אבל הילד החליט ללכת אחרי מחשבתו ושום דבר לא עצר בעדו. בהגיעו למטה, הוא דחף את הדלת לרווחה בטריקה אדירה, ראה נאצי אחד יושב ליד שולחן מול הפתח, ורץ לכיוונו וצעק: תן לי את אחותי!! אותו נאצי התמלא חימת זעם ורצה להורגו מיד, אלא שיצא משם נאצי אחר במדרגה יותר גבוהה ממנו, ושאל על מה הצעקות, ואותו נאצי סינן לו ברשעות של צפעון שהוא רוצה את אחותו. המפקד הנאצי פונה אליו וחושב לעצמו איך לומר לו את הדבר המרושע ביותר, ועלה לו במחשבה לומר לו: "תקבל את אחותך כשיצמחו לך שערות על כף היד!". הנער, בשומעו את זה, שלף את ידו והראה לנאצי ההמום קבוצות של שערות רבות על כף ידו. מיד נזעק אותו נאצי ארור: "תעיפו אותו מפה!! השטן בכבודו ובעצמו הגיע לכאן!! תנו לו גם את אחותו פן יבולע לכולנו!! ותעוף מכאן מהר לפני שאתחרט ואירה בשתיכם!!!". וכך יצא הבחור והציל את האחות.

והנה אם נשאל את עצמנו מה הציל את הילדה, בודאי שהתשובה הראשונה שתעלה בראשנו היא, שהאומץ של האח הציל אותה. אבל אין זה נכון כלל ועיקר, כי אם לא היה עובר ניתוח שנה קודם לכן בכף ידו, ולא היו צומחות לו שערות נגד הטבע על כף ידו – לא היה עוזר לו האומץ אותו גילה ולא מידי. אלא מה שהציל את הילדה היה ההנהגה של הקדוש ברוך הוא של: "מקדים רפואה למכה", והכל היה מתוכנן מראש. ומאז הבין הילד היטב שאין לשאול שום שאלות על הנהגתו יתברך, וכי אין לשאול כלל כל עוד לא רואים את כל תמונת המצב כולה מראשיתה ועד סופה.

זהו שאומרים: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", כי רק בסוף המאורע כולו יכולים להבין את כל הסבל שהקדוש ברוך הוא הביא עלינו, ועל מה ולמה.

ולכן כתוב: "הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו", הקדוש ברוך הוא מנהל כל דבר בעולמו בסדר "עולמי" – כי "לעולם" חסדו, כלומר שהתהליך אותו חווים יכול להיות בנוי מתקופה של ראשית העולם, אמצעיתו וסופו, ואין לנו בכלל את הכלים לעקוב, לראות ולהבין את כל התהליך כולו. ולכן כל השאלות שעלולות להתעורר עלינו נעלמות מיד. ולכן חובת ההודאה חלה עלינו בכל מקרה ובכל מצב, גם אם אנחנו לא מבינים ולא מפנימים על מה ולמה עשה ה' ככה לנו.

יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק במהרה: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".



[1] את הסיפור הזה [בגירסה הכתובה להלן] סיפר בעל המעשה בעצמו בארצות הברית לגברת יפה אליאך שהיתה חוקרת שואה מפורסמת, והוציאה ספר: "The Hassidic tells from the Holocaust", שבו היא אספה סיפורים מהשואה מכלי ראשון, ופעם היתה אחראית במחנה של בנות בית יעקב באחד המחוזות בארצות הברית, ושמה במטבח פגשה בטבח זקן שהיה לו מבטא מערב ארופאי מובהק, ושאלה אותו אם הוא עבר את השואה ואם הוא מכיר סיפור יפה כלשהו שתוכל לכתוב בספר שלה. הטבח אמר לה שאכן יש לו סיפור מעניין, והוא סיפור לה את כל הסיפור בטרם גילה לה שהוא בעל המעשה, ובטרם גילה לה ששנה קודם לכן עבר ניתוח פלסטיקה בידו. כמובן שהיא בתחילה לא האמינה לו וטענה שאין זה הגיוני, וכי אם הנאצי היה טוען שיצמח לו זנב או שיצמחו לו קרניים – כך היה נעשה?! או אז שלף בפעם המי יודע כמה הזקן את כף ידו והראה לו את השערות על כף ידו (כנראה שערות לבנות...), ואמר לה שהוא הוא אותו בחור. ולתדהמתה על סף עלפון, סיפר לה הזקן על הנס המופלא שהיה לו בעוברו את הניתוח להשתלת עור שנה קודם לכן. כמובן שסיפור זה התפרסם בספרה והיה לאחד הסיפורים המופלאים והידועים מתוך אינספור סיפורי מופתים שהתגלו בתקופת מאורעות השואה. [המקליד]