אאא

בני גנץ אמר בראיון ביום שלישי השבוע כי "אני בעד שהמערכת המשפטית תהיה עליונה על המערכת הפוליטית. אם המערכת הפוליטית תהיה עליונה, זו סכנה למדינה. הנה אני כמי שרוצה להיות ראש ממשלה, מוותר על הכוח הזה".

אמירה זו משקפת את מאבק האיתנים שמתנהל כאן בין הימין לשמאל, בין העם לבין שלטון המשפטנים. בבחירות הקרובות, הדמוקרטיה עומדת לאחד המבחנים החשובים ביותר שלה.

וחשוב להבין, לכאורה, זה נשמע מאד "נקי כפיים", ירא חטא, ופרו ביקורת, אז מה הבעייתיות הגדולה של האמירה של גנץ? מה באמת הבעיה שהמערכת המשפטית תהיה עליונה?

העיקרון הבסיסי של דמוקרטיה, הוא שלטון בהסכמת הנשלטים. השליט צריך את אישור הנשלט, וכך למנוע מצב של רודנות. את זה משיגים באמצעות בחירות, השלטון מקבל את הלגיטימציה מהעם.

אבל במנגנון הבחירות יש בעיה – הנבחר לאחר היבחרו, אחרי שקיבל את הסמכויות והכוח, יכול לבצע דברים בניגוד להבטחות לפיהן נבחר ובניגוד לדעת העם. ועוד בעיה – הנשלטים, העם, האנשים עצמם יכולים לקבל גם החלטות קפריזיות וגרועות ובניגוד לעקרונות יסוד שהם עצמם מסכימים עליהם (להרוג את כל הג'ינג'ים, כמו שאומרים). המון העם יכול לטעות, לשגות ואף להיות מרושע כמו שליט יחיד.

הפתרון: אין שליט יחיד בדמוקרטיה, אלא הסמכויות מפוזרות בין שלוש רשויות. כשכל אחת מבקרת ומאזנת את האחרות. לכל אחת יש כוח, ולכל אחת יש מגבלות ברורות.

הרשות המבצעת יש לה את הכוח לבצע ולקבוע סדרי עדיפויות, היא יכולה לתקצב (ארנק) והיא יכולה להעניש ולאסור (חרב), אך היא צריכה לפעול בהתאם לחוקים שקובעת הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת צריכה לקבל את אמון הרשות המחוקקת, והרשות המבצעת נמצאת תחת פיקוח ובקרה של הרשות המחוקקת.

הרשות המחוקקת גם היא מוגבלת, היא איננה מבצעת, וגם הליכי החקיקה אינם קפריזיים וחפוזים אלא מתבצעים בסבבים ועם דיונים ותיקונים ביניהם. וכמובן, הרשות המחוקקת מבוקרת על ידי הציבור (והתקשורת) – בחירות.

הרשות השופטת, מפקחת על הרשויות האחרות, אך סמכותה מוגבלת. היא הרשות הכי פחות מפוקחת (שופטים אינם נבחרי ציבור) אך היא הרשות החלשה. לכאורה. אין לה לא ארנק ולא חרב. אך חשוב יותר, היא איננה הקובעת בכל נושא, אלא רק בנושאים שעותרים לפתחה, וגם אז היא איננה פועלת אלא בהתאם לחוקים שקבעה הרשות המחוקקת. כלומר, יש לה סמכויות, אך גם מגבלות ברורות.

כל אחת מהרשויות אם תצבור יותר מידי כוח, תהיה מועדת לשימוש לרעה בו, ולכן הן צריכות לאזן זו את זו. אף אחד לא חסין מהסתאבות. כשם שפוליטיקאי יכול להסתאב, גם שופט יכול להסתאב, וגם גם יועץ משפטי וגם פרקליט.

לכן, לכל רשות יש סמכויות, אך גם מגבלות, וגם בקרה ואיזונים שנעשים על ידי הרשויות האחרות. אך בישראל האיזונים אבדו. הרשות השופטת בישראל צברה הרבה מאד כוח, בעיקר באמצעות הסרת המגבלות שמוטלות עליה, בד בבד עם הטלת מגבלת "משפטיות"  (יש מאין) על רשויות אחרות. וכך המשפט בישראל הפך ל"עליון".

כך למשל, המגבלה הברורה על הרשות השופטת, תיחום סמכותה לנושאים שמוגשים בהם עתירות. מגבלה זו הוסרה באמצעות הרחבת "זכות העמידה" – מתן זכות לכמעט כל אחד (עותר ציבורי, עלק) לעתור על כמעט כל נושא.

התוצאה היא שבית המשפט הוצף בעתירות בכל נושא שעל סדר היום הציבורי, כולל נושאים פוליטיים ושנויים במחלוקת. כעת, במקום להתברר במערכת הפוליטית, סוגיות פוליטיות מתבררות בבית המשפט.

מגבלה נוספת שבית המשפט הסיר – יצירת עילות נוספות לעתירות. פורמלית, ניתן לעתור לבית המשפט רק כאשר יש עבירה על החוק או פעילות עם סתירה בין חוקים. אז במסגרת המהפכה השיפוטית המפורסמת נולדו עילות חדשות: סבירות ומידתיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כלומר, החלטה של שר או דבר חקיקה שהם חוקיים לחלוטין, בין המשפט יכול לקבע שהם "לא סבירים". דוגמה? המתקן הפתוח "חולות" בו הממשלה החליטה לשכן מסתננים למשך 3 שנים, בג"צ קבע כי זה "לא סביר", מה כן סביר? שנה בלבד. למה זה סביר וזה לא? כי ככה. כי השופטים החליטו.

קיצורו של דבר, בית המשפט היום הפך לרשות שהיא עליונה על פני הרשויות האחרות, ובלי שקיבל לכך את הסכמת הנשלטים. השופטים לא נבחרים על ידי העם, ולא קיבלו לגיטימציה להיות המילה האחרונה בסוגיות הפוליטיות.

אין איזונים ובלמים בדמוקרטיה הישראלית. יש מערכת פוליטית חלופית לרצון העם – המערכת המשפטית. היא העליונה, כי סמכותה כמעט בלתי מוגבלת, והפיקוח עליה איננו קיים.

ואת זה בני גנץ רוצה להחריף עוד יותר. את העיוות הזה הוא רוצה להגדיל עוד, ולהעצים סמכות שאין לה לגיטימציה מן הציבור. הבחירות האלה הן לא רק על ימין או שמאל, אלא בכלל על הזכות הדמוקרטית הבסיסית – שהשלטון יקבל את הלגיטימציה מהציבור, ויפעל רק בהתאם לערכים של הציבור, ולא של איזושהי אוליגרכיה "נאורה וליברלית". זהו קו פרשת המים, כי אם מערכת המשפט תתחזק עוד, השלטון כבר לא יהיה בידי העם.