ימים לא פשוטים עוברים עלינו. וירוס קטן שמטלטל את העולם סביבנו את כל מה שמוכר וידוע, אבל בעיקר מטלטל את העולם הפנימי שלנו.
פנים וחוץ מתערבבים בסערה. הורות, זוגיות, משפחתיות, חברות, פרנסה, אף אחד מהם אינו מובן מאליו. חדשים לבקרים אנשים אחרים שבכלל לא מכירים אותי משרטטים בשבילי גבולות חדשים למה שאני יכולה לעשות ומה שלא ומגדירים מחדש את כל מה שהתרגלתי אליו גם בתחומים הכי ברורים מאליהם וגם בתחומים שהם פנימיים ורק שלי.
כשהתחילה הסערה ידעתי שאני צריכה ליצור לעצמי עוגנים- כמה עוגנים בסיסיים של מעשי יום יום כדי לא להשתגע. העוגנים היו 1. להתלבש 2. ארוחות בזמנים קבועים. חשבתי שזה יספיק, לא ידעתי מה עוד מחכה לי, ולנו.
לא ידעתי שתוך שבוע הציבור שלי יהיה בעין הסערה. לא ידעתי ששנים של ערבוב של פוליטיקה ויהדות, של עסקנים ורבנים, של תורה ושל קרדומים שחופרים בה יתפרצו כולם ויצופו לעין כל.
לא ידעתי מה זה יעשה לי. לא ידעתי כמה כעס וכמה עצב וכמה פחד אני אחווה בכל יום.
לא ידעתי שזה יהיה מנוף עוצמתי לבירור שלי כאדם, כאישה, כיהודייה. את כועסת? על מי? על הקב"ה שמארגן פה בעולם איזה משהו מופלא? הם כולם שליחים שלו ורק שלו. את עצובה? את זוכרת שזה חודש ניסן? חודש של גאולה?
איזה מדהים זה שהקב"ה עשה את זה דווקא עכשיו! זה כל כך ברור שיש פה משהו חדש צומח לעם ישראל בחודש הכי חשוב בהיסטוריה שלו. תודה ה' שאני זוכה להיות פה ולראות ולהרגיש את זה. את פוחדת? כן שם נפלתי... לראות את בני ברק עיר של חסדים שלא היתה כמותה בעולם סגורה ומסוגרת בגלל קבוצות של קנאים (כמו אז לפני החורבן...)
לקרא האשמות הדדיות של קבוצות שונות בציבור ועל הרבנים ועל אנשי החסד ועלי. לראות תמונות של ילדים חמודים, צעירים- חיילים בני 18 שלא יודעים כלום על תורה ויהדות רבים במחסומים עם אנשי תורה וחוסר ההבנה וכעס ושנאה.
זה מפחיד אותי כל כך.
וכאן נזכרתי במושג שלמדתי בתואר הראשון. קוראים לו "מהאישי לפוליטי". המושג הזה הזכיר לי את הכוחות שלי – את התנועה ממני לעולם. הוא הזכיר לי שמה שקורה בבית שלי זה לא רק החלטות פוליטיות של אנשים אחרים שאין להם מושג מי אני ומה חשוב לי. זה הזכיר לי את זה שאני כאדם, כאישה, כיהודייה יכולה לעשות שינוי בעולם רק מזה שאני משנה את עצמי. אני רואה את בני ברק עיר חסדים שלא היתה כמותה בעולם סגורה ומסוגרת ואני חושבת ואומרת לעצמי- תראי מה זה, יש לנו הזדמנות לעשות חסדים בתוך הבית בלי לצאת. אני קוראת האשמות הדדיות של קבוצות שונות ואני חושבת ואומרת- תראו, יש פה וירוס שלא מבדיל בינינו... עוד מעט כולנו נהיה עם אחד. אני רואה תמונות של חיילים ילדים ואני חושבת ומדברת על ההזדמנות העצומה שלנו להראות את הדברים הטובים שיש בנו כציבור- ללמד ככה בלי חומות ותקשורת ומחסומים את זה שאנחנו בעצם אנשים יהודים שמאמינים שיש הקב"ה שמנהל את העולם והוא זה ששלח כל אחד ואחד מהם להיות במחסום הקרוב לביתי. לנצל את ההזדמנות ללמד את הילדים שלי מה היא אהבת ישראל וכמה יש להעריך את הילדים חיילים האלה שלא יצאו לבית שלהם כמעט חודש ועכשיו הם כאן עוזרים לשמור עלינו.
לנצל את ההזדמנות ללמד את הילדים חיילים האלה שאנחנו לובשי שחורים אבל שמתחת לכל הלבוש והסוס יש גם תורה, אמונה, נשמה.
לנצל את ההזדמנות ללמד להזכיר לעצמי שאני בת אדם שהקב"ה ברא במו ידיו. שאני אישה שנשלחה לעולם הזה לא סתם ואני כאן מלאת כוח של הולדה של חיים של איזון ושל ערכים. שאני יהודייה ולכן אני מאמינה בכל ליבי שהקורונה הזאת היא כאן בשבילי- בשביל להזכיר לי את כל מה ששכחתי.
העוגנים שלי של הארוחות והלבוש עדיין קיימים- כי יש יומיום ואי אפשר להתעלם ממנו ומהדרישות שלו. אבל יש לי גם עוגן נוסף- אני קוראת מזמור לתודה בתהילים בכל פעם שאני חושבת ונזכרת בזה שאני אדם, אישה, יהודייה. זה האישי שלי. אם עוד נשים תצטרפנה אלי אנחנו נהפוך להיות "הפוליטי" הכוח המניע.
הכותבת, נ. גרין, היא סטודנטית MA נוירופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית