מרגש: הפנים של הלוחמים בחזית הקורונה

הכירו את הפנים של אלו שעושים ימים כלילות להצלת חיים, במערך הבריאות בתקופה מורכבת זו, קוראים במרכז האקדמי וחושפים סדרת מונולוגים מרגשים.

ליקטנו עבורכם כמה מהם:

שירה פורר, היא סטודנטית לסיעוד בשנה ד' בתוכנית אופק במרכז האקדמי לב, ועובדת במקביל בבית חולים.

"זכינו לטפל בתינוקת מתוקה שלא זכתה להרגיש את אמא שלה אפילו לרגע, כי הן הופרדו מיד עם הלידה וזה בגלל שהאמא חיובית לקורונה. לא היה ידוע נכון לאותו רגע אם גם התינוקת חיובית, ולכן נאלצנו להתמגן בכל מגע איתה. למרות החשש, בחרנו לתת לה את החום שלו היא זקוקה. חיבקנו, קילחנו והלבשנו אותה בבגדים חדשים ושווים (לא של הבית חולים...).

"את התמונה הזו ועוד כמה מתוקות שלחנו לאמא שלה שממש מתגעגעת אליה. הרגשתי שמחה אמיתית בעצם ההתגברות על הפחד והעמידה בחזית המלחמה הזאת. בעזרת ביטחון בהשם ומיגון מתאים נהיה בטוחים ונמשיך לעשות חסדים".

זהבה מארק, סיימה לפני שנתיים את לימודי הסיעוד שלה אצלנו והיום היא אחות בבית חולים באיכילוב. את החוויה והתחושות בימים אלה מתארת זהבה:

"קוראים לי זהבה, ואני אהיה האחות שלך היום". ככה אני מתחילה כל יום את המשמרת במחלקה הפנימית, בה אני עובדת. בתור אחות במחלקה פנימית, אמא לילדה בת שנתיים, ואישה בהריון, חשוב לי לשתף בכמה מהתחושות שלי בתקופה האחרונה.

"יש תחושה שלי ושל עמיתיי, שמצד אחד כל המדינה רוצה שנמשיך בעשייה, ומבינים עד כמה אנחנו נחוצים עכשיו יותר מאי פעם. מצד שני יש חשש. חשש להיות לידינו. חשש שנדבקנו. ולכן אני מצד אחד גאה להיות אחות דווקא עכשיו. ממש חיילת קרבית. מצד שני, אני מתפדחת. אני לא רוצה לספר לאנשים במה אני עוסקת. למרות שאני מבינה את החשדות שלהם. אז אני אולי חיילת קרבית, אבל ביחידה שקופה".

"בתור אמא לילדה בת שנתיים, אז מקום העבודה מצא פיתרון, לילדים... מעל גיל 3. אז מה עושים עם ילדה בת שנתיים? למרות שהאחראית שלי ממש מנסה להתחשב, עדין אין תשובות מסודרות. איפה המענה של המעסיק? איפה ההתייחסות? ובכלל, איך אני יכולה לא להיות איתה בזמנים כאלה?".

"בנוסף להכל אין מענה לתחבורה. הסעות? אין. תחבורה ציבורית? יש. אבל אני מנסה להישמר כמה שיותר סטרילית תחושות מאד מבלבלות, ותסכולים עד השמיים".

"בתור אישה בהריון, אני מפחדת. אני רוצה להיות חיילת, ולהלחם עבור כולם. אבל אני הכי רוצה להלחם עבור התינוק שלי. ומה יהיה אם אני אדבק? אמנם מחקרים מראים שאין הרבה השפעה על העובר, אם בכלל. אבל אף אחד לא מבטיח. ובסופו של דבר, אנחנו באמת לא יודעים. מה אם אני אדביק אותו אחרי הלידה? מה אם העבודה שלי מסכנת אותו? ומה עם ההשפעות לטווח הרחוק שלא ידועים כעת? למי אני צריכה להלחם עכשיו? מה חשוב באמת?".

"בימים הקשים האלה, יש לכולם המון רגשות מעורבים. חשוב לי לשתף. חשוב לי שתדעו שהצוות הרפואי, הסיעודי והכוחות עזר, הם בסופו של דבר בני אדם. הם אנשים מבוגרים עם מחלות רקע גם כן, הן נשים בהריון, הם אנשים עם משפחות, הם ילדים להורים בעלי מערכת חיסון ירודה. אנחנו כולנו בתוך זה ביחד איתכם. גם אנחנו מחכים ומקווים לנצח את המלחמה הביולוגית הזאת".

אמיר גולדשטיין, הוא סטודנט לסיעוד בשנה ב' בקמפוס לב ובמקביל עובד ככח עזר במחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).

את החוויה מבפנים מתאר אמיר: "יוצא שאנחנו עושים משמרות מטורפות... של 12 שעות. כמעט כל חולה היום שמגיע הוא 'חשוד' כנושא את הנגיף והעבודה קשה ומסביב לשעון. מצילים חיים נשארים בבית!!".

אליזה קליין, היא סטודנטית לסיעוד בשנה ג בקמפוס טל, ועובדת במקביל במשרת סטודנט במחלקת שיקום בבית החולים הדסה בהר הצופים.

"העבודה לפעמים מאתגרת אך כל כך מספקת כי אחרי כל משמרת ניתן להרגיש לכמה אנשים עזרנו היום, לכמה אנשים עשינו טוב".

"בתקופה הזאת במיוחד, כאשר יש הרבה צורך בצוות רפואי וסיעודי, וכאשר העולם תלוי במערכות בריאות, אני שמחה ובטוחה במקצוע שבחרתי ללמוד ובמקום שבחרתי ללמוד אותו. בעקבות מיילים שקיבלנו ובעקבות ביטול הלימודים הגעתי למסקנה שיש עכשיו הרבה זמן פנוי (הרי ללמוד במחשב לא תופס את כל היום נכון?) ונרשמתי להתנדבות בבתי חולים, ולמה לא? התחלתי גם קורס מד"א".

"היום העולם צריך אותנו יותר מאי פעם למרות היותנו סטודנטים וזה הזמן שלנו להתחיל לתת. כולנו ביחד באותה סירה!".

רועי ידידיה רפאל, בוגר מחזור ב' בסיעוד בקמפוס לב. "אני אישית עובד בקהילה. התמודדות שלנו היא בקו ראשון. אנחנו פוגשים חולים עם סימפטומים, כשבכל רגע קיים חשש להידבקות והתמודדות עם חולה מאומת".

"המקצוע שלנו כל כך מיוחד ומאתגר ואני לא רואה עוד מקצוע חיוני למשק כמו סיעוד!! תודה רבה למרכז האקדמי לב על האתגר והקושי בלימודים. כיום אנו אחים שתורמים לציבור בישראל עם הידע הנרחב שהענקתם לנו!!".