הבחורים של 'עטרת התורה', הם מלאכים מליצי יושר שבוכים את לכתך - ואין נחמה. לא יכולים לעכל את האבדה הגדולה "חבל על דאבין ולא משתכחין".
אי אפשר לשכוח איך הוא הציל את בני, ועוד הרבה בנים יקרים, מרגליות שמתגלגלים בישיבות... וכמעט שמתגלגלים לרחובות, ולא כולם מכירים את ערכם של הבחורים ה'פחות' שגרתיים.
ניסיון אחרון שהבן יישאר בעולם התורה, מה גרע חלקו שזכה לתואר ה'לא נכסף' – לקוי למידה, כי ככה עלתה במחשבתו תחילה של בורא עולם?
בני היקר, ועוד בנים אוהבים, לפעמים זכו לקבל 'מחמאות' שלא מחמיאות להם במיוחד, נכון, קשה להכנס ל'ראש' של הבחורים הללו, אנו לא דנים אף אחד, רק באים להביע את הכאב על לכתו בטרם עת של הרב נוסבוים זצ"ל: "בקרובי אקדש".
הבן שלי הוא מהשובבים, החמודים, השנונים, עם ה'עודף מרץ', שלא יושבים...
ואתם, אהבתם אותו כל כך, חינכתם אותו ברגישות ובמסירות, והכל עשיתם עם חיוך תמידי, ומאור פנים שאין דומה לו, ובענווה.
הייתם הכתובת הנכונה, להכיל להעריך לראות את הטוב, הקשבתם לו, לא שפטתם אותו לפי מראה פניו ומכנסיו.
כל בחור היה יקר לך, לא רצית לאבד אף אחד, במסירות נפש דאגת לכולם, ביצירתיות ראויה לשמה, חשבתם איך תצליח לקרב אליכם עוד בחור שיהפוך לבן תורה, וקרבתם אותו אליכם ואל אבא שבשמים.
"ראשית חכמה יראת ה'" - שילבתם הרבה חכמה עם יראת שמים טהורה, ככה הצלחתם להכיל את הבחורים הללו, עם רחמים וחמלה, עד שליבם ושכלם נפתח, והיה יכול להבין את עצמם ואת הגמרא.
את הטלפונים עם הרב קשה לנו לשכוח: "קשה לו לשבת כל השיעור? לא נורא! אל תדאגי אמא, השיעור לא יהיה משעמם, כל בחור יבין מה שנלמד, אני עוקב אחרי כולם, הם כולם איתי ועם הגמרא, התורה שייכת לכולם, גם לאלה שקשה עליהם הישיבה וההשקעה, הם מבינים את השיעור... הם אתי ואני איתם, אני רואה את זה בעיניים שלהם, אח"כ אשלח את בנך למכולת לקנות משהו טעים... אמא, תהי רגועה ותתפללי... הכל יהיה בסדר, עוד תראי ממנו הרבה נחת".
"הוא חסר טקט? מגיב בלי לחשוב? הוא ילמד, לאט לאט, לא, הוא לא התחצף, אולי זה נשמע חוצפה, אבל, הוא לא התכוון להתחצף, הוא פשוט לא מבין את הגבול, בין חוצפה ל..." לא זוכרת מה בדיוק אמרתם שם, העיקר, שתמיד לימדתם עליו זכות... ובאהבה רבה.
"המרץ שלו לא נגמר? נסתדר, נמצא משהו... אמא, אל תדאגי, אני אחשוב איך להעסיק אותו עם משהו, תשמחי שהוא כזה ערני, הוא יעשה הרבה דברים טובים בחיים".
מאיפה לקחתם את תעצומות הנפש הללו? כאמא, לילד כזה שובב, הוכחתם לנו שהוא מתנה, מתנה יקרה ממש, איך יכולתם?
אתם צודקים, עברו 8 שנים, ואנו רואה את הנחת, הנחת שייכת לכל מי שהשקיע, ורק ה' יודע כמה.
לפני חודש סיפר לי ראש הישיבה של בני, שהבן שלי חזן בקביעות! שבתפילת שחרית, שאלתי אותו למה? הוא הסביר לי, שאפשר תמיד לסמוך עליו, קם בזמן, מתייצב בזמן לתפילה, מי היה מאמין?
"שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד..." (אבות, ו), זה מה שתיקחו איתכם.
המעשים הטובים הללו ילוו אותכם לפני ריבון העולמים, ומבקשים מחילה, שאין אנו כלל ראויים לומר את דברינו, והזכרנו רק מעט שבמעט, הרגשנו שהכרת הטוב היא חובה קדושה שלנו, כהורים.
תמליצו יושר לפני בורא עולם שירחם על בניו, כי אנחנו כבר לא יכולים, עם ישראל זקוק לישועה ורחמים, אי אפשר לשמוע עוד על כל הצרות והיסורין, בקשו ממנו שיביא במהרה את המשיח, התחננו לפני שוכן מרומים, שיגאלנו ברחמים, אמן.