"בואו לאכול" - האם פעם חשבנו איך אנחנו קוראים לילדים לבוא לאכול? או לטעום עוגה? ספרה לי דודתי הרבנית לאה אוירבך ע"ה בתו של מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א בהיותם ילדים מעולם לא קראו להם הוריהם הרב והרבנית "בואו לאכול" או "בואו לטעום עוגה" הקריאה הייתה "בואו ליטול ידים" או בואו לברך" וכך נקראה "סעודות שבת" ולא "ארוחת שבת" במקרה הטוב ו"ארוחת שישי" במקרה הפחות טוב, וכך על זה הדרך בכל דבר.
המסר שעובר לילד בגישה שכזו היא קידוש החיים, לא אוכלים רק לשם אכילה, יש מטרה קדושה ונעלה באכילה, סעודת שבת איננה התקבצות משפחתית להעברת חוויות מסכמות ולאכילת ארוחת סוף שבוע, אלא זוהי סעודת שבת קודש כי היא מקור הברכה, וכשילד לא רוצה לאכול הוא לא אומר אני לא אוכל לחם, אלא אני לא נוטל ידיים בארוחה זו,
אבל אין זה עניין חינוכי לילדים בלבד, בראש ובראשונה יש פה חינוך עצמי, אלו לא ססמאות בעלמא, יש להם תוכן מחייב, ההבדל בין "ארוחת שבת" ל"סעודת שבת" הוא הבדל תהומי בין מפגש לסיפוק יצר האכילה לבין ציווי אכילת שלוש סעודת בשבת, כאשר זה ארוחה אין להתפלא כשאתה פוגש אנשים בצהרי שבת חורפית שאומרים: "אני לא רעב אני לא אוכל ארוחה שלישית" אם המטרה היא ארוחה של אוכל אז הצדק עם הבלתי רעב שאיננו רוצה לאכול, אבל היות וזו היא סעודה שלישית של שבת זמן קדוש ומקודש אז זה לא תלוי רעב כלל וכלל, זה תלוי המצווה (ולא יפטרו עצמם בכל מיני דחיקות של שעת הדחק).
כאשר החיים נסובים סביב הציר האלוקי תורתי החיים הם בראי האושר הרוחני, והחיים שונים בתכליתם, השבוע עם ישראל למד בדף היומי את הגמרא על יהודי שהלך בדרך או במדבר ואיבד את חשבון הימים, פתאום הוא לא יודע איזה יום הוא וממילא לא יודע מתי שבת. פוסקים להלכה שבמצב כזה, במשך שבעת ימי השבוע שכולם בשבילו ספק שבת, אסור לו לעשות בשום יום מלאכה שאין בה צורך של פיקוח נפש, אלא מותר לו לעשות כל יום כדי פרנסתו המינימלית בלבד. בנוסף לכך פעם בשבעה ימים הוא צריך לעשות קידוש והבדלה, ומסביר רש"י שזה "לזכרון בעלמא, שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו".
הקשה על כך האדמו"ר מהר"א מסטריקוב: וכי אצל יהודי כזה יש חשש שתשתכח ממנו תורת שבת, הרי במשך כל הימים עליו להימנע מעשיית מלאכה שלא לצורך, ובכל פעולותיו הוא זוכר את השבת? ותירץ יסוד בשבת מלבד הימנעות מעשיית מלאכה יש עוד עניין של אווירת השבת. גם אם אדם מקפיד ביותר שלא לעשות מלאכה אין בזה די כדי ליצור אווירה של שבת. האווירה החיובית של השבת עלולה להישכח ממנו אם אין הוא עושה משהו חיובי לקדושת השבת. לצורך כך יש לקדש את השבת בדברים בכניסתה וביציאתה. (מתוך קבוצת נקודה למחשבה בדף היומי)
יציקת התוכן להוויית השבת לא מתחילה ומסתיימת בקריאת ווארט קצר ומנומנם מאחד מעלוני השבת, תוכן סעודות השבת וכל מצווה מתחילה ביציקת תוכן ובקריאת השם הנכון לכל דבר, קראת לסעודת שבת ארוחה? תקבל ארוחה! נתת לה כבוד וקראת לה סעודת שבת? תקבל סעודת שבת! עם דיבורים כלליים עם תוכן רוחני עם שירי שבת ובכללה חוויה משפחתית אבל רוחנית, קראת לארוחת בוקר (של יום חול) ארוחה? תקבל ארוחה! קראת לה פת שחרית? תקבל פת שחרית! השם והתוכן הם חבילה אחת!
וכאשר אנשים הופכים את היוצרות ומנהגים שמקורם לוט בערפל הופכים לעיקר פולחן הדת, אז עיקרי המצוות של קדושת החיים ובעיקרם ציווי "וחי בהם" ומצוות דאוריתא הופכים להמלצות, אל לנו להתפלא כאשר נשמע אנשים הנקראים "חרדים" ואפילו יש שנקראו "קנאים" שפוגעים, פוצעים, משתלחים בקריאות ויריקות וביזוי מחפיר, אל עבר כוחות הצלה ובטחון השומרים על בטחון חייהם שלהם, וזאת כאשר הביטוי הקדוש "קנאי" חולל וניתן לכל מי שזורק אבן על חייל חרדי ושאינו, לא נתפלא אם ההמשך הם קריאת "נאצי" אל כל יהודי אחר באשר הוא, כי גם לקריאת נאצי זו אין תוכן כמו לשאר חייהם שנשארו פולחן חיצוני בלבד, ואז להבדיל באירוע המחריד בו מרן הגראי"ל שטיינמן זיע"א זכה ל"קבלת פנים קנאית" של אותם קנאים מחוצפים שהרעידה כל לב יהודי בעולם כולו, שלא נשכחה ולא נסלחה. אותם אלו הם אלו שחפצו להתפלל בהמוניהם ולדבוק בקורונה ולהפיצה, וכך גם בהתנהלותם בהילולא דרשב"י.
וחטאם של אלו כפול ומכופל בחללם שם שמים ברבים ובהכתימם ציבורים שלמים, כמו אותם שוטרים המכתימים את המשטרה כולה בגלל התנהגות עבריינית, אך מאדם שחזותו היא של שומר תורה ומצוות הצפי הוא התנהגות שונה לחלוטין, וכל המחלל שם שמים בגלוי....
חובתנו כיהודים שומרי תורה ומצוות לקדש שם שמים בכל אורחותינו, וזה מתחיל בעבודה עצמית של חינך פנימי לתוכנם של ערכי היהדות, של ההתבוננות פנימה, של הגדת כל מצווה בשמה המקודש עד כדי שאלו יהפכו לשפת החיים, כי רק בהנהגה של שיתוף הקודש אל התוכן באופן קבוע נוכל לחנך את עצמנו ואת הדורות האחרים לראות את נקודת האמת תמיד.
"ספר תורת כהנים מסיים בשני קודשים: מעשר שני ומעשר בהמה. הללו הופכים את ההנאה ואת שמחת החיים למעשים המקרבים את האדם לה', ובלבד שהם שמורים במשמרת המוסר. מעתה כל בית הופך למקדש ה', וכל שולחן נעשה מזבח, וכל איש ואשה בישראל זוכים בעצמם לאכול מקודשי ה', בלא להתקדש בקדושת כהונה על - ידי תיווך של כהנים. וזו כל תכלית המקדש והכהונה על - פי תורת הכהנים של ישראל: להחדיר בכל העם ובכל חייו את רוח הקדושה ואת אופי הכהונה. מקורם של אלה הוא בתורת ה', המונחת בקודש הקדשים; היא ההופכת את המקדש למכון ה', והגשמתה היא המשמעות של קדושת הכהונה.
זו תכלית, שהגשמתה האידיאלית תוארה על ידי זכריה הנביא (יד, כ - כא) כתכלית העתיד של העיתים: "ביום ההוא יהיה על - מצלות הסוס קדש לה', והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח; והיה כל - סיר בירושלם וביהודה קדש לה' צבאות ובאו כל - הזבחים ולקחו מהם ובשלו בהם, ולא - יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא". הווה אומר: אפילו עדי הסוסים ישאו את הכתובת "קדש לה'"; הסירים של סעודות הכהנים בבית ה' יהיו כמזרקי הדמים שלפני המזבח; וכל כלי המטבח שבירושלים וביהודה יהיו קודש לה' אלוהי כל צבאות העולם. ולא עוד יהיה "תגר" בבית ה': לא יטפחו את המקדש כדרך תגרים, ולא יבנוהו כ"בית מסחר"; לא יקנו את קדושת כל מקומות החיים במחיר מעט מקומות קדושים, ולא יחליפו את קדושת כל זמני החיים ברגעים אחדים של קדושה; אלא יבנו את המקדש ויבקרו במקדש - כדי לקדש את כל החיים בקדושת המקדש" - רש"ר הירש ויקרא פרק כ"ז פסוק ל"ג
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין