אאא

שם, בכניסה לבניין, במקום שכל הדברים הגדולים קורים - ואף אחד לא מבחין בהם, שם היא עמדה, הזקנה בת השמונים מקומה שתיים.

בלהט היום, בשעות שבהן אסור להגיח החוצה מאימת השמש, יצאתי מן הבניין ושם היא עמדה - כשגבה הכפוף מופנה לכיווני, וידיה אוחזות במזמרה גדולה שגזמה בטבעיות את העלים הריחניים.

התבוננתי כה וכה ולאחר רגעים ארוכים שאלתי אותה: "היי, מה שלומך, למה את עושה את זה?" הזקנה הסתובבה וניגבה את אגלי הזיעה שעל מצחה, והיה נראה שפניה מאירות באור מיוחד.

"ירושלים לא יכולה להראות מוזנחת", היא אמרה, תופסת בשתי ידיה באותן מספריים כבדות, ומורידה שאריות אחרונות של ענפים ועלים. "ולמה את?" שאלתי בחצי התנצלות, "כי אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה", היא אמרה, ניגבה שוב את הזיעה שכבר שבה בדקות המעטות בהן שוחחנו, אמרה שלום וצלעה לביתה.

נשארנו אני, הענפים החתוכים והענפים הנחתכים, מביטים אחד בשני בהשתאות.

אחד העלים ששכב גוסס על הרצפה פנה אלי ואמר לי במילותיו האחרונות: "תשמע, לא יודע מה איתך, אבל אני עצמי גדל פה רק חצי שנה, והיה לי כבוד לצמוח בירושלים - בירת העולם, והיה לי כבוד גדול יותר להפסיק לצמוח מאשה זקנה שכזאת". מילמלתי בחזרה שבבי מילים, תשובות מקוטעות שכאלו, אך הוא כבר שבק חיים והחל להצהיב.

 שיר לירושלים: 10 השירים הגדולים נחשפים

עכשיו הוא מונח אצלי בבית, בתוך אגרטל ריק ממים - אין בו חיים ואין לו צורך בנוזלים, אך אור מילותיו האחרונות מפיץ ריח נעים והילה זוהרת מכל פרח אחר שכביכול 'נפל בקרב' מול בני האדם - הוא מריח כמו פרח שיש לו משמעות, ומאיר כמו זקנה בת שמונים שעולה לבדה ועושה עבודה של בחור צעיר שאיננו. זקנה שנצחה את הזיקנה.