לולב גזול פסול. מה דינו של שופר גזול? בשבוע האחרון בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ערעור, וקיבל את פסק הדין של בית המשפט השלום בירושלים, הקובע כי שופר גזול הוא כשר.
מה שהביא את השופטת קרן מילר, מבית משפט המחוזי בירושלים, לעסוק בסוגיה ההלכתית, הייתה תביעת לשון הרע במסגרתה תבע איש עסקים את שותפו לשעבר בתביעת לשון הרע על שפרסם עליו שהוא גזל שופרות במסגרת סכסוך עסקי ומכר אותם לציבור.
הנתבע טען להגנתו "אמת דיברתי", אך כפי שמסביר עו"ד שמואל קמיל, שייצג את התובע, על מנת ליהנות מההגנה של "אמת דיברתי" יש להוכיח כי הפרסום נכון וגם להוכיח כי יש צורך נוסף בפרסום הדבר, ומשכך טען הנתבע כי "שופר הגזול פסול, ולכן הוא ראה צורך להזהיר את רוכשי השופרות לבל ירכשו את השופרות הגזולים.
עו"ד קמיל, הפנה את בית המשפט לרמב"ם ולשולחן ערוך ששם כתוב במפורש שבשונה מלולב ששם כתוב ש"לולב הגזול פסול", שופר הגזול אינו פסול, כך שמלבד עצם העובדה שהתובע כלל לא גזל את השופרות, בכל אופן לא היה שום הצדקה ושום צורך הלכתי בפרסום הלשון הרע.
בית המשפט קיבל את הטענה, וקבע כי מלבד העובדה שלא הוכח כי התובע גזל את שותפו, שופר הגזול אינו פסול מבחינה הלכתית.
השופטת קרן מילר מבית המשפט פירטה בפסק הדין גם את הנסיבות ההלכתיות: "הרמב"ם פסק להלכה בספרו משנה תורה כי 'שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול' (הלכות שופר, פרק א' הלכה ג'). גם בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפו סעיף ב נפסק להלכה כי 'הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו'. מכל מקום, העיקר הוא כי לא הובאו תימוכין לכך שניתן לראות בנסיבות המקרה בשופרות הנמכרים כשופר הגזול על פי ההלכה. זאת, כאשר ברור כי הרקע הוא הסכסוך העסקי בין הצדדים, ולא גזילה על ידי מישהו שאין לו כל טענת זכות על השופרות שנמכרו".
השופטת התייחסה גם לנושא הלשון הרע וכתבה, "מנגד, ספק רב אם על פי ההלכה היה היתר לנתבע לומר לשון הרע על התובעים. אמנם, החפץ חיים בהלכות לשון הרע מתיר לספר לשון הרע לתועלת: 'אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו. בין אם הנגזל או הנעשק יודעים מזה, בין אם לא. או שביישו וציערו בדברים והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה, ולא שילם לו נזקו, ולא ביקש סליחה על שביישו, אפילו אם ראה ביחידות בלי עד נוסף איתו, יכול לספר לאנשים כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות...' (כלל י' סעיף א').
עם זאת מונה החפץ חיים 7 פרטים שעליהם להתקיים כולם על מנת לממש את ההיתר לומר לשון הרע לתועלת. באחת מההלכות בעניין זה כותב החפץ חיים (כלל י' סעיף י"א): 'מה מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך היה לו עסק עם פלוני וגזלו או עשקו, או שחרפו או ביישו וכיוצא בזה. ואפילו אם יודע בעצמו שהסיפור אמת, ויש את כל הפרטים להתיר, בכל זאת אסור. כיון שבשעת הסיפור כוונתו רק לגנות את חבירו ולא לתועלת. וככל שיראה שחבירו מתגנה יותר, כך ייהנה יותר'".
לאור ההלכה הנ"ל וכן לאור העובדה שהשופטת כלל לא השתכנעה שהתובע אכן גזל את הנתבע, היא קיבלה את כתב התביעה וחייבה את הנתבע לשלם לתובע פיצוי על פרסום הלשון הרע.
הנתבע, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וביקש לבטל את פסק הדין, אך בשבוע שעבר, ביום רביעי, בית המשפט השלום, בהרכב של שלושה שופטים (השופטת גילה כנפי-שטייניץ, השופטת דנה כהן-לקח והשופט דוד גדעוני), דחה את הערעור והותיר את פסק הדין של בית המשפט השלום על כנו.