אאא

זו הייתה משובת ילדות, עליצות טבעית. הילד טיפס על עץ סבוך, ואחד הענפים נדחף בין אישוניו. הכאב נורא, הזיהום עוד יותר. בבית נחבשה העין ונמשחה בסממנים. מכאן ואילך שעון החול של מצב הראייה הלך והידרדר.

כאילו להשלים את העיוורון, נפגעה גם העין הבריאה. הנער עמד בסמוך לאישה שקטפה ענפי זעתר, הגבעול נתלש באבחה וחדר לעינו הבריאה של הילד.

הרופאים המקומיים במרוקו הרימו ידיים. אין בכוחם לטפל בקרנית, הזיהום גדול ממידותיהם. שד"ר ירושלמי שהסתובב אז בערי מרוקו סיפר על דוקטור אלברט טיכו ההונגרי שהשתקע בירושלים ועמד בראשות מחלקת עיניים ב'הדסה', אוטוריטה בעלת שם בינלאומי במחלות עיניים ובמיגור העיוורון.

הנער נסע, לבדו נסע. בסך הכל בגיל בר מצוה היה. הרופא בדק ביסודיות ופכר ידיו. "איחרת את הרכבת, ילד", הסיר הרופא את משקפיו והניח את ידיו על כתפי הנער, ממחיש את כובד העול שיוטל מעכשיו על כתפיו. "אילו באת לפני שנתיים הייתי יכול להציל את הראייה, לא כעת. מוטב שתאמן את עצמך להתנהל כעיוור מוחלט".

הבשורה שאמורה לדכדך, לא עצרה את הנער. מכר הציע לו לרדת לטבריה, להתגורר שם בינתיים עד שיבחן את דרכו.

משפחת חמווי הטבריינית אימצה את הבחור כבד הראייה, ניסתה להקל מעליו את החושך, והוא מצדו ישב ולמד בישיבת 'אור תורה', בחירוק שיניים, בהאזנה קבועה לחברותא ובשינון מסיבי בעל פה של כל מה שלמד.

המשפחה ניסתה להרגיל את הבחור להתנהל בגפו, להתלבש ולאכול, לשרוך את נעליו ולכפתר את החולצה. גם להתרחץ צריך לדעת, לקחו אותו לגדות הכינרת ומערבולת סחפה אותו פנימה. לימים סיפר שכבר אמר וידוי, הרגיש את המים סוגרים עליו מכל כיוון, עד שיד נעלמת לפתה בזרועו והניחה אותו על החוף. 'מי אתה', שאל את בעל היד. התשובה הפליאה אותו, 'שמי מרים'.

חבריו הביטו בעיניים קרועות כיצד נשלף באחת מתוך הסחף והשתאו עוד יותר על היד הנעלמת ששמה מרים. "אין כאן אף אחד, עינינו רואות!" הסיפור הכה גלים בטבריה והגאון רבי מאיר ועקנין התעניין לדעת על מיקום הנס. מששמע שחרר את הסוד, "קבלה בידינו כי במקום זה בדיוק נמצא בארה של מרים, יש רק אישה אחת שיכלה להציל אותך מהמקום הזה".

והיא הצילה, את כל חייו הצילה. רבי יוסף הפך להיות בור סוד, לא כמליצה. שום דבר לא נשכח מזיכרונו הפנומנלי. שקדנים עם חוש ראיה בריא לא יכלו להתחרות עם היקף זיכרונו המלא, המדויק, כאילו שר השכחה בעצמו שכח מהאיש הזה.

"אבא לא למד מתוך ספרים, אבל אפשר היה להגיה ספרים ממנו", סח בנו הגאון רבי חיים שמעון אליטוב , חבר מועצת הרבנות הראשית ומרבני חב"ד בארה"ק, שזכה לחביבות בלתי מוסתרת במחיצת מרן רבינו זי"ע. "שום קוצו של תג לא נעלם ממנו. מי שעלה לקרוא בתורה במחיצתו, לאורך כל שנות חייו, ידע כי הוא נתון לאוזניו הכרויות של רבי יוסף רחמים. בעצמו שימש כחזן בכל התפילות כולן. קולו היה ערב ומתוק ואנשים דמעו מתפילותיו. אבל הפלא היה הדיוק, לא רק בתפילות חול ושבת, אלא בתפילות ימים נוראים, בתשעה באב, הכל. כל פיוט וכל קינה, הכל בדיוק מושלם.

"סיפר לנו הראשל"צ הגר"מ אליהו, כיצד פעם ניגש אליו אדם לאחר התפילה והעיר לו על כך שבפיטום הקטורת החסיר את אחד הסממנים, כנראה להקניט נתכוון. 'והלא כבודו כבר יודע מה נאמר על מי שחיסר אחת מכל סממניה, מוטב אילו יפנה את מקומו לאחרים שיכולים לקרוא מתוך הסידור'. אבא זקף את עיניו הסומות לאותו אדם ואמר, 'אילו היית מוכיחני על מקום אחר שטעיתי בו, הייתי מקבל את דבריך. אבל את סממני הקטורת אני סופר על אצבעותיי, בדיוק מהסיבה הזו שלא ישתכח שום סממן. דווקא שם מצאת מקום לטעון כנגדי?!'

"לפני חגים לא סמך על זכרונו, ביקש מבניו שיקראו בפניו את סדר התפילה, יערוך ויכין אותה כהלכה קודם לכן, וכמעט לא היה צורך בדבר".

"הייתי מקריא לו את תלמודו", נזכר גם הבן הגאון רבי שלמה אליטוב , שעד לפני כעשרה חודשים כיהן כרב הקהילה החאלבית 'שערי צדק' במנצ'סטר הבריטית, וכעת שב לארץ לאחר ארבעים ושתיים שנות שליחות. "היינו יושבים ביחד ומשננים, ולפעמים אבא נרדם, זקן היה ותשוש כוח. המשכתי ללמוד לבדי, והנה קולו של אבא – הרדום – משיג אותי, מתקן משפט שלא נאמר נכון, מילה שלא נהגתה כל צרכה".

כך בבית וכך בעבודה. לפרנסתו התעסק בקליעת נצרים המתאימה לאדם סגי נהור במפעל אלין או רוסנק. הרבנית פירנסה את הבית בכבוד, אבל התעקשה שהוא ילך לעבוד ודאגה לתת לו את ההרגשה שהבית מתפרנס בעיקר ממנו, למרות שאין כדי חיות בלירות הזעומות אותן הביא מהמפעל.

כל זמן ישיבתו על מקומו, היה פיו גורס ומשנן בעל פה, הייתה לו מחרוזת לימודים קבועה שיכל לשנן בעל פה. יכל לקרוא את כל התנ"ך, מפסוק ראשון בספר בראשית ועד פסוק אחרון בספר דברי הימים, הכל חרוט בזכרונו. ידיו עוסקות במלאכה ופיו לא מפסיק לגרוס.

ללימודו, מטבע הדברים, היה צריך חברותא. ישיבת פורת יוסף ששהתה בשכונת קטמון סיפקה את המובחר שבבניה, האדמו"ר רבי אלעזר אביחצירא זצ"ל, אז כבחור צעיר ישב במחיצתו שעות ארוכות, ואף התגורר בביתו תקופה ממושכת ביחד עם אחיו האדמו"ר רבי דוד חי . הצעיר מקריא ויחדיו היו תמים. לעתים באים אנשים שמבקשים לקבל לקח מפיו, לקבל הדרכה ועצה טובה. וכאשר אביהם סידנא בבא מאיר עלה מאשדוד לבקר את בניו, נכנס לנוח בבית רבי יוסף.

אחד מאורחי הקבע היה הגאון רבי דוב אליעזרוב, רב שכונת קטמון ופוסק נודע. "אם אני צריך עצה מאדם חכם ונקי דעת, אני עולה לרחוב מחלקי המים, לביתו של רבי יוסף. זה האיש, ועצתו אמונה!"

ואם מרחוק באו להתייעץ, מקרוב על אחת כמה וכמה. בנו רבי יצחק אליטוב, לשעבר משנה למנכ"ל משרד הפנים, סיפר על התייעצויות תכופות שנועץ באביו. "עיניו סגורות, אבל ראו למרחקים. הוא מיעט לדבר, אבל מה שדיבר קלע למטרה. ידע לנווט ולהזהיר מסכנות, בלי שיראה אותן. לא פעם אני אומר לעצמי, בלי עיניים הוא ראה ולמד יותר מכל אדם אחר".

וזה לא רק השינון והידיעה בעל פה. אהבתו לספרים לא ידעה גבולות, את רוב כספו השקיע בצדקה ותמיכה בבני ישיבה נזקקים מישיבת פורת יוסף הסמוכה לביתו או ברכישת ספרים חדשים. מציג אותם בפני בניו או בפני החברותות ומבקש שירצו בפניו מחידושי אותו ספר, הלימוד נחרט במוחו ושוב לא יסור משם. לעולם. סיפור הטביעה בסמוך לבארה של מרים הועיל לכל החיים.

 רחשים מהחדר הסגור

משפחת אליטוב, בשמה הקמאי אביטבול (בשונה מ'אבוטבול'), הייתה מהמשפחות שחוו את העולם 'ההוא', את החורבן ואת העולם החדש שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הסבא הגאון רבי מאיר אביטבול היה דיין הגיטין בכל עיר רבתי קזבלנקה, בנו רבי יוסף עלה ירושלימה, חווה את העיר העתיקה והעיר החדשה.

המגורים מול הכותל המערבי היו חלק מהתחייבות רבי יוסף לאשתו לפני החתונה. הוא שב למרוקו עם אשרור העיוורון מד"ר טיכו, מי ירצה לחתן את בתו עם אדם כזה. שמע על קרובתו אשת חיל מופלגת וביקש לשוחח איתה בארבע עיניים. בשתי עיניים ליתר דיוק. "אני לא רואה כלום", גילה את אשר על לבו, "אבל אני מבטיח לך שאם נתחתן, נגור מול הכותל המערבי, את תראי את השכינה מדי בוקר"!

ההסכמה ניתנה והחתונה נערכה. לאחריה מצאו בני הזוג את עצמם על האוניה בדרך לארץ חמדת אבות והשתקעו בעיר העתיקה, ברחוב חב"ד.

"אני הייתי בחורבן העיר העתיקה, ולא הייתי". עיניו של רבי חיים שמעון אליטוב מרצדות בתום חינני השמור רק לילדי ירושלים. גם כשהם יחצו מכבר את גילאי השמונים והתשעים, לא ייעלם הניצוץ הפיקחי בין אישוניהם. הוא רק יהיה יותר מוחשי. "למה לא הייתי, כי אמא שלחה אותי ללמוד בחדרה!"

הגר''ש אליטוב
הגר"ש אליטוב
הגדלה

אין בירושלים ישיבות?

"אוהו, בטח שיש ישיבות. אבל יש גם שועלים, יש גם כל מיני ציידים. תנועות נוער ואגודות מחתרתיות, היה סחף ובטובי המשפחות נפלו בחורים צעירים בקסמים הללו. לנו היה עוני, ולהם היה אוכל בשפע, לכל חניך. עם דגלים, עם המנונים, כל מה שהיה מרתק ומושך אז. והחברים שלי נמשכו, כמו שהיום נמשכים אחרי הבלים אחרים, תמיד יש קסמים של דמיונות".

להוריו של רבי חיים שמעון נוספה דאגה. האב סגי נהור, לא יוכל להשגיח ולעקוב אחר בנו. הסכנה קרובה יותר, ומוטב להגן עליו בחממה כמו שצריך. אמו ביררה והגיעה למסקנה שהמקום הטוב עבורו בישיבת נובהרדוק בחדרה.

"קשה היה לי לעזוב את ירושלים. התרגלתי לחיים בעיר העתיקה, בצילה של ישיבת פורת יוסף, בית כנסת החורבה אותו הייתי שוטף מדי ערב שבת ביחד עם אמי עליה השלום. אהבתי את החכמים והישישים, את החסידים ואנשי המעשה, עד היום דמותו של ראש עדת המכוונים הגאון הקדוש חכם אפרים הכהן ניצבת נוקבת מול עיניי. זה היה מופרך בשבילי לעזוב, אבל לא הייתה ברירה. הבריטים עדיין שולטים והמאבק בהם ובערבים הפיל בני תשחורת טובים ביותר.

"אמי הייתה אישה פקחית. שמעה איך רצתי על החומות במקום לשבת בכיתה, וקיבלה החלטה להרחיק אותי מירושלים. לקחה הלוואה ממכרה נוכרית ובכסף הזה יכולנו לנסוע, שנינו ביחד, לישיבת חדרה. שם התוודעתי למורי ורבי הגאון רבי אלחנן פרלמוטר, ובאותה תקופה לימדו גם ייבדל לחיים טובים מו"ר הגאון הגדול רבי שמעון בעדני והגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. כעבור חמש שנים עברתי באקראי בעיר לוד, נפגשתי עם החסיד רבי אפרים וולף ומאז נקשרתי לתורת חב"ד ועברתי ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים'.

"בישיבה לא היה לי שום קשר עם אבא ואימא, ידעתי שאבא זקוק לי. אני הייתי לומד איתו ולבי המה בגעגועים. עברה תקופה לא קלה והחלטתי לנסוע בעצמי, באוטומוביל מחדרה לירושלים. בסוף רחוב יפו אני מבין שאי אפשר להיכנס לבין החומות, הערבים גירשו את כל המשפחות היהודיות, וביניהם גם את ההורים שלי.

"הלכתי למקום העבודה של אבא, מפעל 'רוסנק' לייצור כובעי קש, שם יכל אבא כאדם בעל קשיי ראיה, להתפרנס. המתנתי ברחוב יפו, ליד בתי פיינגולד. הכל סביבי מופצץ ומפויח, גלי אבנים של הריסות. אין לי מושג איפה ההורים שלי בכלל, להיכן עברו, את מי אשאל. כלום.

"הערב מחשיך ורק אז אני רואה את דמותו של אבא הגבוהה והתמירה, צועדת עם משקפי השמש הכהים. רצתי אליו והכנסתי את היד שלי בתוך שלו. 'אני שמעון', אמרתי לו, 'התגעגעתי אליך, אבא'.

"אבא תפס לי חזק את היד והתעניין על מה שלמדתי בישיבה, איזו מסכת לומדים ומה אני יודע. זה מה שעניין אותו, מה אני לומד ואיך אני לומד.

"אבא היה מעורר אצלי השראה, ראיתי מול עיניי אדם גדול שהכלים שלו הם מצומצמים, עיוור בשתי עיניו שלא מפסיק ללמוד ולשנן רגע אחד. את כל הזוהר הקדוש ידע בעל פה, מילה במילה. היה קולע נצרים ופיו ממלמל סתרי תורה ללא הרף".

השקידה החרוצה בתוך המפעל הייתה לשיח בין הפועלים. כולם ידעו שאיש קדוש נמצא בתוכם, היווה בשבילם את דמות קדושי מרוקו ותימן, אלה שעסקו במלאכת כפיים, והמוח נותר בגבהי מרומים, לא נטל חלק בסדן ובקורנס.

גם הקרובים אליו לא ידעו כמעט מחביונות עוזו, בשקט ובסתר צעד את צעדיו, עיניו היו חשוכות אבל מבטו האיר על כל סביבותיו. אנשים בריאים יכולים לראות עד גבול הקיר, אבל עבורו הקיר או הזמן לא היווה חציצה.

הנה סיפור מעבר למימד הזמן: בסוף ימיו, כאשר כוחותיו כבר לא היו עמו כמקדם, הגיע אליו בנו רבי שלמה מדי ערב, לטפל ולסעוד, ולישון במחיצתו. בחצי הלילה קם רבי יוסף, צעד למיטת בנו והעיר אותו. "יא איבני, רצוני ללכת לכותל המערבי. קום, עזור לי להגיע לשם".

הבן פקח עיניים תמהות. כבר עשרים שנה שהירדנים שולטים על העיר העתיקה ולא נותנים גישה ליהודים, איך אפשר להגיע כעת לכותל. האב הקשיב ונענע בראשו, "אהה, עדיין אי אפשר להגיע לכותל? טוב. סליחה שהערתי אותך".

למחרת חזר החיזיון כמו אמש. רבי יוסף מבקש באמצע הלילה לצאת לכותל, הבן מסביר לו שהגבול הירדני מונע מעבר ושוב התנצלות וחזרה למיטה. "שלושה לילות אבא מעיר אותי שוב ושוב. בלילה הרביעי כבר לא ישנתי איתו, נקראתי למילואים דחופים, וכבר פרצה מלחמת ששת הימים וכפי שאיש לא האמין ושיער, הכותל בידינו, בתוך חודש ימים!"

וזו לא חכמה גדולה. אדם שעיניו סגורות ואזניו לא מתעניינות כלל בחדשות ובאירועי הרחוב, מקבל את המסרים שלו ממקום אחר.

"אבי חג במעגלים פנימיים וטמירים משל עצמו", סח רבי חיים שמעון. "כשהעיניים עצומות, אפשר להתייחד עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן.

"תיקון חצות, למשל, היה אורך אצלו בין שעתיים לשלוש שעות. מה עשה בזמן הזה? אנחנו לא ידענו, אף אחד לא ידע. גם אמי לא ידעה, הוא ביקש שאף אחד לא ייכנס לחדר בשעה שישב על הארץ וקונן על צער השכינה.

"הטינו אוזן, שמענו קולות נוספים, שמענו דיבורים, ידענו שמתרחשים כאן דברים לא מובנים, אבל לא יכלנו לקבל הסברים. אחרי שלוש שעות אבא יצא מהחדר עם עיניים אדומות ואז היה יוצא לבית הכנסת, ללמוד עם הגאון הקדוש חכם יוסף רביע ולעסוק ביחד בסתרי תורה.

"אני יודע על צדיקי אמת ש'החזיקו' באבא שהוא מעמיד את העולם והתייחסו אליו בחרדת קודש. בבר מצווה של האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא מנהריה, ערך סבו, סידנא בבא סאלי, סעודה מצומצמת. את מי הוא הזמין? ראיתי רשימה בכתב ידו של חמשה עשר מוזמנים, ביניהם 'רבי יוסף אביטבול והרבנית שושנה אביטבול'.

"וכשהיה אבא נכנס לפני סידנא בבא סאלי, היה הצדיק מריח בקול רם ומכריז, 'אהה, ריח של גן עדן נכנס לפה, ריח גן עדן'.

"אם רצית לראות דמות של עובד השם אמיתי בירושלים העתיקה לפני החורבן בתש"ח, יכולת לראות בדמותו של אבא".

ואז בתש"ח, הבריטים עוזבים והעיר העתיקה נופלת בידי הירדנים שמגרשים את כל היהודים, ביניהם גם אתכם, ומאז עברתם לקטמון. איך זה השפיע על אבא?

"לפני מלחמת תש"ח, התגוררנו ברחוב חב"ד בעיר העתיקה. בחצר הבית התגורר גם הגאון הקדוש חכם סלמן אליהו מבגדאד, בעל ה'כרם שלמה' ותלמידו של מרן הבן איש חי. מדי לילה היה מגיע בנו הגאון רבי מרדכי אליהו, לימים הראשון לציון, ללוות את אבא לבית הכנסת, ולעתים היה מגיע גם חכם משה הכהן.

"את נפילת העיר העתיקה עצמה לא חוויתי, כי כאמור למדתי אז בישיבת נובהרדוק בחדרה במשך חמש שנים. ההורים קיבלו דירה בקטמון ושם התפללנו בבית הכנסת 'פורת יוסף'. היה את המניין של אבא, והיה את המניין השני עם משפחות שרבאני (הגאון הקדוש חכם יוסף חיים שרבאני, חותן מרן הגאון חכם בן ציון אבא שאול והגאון הגדול חכם שבתי אטון) ומשפחת גבאי המצרית. אילו תפילות יפות היו להם, איזו נעימות של מקאמים מדויקים, אה! מאוחר יותר הגיע הגאון חכם סעדיה מוניר, סגן הראב"ד ממצרים. יהודי אציל נפש שהתקשר עם אבא מאוד.

 

"אחרי המלחמה קיבלנו דירת חדר ברחוב מחלקי המים בשכונת קטמון בדמי מפתח. אמי עליה השלום הייתה אישה נדירה, בעלת תושייה שרוב הקהל בעיר העתיקה סמך עליה. אפילו האדמו"ר סידנא בבא סאלי סמך עליה והיה מפקיד אצלה כספי צדקה ששיגרו אליו.

"בשנים הקשות של הפרעות ביהודים, אימא התרוצצה ממקלט למקלט, מחלקת מיני מאפה ותבשילים למסוגרים, מוודאת מה שלום יולדת פלונית ומשפחה אלמונית, לא יודעת מנוחה. הפגזים מתעופפים סביבה והיא רצה ממקלט למקלט.

"הייתה לה שיטה להגן על עצמה, עם סיר פלדה גדול מעל הראש, ככה רצה כפופה וממשיכה לחלק. אבא ישב בבתי מחסה, היכן שישיבת הכותל ממוקמת כיום. היו לה עוד הרבה תפקידים ציבוריים שזיכו אותה בדירה מטעם מחלקת הרכוש הנטוש של המדינה. את הדירה הקטנה הזו היא הרחיבה מזמן לזמן. שם גדלנו, המשפחה המורחבת לרבות הילדים המאומצים, ובהמשך היא הרחיבה פעילויות והיא זו שניהלה את ישיבת פורת יוסף שבשכונת קטמון".

ילדים מאומצים?

"אמרתי שאמי הייתה אישה מזן נדיר. התעסקה וטיפלה בכל מי שצריך עזרה. גם עבדה בבית הספר, גם גידלה ילדים משותקים במחלת הפוליו, גם טיפלה בבית חולים אלין וגם גידלה חמישה ילדים מאומצים בבית, וזה כשכל עול הבית נופל עליה לבד והאבא אדם שלא יכול לסייע כלום, כביכול.

"ולמה אני אומר 'כביכול', כי הנוכחות של אבא השרתה חן ואווירה של כוחות על כולנו, קסם של אדם עליון".

ואי אפשר בלי סיפור עסיסי העובר במשפחה: תקופות ארוכות ליוותה הרבנית את בעלה לבית המדרש, מביאה ומחזירה. הבחין בה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד והתפעל ממסירות נפשה למען אדם מבוגר. הרבנית נפגעה, "הוא לא אדם מבוגר, זה בעלי!"

הגרי"ח זוננפלד נחרד. "אני אפייס אותך במה שתבקשי, אוי לי שציערתי אותך"! סוחרת אמיתית הייתה הצדקת באותה שעה, ביקשה הבטחות לילדים תלמידי חכמים, ביקשה הבטחות לאריכות ימים ושנים, כל מה שיכלה הוציאה, וקיבלה!

חן של יוסף הצדיק

הקסם של רבי יוסף היה נמתח והולך מרחוב חב"ד בעיר העתיקה ועד רחוב מחלקי המים ברחוב קטמון. אבני ירושלים המתינו לנקישות המקל הקצובות שלו, נהגי האוטובוסים סקרו את המדרכות בשעה שבה היה רגיל לצעוד, אולי יאתרו אותו. אם איתרו, היה זה עידן חדווה. יעצרו את האוטומוביל היכן שיעצרו, ישרבבו ראש מבעד לחלון ויניחו כף יד סביבות הפה, "רבי יוסף, זה אני פה דני הנהג של קו ארבע, כבודו נוסע לבית? אנחנו מחכים לך, יבוא הרב, יבוא".ב, 

דמותה של ירושלים צבועה בצבעיו של רבי יוסף. בלי שיסתובב בין הבריות, היו הבריות מריחות בריחו ומתבשמות מניחוחו. "עכשיו לא יהיה לי אוכל ביום ראשון", פלט יהודי קשה יום לאחר הסתלקותו, אדם שהיה רגיל לעבוד לצדו במפעל הכובעים. "כל יום ראשון היה הרב מביא לי את ארוחתו. עכשיו זה נגמר". הרבנית הופתעה, לא זכרה שהיה לוקח מנה כפולה בימי ראשון, והאפשרות היא אחת. התעניינה אצל חברי חכמי הסוד והם אישרו באזניה, אכן הוא היה מתענה מדי יום ראשון, שנים על גבי שנים. ואפילו אשתו לא ידעה.

"אמי סיפרה שמדי שנה, כל חודש אלול ועשרת ימי תשובה עברו על אבא בתענית מוחלטת, רק בערב טעם משהו. ארבעים יום רצופים. לאחר הסתלקותו התמידה היא במנהגו והייתה מסתגרת במירון מראש חודש אלול עד למחרת יום הכיפורים, גם היא נהגה להתענות יום יום.

"ירושלים של אז, הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם", מתרפק רבי חיים שמעון. "אנשים חיו חיים מלאים בעבודת השם, איש לא חי כדי להרשים מישהו, לא בשביל להתרבן ולא בשביל להתגדל. הגינונים של היום לא היו אז בנמצא. אני זוכר היטב כיצד הספרדים שבירושלים היו מדברים ביידיש, ואילו האשכנזים היו מדברים לאדינו. היתה זו יהדות אמיתית, אותנטית, מלאת תום, קדושה, יושר. זו הייתה יהדות זוהרת, בלי נצנוצים, בלי קולות וברקים, בלי דווקאיות.

"כמה צדקות אבא שפך וחילק, ובכלל לא ידענו כלום. אחרי שנפטר אתה שומע קצת מפה וקצת משם. זו הייתה צדקה טהורה, לשם שמים.

"מדי שנה לקראת החגים היה מקבל תלושים לצרכי החג. זו מתנה שקרן וולפסון חילקה לכל העיוורים בארץ, כסיוע. אבא קיבל את המתנה וסבר שאינו נזקק לה, והעדיף להעביר אותה למשפחה אחרת שמצבה דחוק. עד כאן סיפור יפה.

"עכשיו תשמע את ההמשך שלו, ותבין עד היכן הדקויות מגיעות. הוא אומר לאחי רבי שלמה, ייבדל לחיים טובים, 'אני יכול לתת את התלושים לאותה משפחה והיא תקבל את המצרכים, אבל סביר להניח שהיא תרגיש לא בנוח לעמוד כנזקקת בתור. לכן אנחנו נלך ונמתין בתור, נעמוד שם ונקבל עבורם את המצרכים ומשם ניסע לבית שלהם'.

"החשבון של אבי לא נגמר כאן. 'עכשיו אם אתה תלך איתי לבית שלהם, הם יכולים להיפגע שאתה יודע על הדבר הזה. לכן נלך ביחד עד קרוב לביתם, אני אסחב לבדי את החבילות והשקיות, ואתה תתחבא. אדפוק בדלת ואמסור להם. אחר כך תחזיר אותי לבית, טוב?!'

"זו נקיות דעת!

"אח היה לי, אח גדול בגיל וגדול בחכמה ודעת, שמו רבי מאיר. תלמיד חכם מופלג שנהרג בגיל שלושים ושלוש בתאונת דרכים. בשעתו הוא לימד בישיבת הדרום, ולאחר חודש הגיע לבקר את אבא. 'החלטתי להקדיש את המשכורת הראשונה שלי בישיבה כדי שנקנה לך שיניים תותבות'!

"ואבא סירב. למה הוא סירב, כי השיניים התותבות יכולות לעזור לו בהחלט, אולם בבית יש עוד כמה דברים שיכולים לעזור לכולם, מוטב שהכסף הזה יהיה עבור דבר שעוזר לכולם ולא רק לי. עדיף לי שבכסף הזה תחבר את הבית לגז, כדי שאימא תוכל לבשל בקלות יותר ולא על פרימוס'..."

האח הזה, ששקעה שמשו שלא בעונתה, היה אברך נמרץ ובעל תושייה. בשנותיו הקצרות הקים את מתיבתא הראש"ל ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים ליד מלון, ומרן רבינו זי"ע אהב לפקוד את המקום מפעם לפעם ולמסור בו שיעורים. לאחר פטירתו הקפיד מרן להגיע ליום האזכרה במשך כמה שנים.

"משנהרג אחי בתאונה, לא יכלה אמי להתנחם. האדמו"ר סידנא בבא מאיר אמר לה שעם היכולות שלה היא יכולה להנציח אותו יותר בפעולות מאשר בדכדוך. הורה לה להקים קרן על שמו, והקרן הזו חיתנה במשך השנים כחמש מאות זוגות, ואף הקימה בית מדרש 'עוז מאיר'".

 ארץ בני ענק

דמותו של רבי יוסף הייתה נסתרת בחייה, ולא מוכרת גם לאחר פטירתה. רק אלה שבאו עמו במגע עמדו על טיבו, וגם הם בדרך כלל לא ידעו לפני מי הם ניצבים. לבנו הגר"ש יש הסבר לתופעה הזו, "פעם חשבת למה רבינו ה'אור החיים' הקדוש מפורסם בכל העולם כולו, ואילו במרוקו עצמה לא היה לו משקל יתר?

"הרי מי כמונו המרוקאים היודעים לכבד ולהעריץ צדיקים וקדושים, מתבטלים ונכנעים לפני הדר גדולתם. למה לא ראינו התייחסות מיוחדת בעדה המערבית לרבי חיים בן עטר, יליד סאלי?!"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

השאלה מאתגרת. היו מיוצאי גליציה שעמדו על מדוכה זו. הסיבה שאותה כתבו בספר המסע של רבם לארץ ישראל, רגע לאחר ביקורו במחיצת הסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זי"ע, לא ראויה לאיזכור חוזר, מוטב היה אילו נמחקה כליל. אבל לרבי חיים שמעון יש הסבר מבהיק.

"אבותינו ואבות אבותינו העריצו את רבינו חיים בן עטר עד כלות, הרבה לפני שאחרים שָׁמְעוּ את שִׁמְעוֹ. אבל מרוקו מקודשת בשורה ארוכה של עוד קדושים ושרפים, מנוקדת בכל כפריה ועריה באנשים שחיו בקדושה ופרישות כמו בזמן התנאים והאמוראים. כל אלה חיו בסתר, והציבור חי במחיצתם. רבינו האור החיים התפרסם, אולם כמותו היו עוד רבים רבים!

"אני חושב על התובנה הזו ולא יכול שלא לחשוב על אבא המקודש. איש טהור עיניים שהקטיר את כל חייו לעבודת השם, לא חי את העולם הזה בכלל, יש לנו מושג לאילו מדרגות אפשר בכלל להגיע?!"

 

(תודתנו נתונה לרבנים הגאונים רבי שלמה אליטוב ורבי יצחק אליטוב, בניו של הגר"י זצ"ל, על סיועם בהעמדת ודיוק הדברים. לנכדיו, הסופר הרב יוסף יצחק אליטוב והגאון רבי שאול משה אליטוב, ראש ישיבת אור אבנר מכפר סיטרין; לגאון רבי יעקב שווייכה , ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, חתנו של הגר"ש ; ולבנו רבי אליהו שווייכה , רב קהילת שער הרחמים, צפון תל אביב)

פורסם ב'הדרך'