אאא

בתכנית האירוח "המבדיל" מתארחים מידי שבוע, יוצרים, אמנים, אנשי תרבות ודמויות שונות מרחבי העולם, שידברו על נקודות אור שונות שפגשו במהלך חייהם.

את התכנית מגיש האמן והיוצר זלמן שטוב, בהקדמה של הבדלה בסגנון קרליבך וברעיון קצר מתוך הפרשה. שבוע טוב.

רגע לפני השמעת הבכורה של הסינגל החדש 'כבקרת', מתארח באולפן שליח חב"ד בפושקר שבהודו - הרב שימי גולדשטיין, לשיחה על האזור אליו מתקבצים כל הדתיים בימים הנוראים.

פושקר, העיר הקדושה להודים, אליה עולים לרגל מידי שנה אלפי אנשים, היא נקודת המפגש בין צפון הודו לדרומה. וכך, בתקופת אלול, מוצאים את עצמם מטיילים רבים נודדים דרומה מהצפון המתקרר, אל מקומות כמו גואה, שם בדיוק מתחילה העונה.

פושקר שבמדינת רג'אסטן מתאפיינת במקדשים רבים הבנויים על אגם, בו טובלים כל עולי הרגלים. הרב שימי מספר על התשליך שהיה לפני יותר מעשור, ועל הדגים שמתו יומיים לאחר מכן וכתוצאה מכך, במשך כמעט שנתיים האגם היה יבש לחלוטין.

הרב מספר על תפילות ימים נוראים כשמכל צד ישנו איזה מקדש אחר, ועל התחושה של האור בתוך החושך.

סיפור "תשליך" בעיירה הקדושה 'פושקאר' שבהודו // זלמן שטוב

לכל אותם אנשים שטיילו בצפון הודו ביקור בעיר-עיירה 'פושקר' שבמדינת ראג'אסטן הוא חוויה חדשה ומרעננת. העיר שבה אסור להכניס בשר או אלכוהול, ושוכנת מסביב לאגם קדוש - כאילו מגוננת עליו, שונה מכל מה שהם ראו קודם.

פושקאר הקדושה מלאה באותנטיות, שלא כמו בצפון המלא בעיירות נופש לתיירים, כאן, קצת יותר דרומה וקצת מערבית לדלהי אפשר לראות המוני עולים לרגל - הרבה עולים להרבה רגלים. משפחות שלמות משרכות את רגליהן ממרחקים על מנת להשתתף בריטואלים הקדושים המתקיימים שם. ישנה דרך ארוכה (משהו כמו 600 קילומטרים) העוברת במקומות כמו ג׳ייפור ועוד, בה עושים עולי הרגלים את דרכם עד למקום הסיום, לקודש הקודשים - פושקר.

המוני באבות לבושי כתום יושבים ברחובות, מביטים על העוברים, מברכים אותם ומקבלים מהם תרומות. לצד מקדש אחד מחלקים בננות דרך קבע, והמחלקים מפצירים באנשים, הנה קח עוד בננה - "תעשה ברכה".

בדרך אל מקדש בראהמה המפורסם ביותר בהודו, העוברת בשוק העתיק של פושקר ייגשו אליכם הודים עם פרחים וורודים, ויבקשו שאף אתם תקיימו את הטקס העתיק - את עבודת האלילים - השלכת פרחים אל האגם הקדוש והגדול שבתוך העיר. תיירים רבים מסכימים ויורדים עם אותם הודים מדרגות רבות אל האגם, שהינו אף גולת הכותרת של המקום.

וכך, בינות לעולי רגל רבים הטובלים עירומים במים הקדושים, מצפים לישועות מובטחות, הם משיטים להם את הפרחים, חושבים שהנה, עכשיו הם חיים את התרבות ההודית כפי שהיא. דקה לאחר מכן ההודי יבקש כסף על הזכות שנתן לתייר, כסף והרבה. מצב שכזה מעמיד את התייר בעמדה בעייתית, הוא איננו יודע האם עליו לתת את הכסף או שלא, נכון, הוא ביקש לקיים את ה״מצווה״, אך כאשר הוא מוכרח פתאום לשלם עליה טבין וטקילין, מוחו במתכווץ במין עווית הקיימת אצל כל אדם שחשב שהוא מקבל משהו בחינם ולבסוף מתבקש, ובנוקשות, לשלם כסף. רובם משלמים בסוף, אמרו להם כבר בתחילת הטיול ש׳יעקצו׳ אותם מתישהו, וההודי החייכן פתאום נראה מאיים. צפיתי בהם, עומדים ובוהים שעה ארוכה אחרי שההודי האציל הלך לתפוס תייר אחר, מביטים אל עלי הכותרת השטים ברכות על המים, מנסים להבין כיצד נפלו.

הגמלים המשוטטים דרך קבע בעיר מציתים את הדמיון אצלנו, הישראלים, למדבר יהודה, וזה עושה לנו טוב, משהו שמזכיר את החיים המוכרים, אך בד בבד שונה לגמרי.

היה זה בראש השנה, המוני יהודים שבאו להתפלל בבית חב"ד שבעיר. התפילה הסתיימה זה מכבר, ואנשים החלו להתקבץ יחדיו, מכינים 'מחזורים' - ספר התפילה לתפילות מיוחדות, ומתכוננים לתפילה הנקראת 'תשליך', בה זורקים כביכול האנשים את חטאיהם למים כאומרים, אנחנו לא רוצים להיות בעלי עבירה יותר וקוראים פסוקים שונים. המנהג הוא לקיים את התשליך במקווה מים שיש בו דגים והרעיון הסימבולי הוא שהדגים לוקחים את העבירות, ומעתה בני האדם שעשו את אותן עבירות - נקיים.

לאחר שהתאספה קבוצה מכובדת - אולי עשרה אנשים, פסענו לכיוון האגם. היתה זו אווירה מיוחדת, איזה שהוא חיבור פרדוקסלי בין המקום שכולו קדוש - להינדים, ובין יום שכולו קדוש - ליהודים. בין האקטים המוזרים שהם עושים לבין האקטים המיוחדים שאנחנו עושים.

בתוך השוק שעטו לקראתנו הודים, מציעים פרחים, ונתקלו בשלילה מוחלטת, "באנו לכאן בשביל לזרוק עוונות, לא בשביל להוסיף חדשים". פנינו וירדנו בגרם מדרגות, אחד מיני רבים, לכיוון האגם המרהיב. עשרות של מדרגות, עתיקות ומעוררות יראת כבוד.

פתחנו את הספרים והתחלנו לקרוא, מנסים להתעלם מכל מה שמסביב, אחרי הכל, לעשות עבירות הרבה יותר קל מאשר לזרוק אותן.

לא עברה דקה והודים כועסים התייצבו לידנו, מדברים בבהילות, מורים עם הידיים על הספרים מנסים לגרום לנו להתרחק מן המקום. אני עצמי הייתי באמצע לזרוק עבירה גדולה ולא יכולתי להתרכז במה שהם אומרים, אך חבר טוב שהיה שם, ומן הסתם היה עסוק בעבירות פשוטות שאינן מזקיקות לכוונה רבה, התחיל להתווכח איתם.

מפה לשם, עבירות - לא עבירות, אחרי שבאו פרצופים כועסים נוספים, הבנו שלא נוכל להמשיך הלאה בתפילה, והתחלנו לעלות במדרגות כלעומת שבאנו. אחד מן החברים שבילה זמן מה בכלא ההודי היה מבולבל, "אמרו לנו שיש כאן חופש דת" הוא אמר ושתק, ממשיך לזעום בשקט. חבר אחר, שהיה עסוק בהכנות לבית הספר 'בצלאל' התבונן על האריכטקטורה מסביב, וטען שהמדרגות נבנו במעין זרימה כזאת, ולכן אפשר לומר את התשליך ממקום גבוה, וכל עוון באשר הוא יחליק מטה אל תוך האגם. וכך, מצאנו את עצמנו עומדים במרחק בטוח מן האגם ומן ההודים הכועסים, עשינו תשליך, הפכנו את הכיסים החוצה כאומרים "עכשיו אנחנו נקיים", וצעדנו בחזרה לכיוון הבית של חב"ד.

כששבנו השאלה הגדולה הציקה לנו: מדוע כעסו כל כך ההודים, ומדוע לא נתנו לנו לעשות תשליך?

וכך סיפר לנו החבדניק, בתשובה לשאלתנו:

לפני חמש שנים, ראש השנה, בדיוק כמו היום, צעדו להם יהודים לתשליך באגם הקדוש של פושקר. עמדו ליד האגם, אמרו את התפילה והשליכו את עוונותיהם אל תוככי המים. יום לאחר מכן קרה דבר מופלא, כל הדגים שבאגם מתו. ריח הצחנה החל לשוטט באוויר, והעיר כולה מלאה סרחון בלתי אפשרי. כפי שנכתב, העיר שוכנת מסביב לאגם, וכתוצאה מכך, לא היה מקום שלא מלא בריח מעופש של דגים מתים.

ההודים היו צריכים לרוקן את האגם הקדוש במשך כמה חודשים, להוציא את כל הדגים המתים, ולחדש את זרימת המים בחזרה אל עבר המקום שפעם היה בו אגם. היה זה תהליך ארוך ומייגע שבא אל קיצו רק כעבור שנתיים. אני בטוח שההודים מצאו מקום אחר לטבול בו לפני כניסה למקדשים אפופי ההוד והרוממות שבעיר, אך האגם הקדוש היה קדוש אך לא היה אגם.