תהא שנה קיצונית
ה"ערוך לנר" כתב בפירושו כי כל שנה שראש השנה שלה חל בשבת קודש, תהיה שנה קיצונית, לטובה או לרעה.
ורבותינו הביאו לכך משל, לאדם שנכנס לבית האסורים ואשתו מגיעה לבית המשפט כדי למסור "עדות אופי" שהוא טוב אליה.
אם כאשר היא תגיד את עדותה החוקרים יראו שהיא מטופחת ומקושטת בתכשיטים, עדות לאהבה שבעלה רוכש לה, יש סיכוי שיאמינו לה, יקבלו את עדותה וישחררו אותו.
אך אם את אותם המילים ממש שהוא טוב אליה תתאר האישה שבאה לבית המשפט כשהיא חבולה, מוזנחת וקרועת בגדים אזי מילותיה רק יגרמו להחמרה נוספת במצבו והשופטים יראו שהנידון הוא באמת אדם רע שחייב לבוא על עונשו ויהי מה.
הוא הדין לגבי שבת, המשולה לאותה "אישה", הכלה של עם ישראל, שבאה להעיד במשפט על בעלה "עדות אופי" בראש השנה.
אם עם ישראל טיפח, העריך והוקיר את השבת, מסביר ה"ערוך לנר", אז כשהשבת תבוא לסנגר לפני הקב"ה ייקח הקב"ה את שמירת השבת כעדות אופי לחפות עם ישראל והשנה כולה תושפע מכך לטובה, אך לעומת זאת, אם ח"ו אותה שבת תבוא לקב"ה בביזיון, בבושה ובכלימה, קרועת בגדים ומוזנחת ע"י עם ישראל אז ל"ע היא עצמה תהפוך כעדות נוספת מטעם ה"תביעה" ורק עשויה לגרום להחמרת המצב השנתי וע"כ אנו מתפללים "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".
ואם נמשיך בקו המחשבה השלילי הזה נוכל להמשיך גם ולחשבן של"ע אנו עשויים להביא עלינו קטרוג כפול. משום שבעבר היו מכפרים על העבירות ועושים תשובה ע"י הבאת קרבן לבית המקדש ואם ישאל ה'שופט': למה היום זה לא כך?... התשובה היא כי אין בית מקדש!... ומי אחראי לכך? גם כן אנחנו, שהרי "בגלל עוונותינו חרב בית מקדשנו" וזה עלול להיות קטרוג נוסף ל"ע ליום הדין...
ולא זו בלבד אלא שלגבי ר"ה שחל בשבת כתוב בהלכה שלא מטלטלים שופר בשבת, אבל במקדש כן תקעו בשופר כדי לכפר ואפילו כשיצא בשבת ואותו דבר יוכל לטעון שופט כל בשר שהלא אם לא היינו חוטאים מלכתחילה, היה עדיין בית מקדש והיינו יכולים לתקוע בשופר, אז אי תקיעת השופר בשבת גם כן תלויה ונגרמה למעשה בעוון חטאינו וצריך להתפלל גם ובפרט על זה.
וקטרוג נורא הובא בספרים על כך שהאדם מבקש בר"ה רק טובות ובקשות להמשיך לחיות עוד שנה בעוה"ז, בגלות, במקום לבקש לצאת בכלל מהמצב הזה ושיבנה בית המקדש במהרה, והמשילוהו המושלים לעבד המלך שנפל לבור ביער והמלך עובר שם פעם בשנה וממלא את כל מבוקשם, אך הם, במקום לבקש מיד שהמלך יוציא אותם מהבור בו הם נמצאים, רק מבקשים עוד אוכל, שתיה, ביגוד ותעסוקה שיעזרו להם "לשרוד" בתוך הבור.
כל אלו ח"ו יכולים להטות את הכף לכיוון השלילי ולהפוך את השנה קיצונית לרעה.
שכל שנותיה לטובה
אך ה"ערוך לנר" מלמד אותנו שאפשר לקחת את השנה הזו גם לקיצוניות אחרת, לטובה.
איך זה קורה?
מן הסתם המשמעות הבסיסית היא לתקן ולהפך את הדברים.
להקפיד לכבד יותר את השבת הקדושה, להיות במגמת שינוי עולה בבין אדם לחברו שתקדם את בניית בית המקדש ועימם ייעלמו הקטרוגים...
אך הקיצוניות היא גם בשינוי תפיסה.
לא לחפש רע.
לא לחשוב תמיד שלילי.
לשנות את תפיסת המבט בקיצוניות לטובה.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב למשל, הידוע בתפיסת מבטו החיובית והאופטימית, שמוצאת תמיד לימוד זכות באדם, בכל אדם ובכל מצב שהוא, ראה גם בר"ה שחל בשבת נקודת זכות וכך הוא דייק ללמוד את המשנה "יו"ט של ר"ה שחל בשבת".
מדוע לא כתוב רק "ראש השנה שחל בשבת", כך שאל רבי לוי יצחק
ותירץ: בשבת הלא אסור לכתוב ורק משום פיקוח נפש הותר, א"כ בוודאי שגם הקב"ה לא 'יכתוב' דברים רעים שהם אינם פיקוח נפש אלא רק גזירות טובות וגזר דין טוב על עמו ישראל שהוא בבחינת פיקוח נפש לכתוב גם בשבת, וממילא לכן, טען הברדיטשוב'ער, זה "יום טוב של ר"ה שחל בשבת", כי דווקא בזכות זה שר"ה חל בשבת יהיה לנו בע"ה יום טוב גדול.
הג"ר אי"ש גריינמן שליט"א מצא בהעדר השופר בר"ה גם כן נקודה ללימוד מעלה וזכות על כלל ישראל.
הוא רואה בכך דוגמא הממחישה את הפער בין דעת חז"ל לדעה שהיתה רווחת ללא ידיעת התורה.
שהרי כל יהודי מבין ויודע בגודל העניין והחשיבות של תקיעות השופר בר"ה- הכרזת מלכות שמים ותרועת מלך בו שמצילה את עם ישראל ומערבבת את השטן וכל הרמזים והעניינים שיש בכך, ואם היו שואלים אותנו אישית האם לוותר על תקיעת שופר בשביל חשש רחוק שאולי יהיה מי שיטלטל את השופר, בוודאי היה פשוט לנו בחשבון שיש ריווח עצום בתקיעת השופר וגם במחיר שאולי יהיה מי שיטלטל... כך היה מכתיב לנו הרגש האישי שמבין שמוטב שעוד אנשים יתפללו ויתקעו בשופר ויחזרו בתשובה ולא יחטאו ולא יחללו שבת...
אך לחז"ל יש חשבון אחר.
מספיק להם שאולי יהודי אחד, מתוך שיהיה חשוב לו מאוד תקיעות השופר, ילך ויטלטל את השופר ברשות הרבים באיסור, וזה כבר דוחה וגורם לכך שאלפיים שנה כל עם ישראל לא יתקעו שופר בראש השנה שחל בשבת.
חז"ל יודעים טוב יותר מה רצון הקב"ה ומכוונים לכך ללמדנו כי ערבות הדדית עם יהודי אחד שאולי יחטא, חשובים לכולנו יותר מכל תקיעות השופר במצב שכזה.
והגר"ח גריינמן זצ"ל כתב בהתאם לכך כי כשראש השנה חל בשבת- זוהי תקיעת השופר הכי מהודרת והכי משפיעה, כי בשמים יודעים הרי למה לא תקעו היום בשופר, משום שחשש על יהודי אחד שיחלל שבת דחה את כל העניין החשוב של תקיעות השופר.
למצוא את האמצע
נוכל להתחבר לכך בתקופה שקשה כל כך למצוא את ה'איזון'.
בתקופה שבה לצערנו יהיו לא מעט שיישארו בבית בבידוד ולא יזכו לשמוע השנה קול שופר ויצטרכו להזכיר לעצמם שתקיעת השופר המהודרת ביותר היא לדאוג ליהודי אחד שאולי היה בחשש רחוק אפילו שידבק חלילה. אלו לא רק הוראות החוק, זהו גם האיזון החז"לי הנדרש מאיתנו כעבודת ראש השנה שלנו.
איזון בין לכעוס ו'לקלל' את כל מי שהולך בלי מסכה, לצקצק בייאוש נוכח מספרי הנדבקים העולים, התמותה הגוברת, הסגר המשבית ומלחיץ, חידלון הנציגים החרדיים בכנסת, תפקודו של ראש הממשלה, של הפרויקטור הלאומי ו"מגן ישראל" ומי לא... לבין "הכחשת קורונה" כללית, 'דווקאיות' מעשית והליכה לבית הכנסת בחגים עם תסמינים...
הכי קשה למצוא איזון, להיות באמצע. לערוך ניהול סיכונים אישי מושכל, לציית להוראות מלמעלה 'לפי הספר', גם כאשר הם מבלבלות אותנו לעיתים, נשמעות חסר היגיון פנימי וכשנראה שכל האחרים מסביב לא מצייתים להם...
אפשר להסתכל על הכל במשקפיים שחורות ושליליות, מקטרגות...
ואפשר לנסות ולהתרגל להסתכל במשקפיים אחרות.
לא ורודות אולי, אבל נקיות. מלכלוך ונגיעה אישית... משקפיים מכילות ומבינות קצת יותר שמשקפות לנו גם את השני והשוני...
כזו שתשפיע גם עלינו בס"ד כתיבה וחתימה טובה.
הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בואטספ: Merkazkuma@gmail.com