יש משהו מיוחד בראש השנה. כלומר, כל החגים אהובים, ובכל חג ישנה אווירה ייחודית שבין קודש לחול, אך בראש השנה מתלווה לאותה התחושה גם רוממות הרוח; אנשים צועדים בבגדים חדשים, נושאים איתם מחזורים שקיבלו לעיתים לפני שנים ארוכות. והתקווה, הו התקווה! סובבת את האדם ונותנת לו אנרגיה מיוחדת - אנרגיית הימים הנוראים.
אם בכל שנה היה לנו את המניין אליו התרגלנו, את אותם האנשים, אותם הניגונים, ואפילו אותו הקידוש, השנה הכל היה שונה.
אם בכל שנה הכל סבב סביב המעגל הפנימי של עצמנו: 7:33 - המלך, 10:22 - תקיעות, והיה נדמה לנו כאילו אין עוד כלום - אין עוד מלבדנו, השנה הכל התערבב, 'תקיעת השופר' של השכנים ממול, 'המלך' שברחוב למעלה, הנץ שבחצר המוזנחת, ועל זו הדרך.
אנחנו אוהבים להתרגל, ומתרגלים לאהבה הזאת, עד שכעבור שנים, איננו מבחינים בשום דבר מלבד ההתרגלות והאהבה.
מידי שנה בראש השנה יוצאים חסידי ברסלב אל העיר אומן, שם הם עושים את מה שחסידי ברסלב יודעים לעשות הכי טוב - להתפלל בשמחה, לפרוץ את השערים הסגורים ביותר דרך ריקוד, דרך מחיאת כף. והשאר, כל מי שאינו נמנה על אותם חסידים, נשאר בארץ, ממשיך בתפילתו כפי שהייתה במשך שנים, בלי לדעת שישנה עוד דרך, איך ידע? אנשי השמחה נמצאים בארץ אחרת.
והשנה, פתאום כולם יחד, ולא מאחורי קירות עבים.
צועד ברחובות שערי חסד, מצד אחד ברחוב בתוך אוהל ממוזג הליטאים, נושאים על גבם את חרדת גודל היום, ומצד שני, אוהל אחר מלא באנשי ברסלב, צועקים יחד למרחקים, מקפצים רגל על רגל, וממליכים את ה' בדרכם שלהם.
ובין האוהלים אנשים מתהלכים. רגע לפה ורגע לשם, עוצרים לשמוע ניגון מפה, עוצרים לשמוע חזנות משם. מביטים בתדהמה על ההוא, ועוברים לבכיותיו של השני, וחוזר חלילה, וטוב שחוזר. ואפשר לראות עליהם, על כל אותם אנשים שמשהו זז אצלם, משהו פרץ את חומות ההתרגלות שלהם לדבר אחד - לעצמם.
באותו הרגע הבנתי, יש דברים שצריכים לקרות - כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, ולפעמים מצב יוצא דופן כמו - 'אומן בישראל', יכול להשפיע על העולם הרבה יותר מאשר המצב הקבוע - 'אומן באומן'.
----------
לפני שבועיים וחצי התקשר אלי חבר לשאול: "אנחנו מארגנים מניין ורצינו לדעת אם אתה פנוי?" התלבטתי מאוד מה לענות. בימים כתיקונם ייתכן שהייתי חזן איפשהו, אך בימים כאלו, שבינם לבין תיקון ישנן שרשרות ארוכות של חוסר ידיעה, חשבתי ללכת להתפלל אצל אחד מבעלי התפילה, שהאהיבו עלי את הנוסח בגיל מאוד צעיר, כמו שעשיתי בכל שנה שלא עברתי לפני העמוד.
התלבטתי ארוכות, ולבסוף החלטתי לשנות ממה שהרגלתי את עצמי במשך שנים ארוכות, וללכת להתפלל עם אותם חבר'ה.
רוב המתפללים במניין, אנשים בגילאי 20-30 נוסעים כמידי שנה להתפלל באומן. חלקם בורח מהתפילות בארץ, חלקם מתחבר לתפילות באומן, וחלקם מחפש מקום, פשוט להיות במקום שמקבל כל אחד. הצד השווה שבהם - כולם נשארו השנה בארץ.
נכון, הקריאה לא נהגתה במקצועיות של בעל הקורא הוותיק, החזן בשחרית לא עשה את הניגונים שליטפו את אוזניי כמו בשנים עברו, אך תוך כדי תפילת ונתנה תוקף, בחזנות המופלאה של 'כבקרת רועה עדרו', התנתקתי לפתע מגופי, והבטתי על אותם נשמות שעמדו סביבי, מפלחות את האוויר בתפילה.
אנחנו, הצעירים, רגילים להתפלל את תפילות הימים הנוראיים לצידם של אלו שהובילו אותנו - לצידם של המבוגרים, גם בארץ וגם בעולם. אם בישיבה, ואם בבית, אצל ההורים.
ועכשיו, ברגע של 'עצור', כל אחד צריך להסתדר, למצוא את המקום שלו, ואם לא אומן - צריך למצוא אלטרנטיבה, והצורך הזה - בונה עולמות חדשים.
מצאתי את עצמי מרחף על פני המים, מניין של צעירים ששוב פרחו אל מעל שנות האלפיים, ויצרו שרשרת חדשה של חיבור לקדוש ברוך הוא.
קבוצה של צעירים שאינם מחוייבים לאף אחד, שנמצאים במקום שלא הכירו בשנים האחרונות, וברגע (בלי אותו מבוגר שצועק על מי שמדבר) - הפכו למלאכים ולשרפים, וכל אחד נמצא בתוך ארון הקודש החדש שלו, שעליו עמל שבועיים שלמים לפני ראש השנה.
יש דברים שצריכים לקרות - כדי להפוך את העולם למקום קדוש יותר, למקום של חיבור עצמי אל האור שביהדות, ולפעמים מצב יוצא דופן כמו 'אומן בישראל', יכול ל'השגיב' כל אחד ואחד מאיתנו, הרבה יותר מהמצב הקבוע.