בחודשים האחרונים האווירה הישראלית הייתה חדורה באווירה טראמפיסטית.
נו, בטח. מי לא ייחל שטראמפ יבחר שוב? הבנאדם מאמין בבורא עולם (מבלי להיכנס לדקות ענין השיתוף של הנצרות), העביר את השגרירות לירושלים, שיחרר את רובשקין ועוד.
אך אילו הייתה בשאיפה טראמפיסטית זו "הכרת הטוב" גרידא. דיינו.
אממה, לאווירת הטראמפיזם הצטרפה והתעצמה לה התחושה האווילית ש"אין לנו על מי להישען אלא על דונלאד טראמפ".
אז הנה ברצוני לנפץ אשליה כוזבת זו, ברצוני להציג התפתחות חיובית היכולה לבוא לנו - בני ישראל - דווקא מעלייתו של ד"ר ג'ו ביידן.
אבל בגישה אחרת לחלוטין מגישתו זו של הרב אבא טורצקי.
במשך דורות רבים עם ישראל היה נע ונד בין הגויים. הביטחון של היהודי היה תלוי במלך/נסיך/פריץ/בישוף המקומי, וזה היה נתון לגחמותיו הקפריזיות וללחצים כאלו ואחרים.
מאז הוקמה המדינה, חזר הביטחון של היהודים להיות נתון בידי יהודים.
חייבים לציין שחיילי צה"ל, כמו גם הדרג המדיני הנחוש להגן על גבולות ארץ ישראל, אלו מהם שעושים מלאכתם נאמנה, ברור שהם מקיימים מצוה רמה ונישאה מן התורה. מצוות "לא תעמוד על דם רעיך - וחי אחיך עמך".
אמנם, בין שלל הפוליטיקאים ישנם תפיסות שונות של הנהגה ביטחונית.
וכאן מגיע תמצית הענין:
ישנם בקרב הפוליטיקאים שלנו, ובראשם מר בנימין נתניהו, גישה ביטחונית הגורסת שאמריקה יעזרו לנו להתמודד עם האיראנים/החיזבאלה/החמאס... כשנרצה להחיל ריבונות על יהודה שומרון וירושלים העתיקה זה צריך להיות אך ורק בתיאום איתם... כאילו כאילו (ר"ל) אין לנו את התנ"ך, אין לנו את ההבטחה האלוקית בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי את הארץ הזו". ומשכך, זקוקים אנו לאישור האומות מאוחדות (U.N). זקוקים אנו לאישורו של הדוד סם מארה"ב להחיל ריבונות ולהגן על גבולנו הצפוני מפני האיראנים.
זהו שלא.
לא אלמן ישראל.
ה' נתן עוצמה לצה"ל. בניסי ניסים, ולמרות האמברגו שארה"ב וצרפת החילו על עם ישראל לפני מלחמת ששת הימים היה ניצחון ניסי-אלוקי מובהק.
אלא שמאז זרמו הרבה מים בירדן. הניצחון האלוקי המזהיר הלך והתמסמס לו בחסות הפוליטיקאים שלנו שהחלו לדון איזה שטח כבוש ואיזה שטח לא וכו' וכו'.
באותם ימי ניסים, הרבי מליובאוויטש זעק כנגד אותם פוליטיקאים רופסים וחסרי האמונה. אותם פוליטיקאים שמלכתחילה לא רצו לכבוש את העיר העתיקה, ושהזדרזו למסור את מפתחות הר הבית לווקף. (באותם ימים ממשלות ישראל הכחישו את דברי הרבי מכל וכל, אך בחלוף השנים התבררו פרוטוקולים מישיבות הממשלה בימי המלחמה והתברר שאפילו המפד"ל דאז לא רצו לכבוש את ירושלים. הירדנים פתחו במלחמה ואילצו את עם ישראל לכבוש את עיר הקודש).
הפוליטיקאים שלנו יהודים הם, אי לכך הם מתנדנדים בין אומץ יהודי לבין פוליטיקלי-קורקט בבחינת "מה יאמרו הגויים".
כך היה מר מנחם בגין ז"ל, מצד אחד היה יהודי גאה, הוא זה שדחף בכל המרץ לכבוש את עיר הקודש, אך מצד שני בעלותו על כס השלטון עם הלחץ האמריקני הוא נסוג מסיני ומחבל ימית. הוא הראשון - לדאבון לב - שנתן הכרה ואטונומיה לעם (המומצא) הפלסטיני.
את אותה מורשת אמיצה/רופסת ממשיך מר נתניהו, מצד אחד הוא נעמד על רגליו האחוריות בממשל אובאמה ולא איפשר - למרות הלחץ העצום - לעשות הסכמי שלום/חלום מטורפים כרבין ושות'. מצד שני מר נתניהו מוכן בחפץ לב להעניק 70% מיו"ש למדינה ערבית.
והנה עוד דוגמא מובהקת לרפיסות וחוסר האמונה. הר הבית הוא המקום המקודש לנו, הר המוריה, מקום העקידה, כפי שקראנו בפרשת וירא. אליו כמהנו, ועדיין כמהים זה אלפיים שנה, חייבים לציין זאת, לא חלמנו בגולה להיות עם חופשי בארצו נוסח ה"מודל הציוני".
והנה בהסכמי שלום עם האמירויות נכנס לתוך ההסכם סעיף המאפשר לערבים לעלות להר המקודש לנו.
בעיני היהודי המאמין נודף מהסכם זה חוסר אמונה עמוק. כמובן שיהיו מי שיגידו שאין ברירה וכו'. והרי גם אסור לנו לעלות לחלקים המקודשים בהר הבית.
זה נכון, ועדיין אני - נאיבי שכמותי - לא מסוגל שלא להצטמרר מטרוף הדעת וקהות החושים היהודיים, שהגיעו לרמה כ"כ נמוכה עד שמוכנים להפקיר את הקדוש והיקר לנו לערבים ערלי לב, ועוד לספר שזה בחוסר ברירה. כאילו "הר הבית לא בידינו".
שוין.
הנה דוגמא מובהקת נוספת, והיא העומדת על הפרק:
כאשר סאדאם חוסין ימח שמו הכריז שהוא בונה נשק גרעיני כדי למחות את עם ישראל בארצו, הלך מנחם בגין וגילה אומץ, שלח מפציצים באמצע חג השבועות כדי לפוצץ את האיום הגרעיני.
כך גם מר אולמרט, בהיותו ראש ממשלה, וברגע של אומץ לב שלח מפציצים ופוצץ את הגרעינים, שסוריה - בחסות באשאר אל אסד ימ"ש - הכינה לנו.
ומה עושה מר נתניהו עם האיום האיראני? שולח לאובמה, לטראמפ, ועכשיו אולי לביידן.
תקוותי ותחושתי שביידן יחזיר את ההסכם של אובמה לטובת האיראנים וזה יאלץ את מר נתניהו להבין ולהפנים את אותו משפט עתיק שאמר בשעתו מר בן גוריון: "לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים".
כך היא דרכו של עם ישראל בחסות התורה:
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
זוהי מן נוסחת 'דווקא' שכזו:
"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
תקוותי ותחושתי,
שכשם שבמשך כל הדורות הלחץ של הגויים דחף את היהודים לזרועו של הקב"ה.
כך גם הפעם,
ככל שהלחץ מצד ביידן והאו"ם על ישראל יגבר, כך תגבר לה האמונה בקרבנו.
ואם תרצו זו גמרא מפורשת (סנהדרין צז.ב): רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".