אאא

לספרות חרדית ולתרבות הקולנוע הפופולרית בארה"ב יש מכנה משותף מעניין, והוא, הנטייה שלהם להפי אנד (סיום שמח בתרגום חופשי) כלומר, גם אם במשך כל העלילה היה נדמה לנו כי "הרעים" הולכים לנצח, והטובים מפסידים בגדול, ברגע האחרון צצה הישועה בדרך כל-שהיא והטובים מנצחים נגד כל הסיכויים.

ובכן, בחיים זה לא תמיד כך. כעת גם אחרוני תומכיו מתחילים להפנים שזה נגמר, טראמפ כנראה כבר לא יהיה נשיא ארה"ב בקדנציה הנוכחית. נדמה כי איחוליו של נתניהו -שאיננו חשוד בחוסר הבנה פוליטי- לביידן סתמו את הגולל על תקוות תומכיו הרבים של הנשיא היוצא בארץ הקודש. כאן בארץ התמיכה בו כל כך רחבה שאם רק יגיש מועמדות למשרת ראש הממשלה הוא יזכה כאן ברוב סוחף כך מתבדחים צייצני וליצני הימין.

אכן לא היו ימים טובים למדינת ישראל כימי טראמפ, לעיתים נדמה היה כאילו ח"כ ימני במיוחד משורות הליכוד הוא זה הקובע את המדיניות בבית הלבן, זכורה לטוב שגרירתו באו"ם ניקי היילי שנאומיה הפרו-ישראלים גרמו ללחלוחית נרגשת בעיניהם של ישראלים רבים שהתרגלו לגינויים אמריקאים על כל סגירת מרפסת בשכונות ירושלמיות שמעבר לקו הירוק.

אך מה לנו להתרפק על נאומים כאשר מעשיו של טראמפ הממו גם את גדולי האופטימיים, הכרה בריבונות ישראל בירושלים ובגולן, ביטול הסכם הגרעין, וחתימת הסכמי השלום מול קואליציית הציר הסוני המתון, ועוד כהנה וכהנה.
אז מה קרה לנו שם? איך איבדנו נשיא אוהד כל כך? איך מרבית יהודי ארה"ב -שבעים אחוז מהם ליתר דיוק- בחרו דווקא במועמד הדמוקרטי?

ערכים מול אינטרסים

על מנת להבין מעט טוב יותר את הלכי הרוח בקרב הציבור האמריקאי, נאלץ לצלול קמעא אל נבכי החלוקה הפוליטית בין רפובליקנים ודמוקרטים, זה יהיה קצר ושטחי אבל קריטי להבנת הסוגיה.

בגדול, ניתן להגדיר את החלוקה בין רפובליקנים לדמוקרטים, כחלוקה בין המאמינים בחשיבותם של ערכי ארצות הברית כדוגמת כבוד האדם וחרותו, ובין אותם המאמינים בעדיפותם של האינטרסים המדיניים שלה.

לדוגמא, מהגרים ממדינות כושלות בדרומה של ארה"ב מנסים להגר אליה, ערכי כבוד האדם מחייבים לכאורה לאפשר להם להיכנס ולהשתקע בארה"ב, אך האינטרס הלאומי עלול להיפגע עקב כניסת אוכלוסיות נחשלות המהוות מעמסה כלכלית ולעיתים אף מגבירות את רמת הפשיעה.

במקרה כזה יעדיפו הדמוקרטים את מימוש ערכיה המוסריים של ארה"ב על פני חששותיהם של הרפובליקנים מגלי הגירה הרסניים.

הבדלים נוספים ניתן למצוא בתחום האזרחי והכלכלי, בעוד הרפובליקאים יעדיפו ממשל המתערב כמה שפחות בחיי האזרח, גובה מינימום מיסים ומעניק מינימום תמיכה לאוכלוסיות חלשות. הדמוקרטים יעדיפו ממשל רחב יותר, המגביל את הזכות לשאת נשק (זכות המוקנית לאזרח בחוקה האמריקאית על מנת להגביל את האפשרות לעלייתו של שלטון דיקטטורי) והמעניק רשת ביטחון סוציאלי רחבה יותר לאוכלוסיות חלשות, על גבם וממונם של בעלי ההון.

ולעניינו אנו, הדמוקרטים יעדיפו לדחוק בישראל לקדם פתרון מדיני מול מה שנדמה כפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינאים, בעוד הרפובליקאים יחשבו מה טוב לארה"ב, ואם טוב לארה"ב ישראל חזקה כבסיס אחיזה מערבי יציב לחופי הים התיכון, אז יתכבדו נא הפלסטינים וזכויות האדם שלהם וימתינו למימושו של האינטרס האמריקאי.

החשיבות שמעניקים הרפובליקאים לאינטרס הלאומי האמריקאי הוא דבר שיש לשים אליו לב, אינטרסים נוטים להיות הפכפכים, הרפובליקאים לא אוהבים את ישראל יותר מאשר הדמוקרטים, הם פשוט אוהבים את ארה"ב יותר מאשר את הפלסטינים ואת הבעיות שלהם עם זכויות האדם "הנשללות" מהם על ידי הכיבוש הישראלי.

מפתיע ככל שיהיה רק המיעוט האורתודוקסי בארה"ב תומך באופן מסורתי ברפובליקנים, וזאת כי הרפובליקנים מזוהים עם ערכים דתיים ושמרניים יותר, לעומת הדמוקרטיים הנוטים אל פתיחות יתרה ופגיעה בערכי המשפחה והדת.

אז מדוע מעדיפים רוב היהודים בארה"ב את המפלגה הדמוקרטית על פני הרפובליקנית?

הסודות האפלים של הרפובליקנים

יש הסוברים כי שורשי הטינה של היהודים כלפי הרפובליקאים, חוזרים אחורה אל ימי השואה החשוכים, זוכרים את המדיניות הרפובליקאית נגד הגירה? נחשו מה, היא לא השתנתה הרבה, כן גם בעיצומו של הטבח, היו הרפובליקאים הרבה פחות נלהבים לסייע לפליטים יהודיים להימלט אל ארה"ב מידי הנאצים. 

יתרה מזאת, מדיניותם האינטרסנטית -הבדלנית- זו הרואה את "אמריקה תחילה" גרמה לחלקם לנסות ולעכב את התערבות ארה"ב במלחמה עד לשלב בו כבר לא הייתה ברירה וארה"ב הוכנסה למלחמה שלא בטובתה. במשך כל הזמן הזה יהודים נרצחו באירופה, ויהודי ארה"ב שמוצאם -בדרך כלל- אירופאי, מסרבים לשכוח ולסלוח לרפובליקנים על היחס לקרוביהם שנרצחו.

אבל אולי יותר מכל, בולט הפער בין הרוב היהודי החילונירפורמי של ארה"ב, בעלי המעמד הגבוה, ואחוזי ההתבוללות המשמעותיים, ובין מצביעי הגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקאית, בדרך כלל יהיו אלו נוצרים אוונגליסטים אדוקים במיוחד, המשתייכים למעמד הנמוך בארה"ב. אותם נוצרים אוונגליסטים, תומכים בישראל בכל כוחם, מתוך אמונה -מעוותת- כי בתמיכתם בישראל הם מקדמים את מלחמת "אחרית הימים" שתשליט את אמונתם בכל העולם, כיום האוונגליסטים מהווים את בסיס התמיכה המשמעותי ביותר במפלגה הרפובליקאית.

לא פלא איפה רתיעתם של יהודי ארה"ב "המתקדמים" מפני שותפות עם אותם קנאי דת משיחיים "וחשוכים".
חשוב לבחון את בסיסי התמיכה הללו על מנת להבין כי טראמפ הפרו-ישראלי קיווה לקולותיהם של עשרות מיליוני אוונגליסטים, ולא באמת ציפה לתמיכה מסיבית של המיעוט היהודי הזניח והדמוקרטי ממילא.

רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר

אז מה קרה? איך חמקה לטראמפ הקדנציה השניה? מוקדם מידי לנתח, אם כי ניתן להצביע בזהירות על מספר גורמים אפשריים.

הראשון שבהם הוא מסע דה-לגיטימציה שערכה לו התקשורת -הדמוקרטית- האמריקאית שהתגייסה ברובה למען הדחתו. גם התלהמותו וניסיונותיו להשיב מלחמה בצורה שאיננה מכבדת אישיות במעמדו לא תרמה יתר על המידה.
הגורם השני והלא מפתיע הוא תפקודו של טראמפ מול מגפת הקורונה, למרות ניסיונותיו לזלזל בה, יתכן ומדיניות זהירה יותר, הייתה מורידה את כמות הנספים והחולים, והוא נתפס כאחראי להיותה של ארה"ב ממובילות רמת התחלואה בעולם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

הגורם האחרון הוא כנראה הנשיא הנבחר ביידן הנתפס כזקן חביב ולא לוחמני, שיכול לפייס ולהרגיע את האומה השסועה בעת המשבר העולמי הנוכחי, וכמי שאיננו יכול להזיק יתר על המידה על ידי הובלת מדיניות פרוגרסיבית במיוחד, עקב השתייכותו למחנה הדמוקרטי המתון בשונה מאובמה.

וישראל?

מוקדם מידי לדעת מה תהיה מדיניותו של ביידן באזורנו, אם כי חסל סדר סיפוח בתמיכת ארה"ב, והסכם הגרעין חדש מול איראן עלול לחזק את מעמדה באזור, אך הקואליציה כבר התגבשה, וגם אם לא נראה מדינות עומדות בתור לחתום הסכמי שלום, ואולי גם הסכמי השלום הנוכחיים יתקררו מעט, לא סביר להניח כי ביידן יפעיל כעת את כל כובד משקלו על מנת ללחוץ את ישראל לביצוע וויתורים מדיניים בסגנון אובמה.

סביר יותר להניח כי ביידן ינסה לשקם את יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, וינסה במהלך כהונתו להניע תהליך מדיני כלשהו.

השאלה הגדולה היא כיצד תנהג איראן, האם תשוב בגלוי למדיניותה התוקפנית כלפי ישראל והמפרציות? האם תשוב לנסות ולפתח נשק גרעיני? כי אם כן עלול הציר הסוני-ישראלי החדש לחוש מאוים ומלחמה בצפון -או חלילה מלחמה אזורית רחבה יותר- עלולה לפרוץ ולסבך את המזרח התיכון כולו.

ימים יגידו.