אאא

משה פוגש את האלוקים, שם על ראש ההר. לבד, רחוק מכל יצור חי, כאילו הכל הגיוני, כאילו הכל הגיוני. כאילו. משה ואלוקים.

בדמיוני המשתולל הכל נשרף, עולה בלהבות. מערבולות ענק ושיטפונות אוקיינוסים. זהו מפגש שאין כדוגמתו, עם בעל המניות המוחלט, יו"ר הדירקטוריון. הרשות השופטת, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות הבוראת.

על מה היינו יכולים לדבר?! אילו מהלכים חובקי-משני עולם יכולנו להמציא?! אילו סודות עצומים היו יכולים להתגלות, כאן, במפגשון האקסלוסיבי הזה, על פסגת ההר הנדחת, אני והוא, הוא ואני?

ואז אלוקים עובר - רגע האמת. ומאומה מכל אלו, שום עסקים עמוקים, שום המצאות חדשות ושאר טכנולוגיות. רק "ה' ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון, ופשע וחטאה".

ברגע הגבוה ביותר שבן אנוש יכול להגיע אליו, בנגיעה הקרובה ביותר שבין האדם לבין אלוקיו, לאלוקים יש משהו אחד בלבד לומר: "אני חנון ורחום, אני ארך אפיים ורב חסד ואמת. אני נוצר חסד לאלפים, אני נושא עוון, פשע וחטאה". וכלום על כל השאר.

במקום העמוק ביותר בעולם, בהוויה של האלוקים והאדם, ישנה אמת אחת קיומיות ואין סופית. והאמת הזאת מכה בי כבקורנס וחוזרת כהד. חנון. רחום. ארך אפיים. רב חסד. ואמת.