אאא

השבוע מתארחת בתוכנית 'המבדיל' עדנה לודמיר, מנהלת מרכז בנפשנו - בית חם, כדי לדבר על פגיעה בילדים, על הטראומות שנוצרות מכך, ועל דרכים להבחין שמשהו איננו כשורה ועל היכולת לעזור לילד.

אין ספק שנושא הפגיעות בילדים הוא עניין רגיש מאוד, ולכל חברה יש את הדרך בה היא מדברת עליו, אך מחובת הציבור היא לדעת, ובכך כל אדם באשר הוא יכול לנסות ולהישמר, לנסות ולתקן.

"בטבע ילד מאמין בהורה שלו, אפילו ילד בן יומו, כשמחזיקים אותו הוא נרגע, כיוון שהוא סומך עלינו שלא נשמוט אותו. ילדים וילדות הם יצורים תמימים, שבסך הכול מחפשים חום ואהבה, מה שמכונה 'שפת הרוך' – הצורך בחיבוק ובאהבה, וישנם אנשים שמנצלים את הקשר הזה לצרכיהם שלהם, כשהנתונים מראים שתשעים אחוזים מהפוגעים הם דווקא אלו שאמורים להגן על הילד."

"מה שקורה לילד במצב הזה, כשאר מישהו נוגע בו בצורה שאיננה ראויה, והאדם הזה יכול להיות כל אחד, אבא, אמא, אח או מורה בבית הספר, הילד לא יודע מה לעשות עם המצב הזה, הוא מרגיש בושה גדולה, הם מרגישים אשמים, וככל שהם בתוך הפגיעה יותר זמן, הם נלכדים במצב שאין להם דרך לצאת ממנו, וככל שהזמן מתארך הם מאמינים יותר ויותר שהמצב הוא באשמתם, ושאף אחד לא יאמין להם, כיוון שבדרך כלל הפוגע נראה לסביבה כאדם טוב, ולפעמים גם נערץ בתוך הקהילה שלו."

כשהפגיעה בתוך המשפחה המצב אפילו יותר קשה, כיוון שהילד מבין שכאשר הוא יספר משהו – הדבר יגרור רעידת אדמה בתוך המשפחה, ולכן לעיתים הוא נוטה לחשוב שאותו זכרון הוא בכלל דמיון, וכך הילדה או הילדה סוחבים איתם אשמה גדולה, מדוע דווקא הם גרמו לאותו פוגע לעשות את מה שעשה.

במציאות, לפעמים הילד מדחיק את אותה פגיעה, ברמה כזאת שהוא הולך לבית הספר כמעט בלי לזכור את הפגיעה, אך אי שם בצד המוח פגיעה קיימת, והיא משפיעה גם שנים לאחר הפגיעה. הילד כבר איננו יכול לסמוך על אנשים, אחרי שאותם אנשים שסמך עליהם, פגעו בו.

השאלה הגדולה שכל הורה שואל את עצמו היא 'כיצד נדע האם הילד עובר משהו'? לודמיר אומרת שהדבר הראשון הוא להקשיב לילד, להיות כנה איתו ולתת לו את ההרגשה שאנחנו תמיד איתו.

לצורך העניין אם הילדה מגיעה הביתה ואומרת שהגננת פגעה בה, והאמא הולכת לברר עם הגננת ומשתתפת בצערה של הילדה, הילדה תוכל להרשות לעצמה גם לשתף משהו שהוא נוראי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר הילד מרגיש שיש לו גב, וההורים שמים לב לפתע שמשהו משתנה, כפי שהורים יכולים לדעת, הם גם יוכלו לשאול אותה האם קרה משהו, גם לילד צעיר מאוד. לא תמיד הילד יענה מיד אם אכן קרתה פגיעה, אך לפעמים גם אחרי חודשיים הוא יגיע ויספר.

הצורך בטיפול הוא מיידי, דבר ראשון בהפסקת הפגיעה, ודבר שני בהחזרת הביטחון לילד, שהוא זה ששולט על גופו, ושלא יחיה כל הזמן בתחושת הישרדות. משך הטיפול משתנה מילד לילד.

לודמיר מספרת על נשים בשנות השישים לחייהן שהחליטו להגיע לטיפול בסבל שחוו עם עצמן במשך עשרות שנים.
ככל שהשנים עוברות, מתבררים יותר ויותר ההשפעות ההרסניות שיש לאותן פגיעות על המשך החיים, בין אם זה בהתמכרות לאלכוהול וסמים, ובין אם זה בחוסר רצון לחיות וביציאה מהדת.

ולסיום, לודמיר אומרת, "תאמינו לילדים שלכם, לפעמים הם מספרים כל מיני סיפורים על חברים במטרה לנסות את ההורים, לראות עד כמה הם איתם, בסיפור שלהם".