"אני נבוך", אמר אתמול (רביעי) הסאטריקן החרדי קובי אריאל למגישה-שותפה שלו לתוכנית הרדיו בגל"צ - עירית לינור, שבצדקנות מעושה "הוכיחה", את מרן הגר"ח קנייבסקי, על ההפקרות בה הוא נוקט.
אריאלי, הוא בחור נבון וחכם, המייצג פעמים רבות את הציבור החרדי בנאמנות ואף לעתים מוסיף כבוד למגזר ממנו הוא הגיע ושם הוא צמח.
האמת היא, שאריאלי לא בודד במערכה. אליו מצטרפים עוד חבורה של אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל, העסוקים כבר מתחילת הקורונה, בהלקאה עצמית בלתי פוסקת ובבקשה לעשות חשבון נפש. אך הבחירה של אריאלי, להכריז לאוזניי עשרות אלפי המאזינים כי הוא "נבוך" - מקוממת, ולו רק בשל העובדה, שהוא נחשב כ"מייצג החרדים" בציבור החילוני. משכך, חבל שהוא לא הסביר "להם" כמה עובדות נורא פשוטות.
אם לא די בכך, אתמול נפל דבר בישראל. לא רבים התייחסו לתופעה כך, אבל חשוב לשים לב למה שקרה. יהודי, פרסם ברבים תגובה אשר קוראת להחדיר גז קטלני למוסד לימודים חרדי.
מעבר לקונוטציה המצמררת, מעבר לכך שהבחור התנצל וחזר בו, מעבר לעיסוק הקטנוני בפרטי הפרשיה המביכה הזו, דומני שיש כאן צורך לשאול שאלה עמוקה יותר: איך זה בכלל יתכן? איך הגענו למצב שבו תופעה כזו בכלל אפשרית? איך נוצרה תהום עמוקה כל כך של שנאה? מדוע ההתנהלות החרדית מעוררת שיח כל כך קיצוני?
האם נוכל לתלות את הסיבות בהסברה לקויה? על פי גישה זו, אם תהיה הסברה נכונה ונציף ונוכיח את 'רדיפת החרדים', נצביע על 'הצביעות של התקשורת', או שנדבר על כך ש"גם החרדים תורמים" - לא תהיה בעיה.
כך סבורים רבים מחבריי.
אולם נצטרך להודות ביושר, שקו ההסברה החרדי, לא יעיל בלשון המעטה. בימים אלו, הוא איננו רלוונטי, איננו מועיל ודבריו אינם נשמעים. הוא לא עומד בתנאי הלחץ, מול גלי הדף עצומים של כעס, שנאה, וטינות אינסופיות. הוא לא מצליח לייצר לגיטימציה מול החברה הישראלית.
אפשר גם להתעלם, לתת לכלבים לנבוח ולשיירה לעבור. זו גם גישה שנוקטים בה חלקים גדולים מהציבור החרדי. זהו הקו של "ייאוש מדעת". 'הרי בין כה וכה לא תצליח לשכנע אותם, הלכה היא עשיו שונא ליעקב, וגמרנו'...
גישה זו, מתעלמת מן הצורך הבסיסי של אנשים שחיים יחד, זה לצד זה, וחייהם מעורבים בכל שטחי החיים, לתקשר ולהבין זה את זה, ובהעדר הבנה ותקשורת כל הצדדים מפסידים, ללא סיבה של ממש.
ישנה גישה שלישית, שמעודדת את חיצי הביקורת, ומקבלת אותם בברכה. 'הרי יש צדק מסוים במה שהם אומרים, אז אדרבה, אולי בזכות המתקפות מבחוץ, נתקן את הכשלים והליקויים שבאמת נדרשים'... זו בעיני, תפיסה רדיקלית של רפיסות ואיבוד דרך, ומי שמאמץ אותה במלואה, בדרך כלל, אין זה אלא משום שהתייאש מתיקון הליקויים בחברה, והוא מייחל לקריסתה, או לקריסת המבנה הנוכחי שלה.
אני מעדיף להאמין, שיש גם דרך אמצע.
קודם כל, נצטרך להכיר בעובדה, שהכעס והשנאה לא התחילו מהקורונה. אין צורך לנופף בעובדות של נתוני הקורונה, ולחשוב שבלעדיהם הציבור החרדי היה מוצג כחברת מופת ראויה לשבח ולחיקוי, מבחינת הציבור החילוני בארץ. לא ולא.
תובנה זו, למדו על בשרם בדרך הקשה אישים וקהלים שונים בחברה הישראלית, כמו למשל בנימין נתניהו, או החברה הציונות דתית.
הקשר בין שנאת חרדים לנתניהו
הציונות הדתית למדה בדרך הקשה, שהם לא שנואים כי הם ימניים, הם שנואים כי הם ימניים עם כוח.
הם לא שונאים את נתניהו אישית. הם שונאים את זה שיש לו כוח. על חשבונם.
הם לא שונאים חרדים. הם שונאים חרדים עם כוח. ופוחדים מהכוח הזה.
הם לא באמת שונאים את נתניהו. אילו נתניהו היה שר חוץ בממשלת רבין, הוא היה הופך למיתולוגיה. היינו שומעים יום ולילה על כישוריו הדיפלומטיים הנדירים יוצאי הדופן, על רוחב דעתו וראייתו למרחוק, על ניסונו הצבאי המפואר, ועל ניסיונו העשיר והמוצלח בהתמודדויות עם מצבי משבר מסוגים שונים. בכל עיר היינו חולפים על פני כיכר נתניהו ברחוב רבין.
הם שונאים את זה שהוא ראש ממשלה. בעיניהם הוא גזלן ששדד את נכסיהם לאור יום, ועל כך אין סליחה ואין מחילה.
הוא איום שלטוני, לא אידיאולוגי.
לכן לא יעזור לו לעשות שלום, לא יעזור לו להסביר את דרכו, או להצדיק את החלטותיו.
כל עוד הוא מחזיק בשלטון, הוא יישאר באותו מצב. בכל פעם ימצאו משהו אחר.
אולי אם היה מבין, שהטענות כלפיו הן לא הסיבה שבגללן שונאים אותו, אלא להיפך, הן התוצאה של השנאה המוקדמת כלפיו על כך שהוא בשלטון, אולי היה חוסך לעצמו שנים ארוכות של עוגמת נפש ובזבוז אנרגיה בערוצים בלתי יעילים.
כך גם לגבי הציבור הדתי לאומי, שמנסה כל הזמן לעמוד בדרישות כלפיו ו'להיות בסדר', במקום להבין שהוא מהווה איום שלטוני, והחיצים כלפיו הם לא ממניעים אידיאולוגיים אלא שלטוניים.
כך היא גם המידה ביחס לגבי הציבור החרדי.
לאף אחד אין בעיה עם הדת, או עם אנשים דתיים, שמתפללים, או חיים בדרך חיים מסוימת. הראיה לכך היא הסובלנות המופלגת שיש בחברה הישראלית כלפי אנשי דת ואורח חיים של דתות אחרות בארץ, כמו נוצרים, מוסלמים, דרוזים וכד', הם לא נרדפים על רקע דתם, ואפילו לא לועגים להם.
הבעיה שלהם היא מול אנשי הדת שמהווים איום. איום שלטוני או אידיאולוגי שיכול להתגלגל לאיום שלטוני.
הפחד האמיתי "שלהם"
הפחדים האמיתיים שמנהלים את המערכה, הם פחדים מפני שליטה אפשרית של אנשים אלו. לכן לא פלא שאתמול מי שנכשל חלילה והסתכל בכותרות התקשורת החילונית ראה כותרות מסוג, "ראש הממשלה הרב קנייבסקי", ו"השתלטות החרדים על המדינה".
לכולם ברור, שהטענות כלפי הציבור החרדי על ההתנהלות שלו בקורונה, אינן הסיבה של השנאה, אלא הן התוצאה של השנאה המוקדמת, והפחד מכוחו.
הפחד מעורר כמובן כעסים, (על חוסר אחריות. על אי ציות לחוקים. על חוסר צדק חברתי שנוטה לטובת החרדים) קנאה (על הפריווילגיות שיש לחרדים ואין לאחרים. "למה הילדה שלי יושבת בבית תשעה חודשים ולהם הכול רגיל?", על הארגון המוצלח שמצליח להוכיח את עצמו בדברים מסויימים כמענה יותר טוב ממענה אזרחי רגיל. וכן הלאה), ואז נולדת כמובן שנאה שהופכת את כל הרגשות הקשים הללו לאש בוערת שמבקשת לכלות הכול.
מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם בציבור החרדי, היו תגובות בדיוק בסוגיה זו, שמקורם בפחד מפני השלטונות והחשש מפני כוחם, שמא הוא מסוגל בחסות הקורונה לפגוע בקדוש וביקר.
סגירת בתי כנסת, מוסדות לימוד, איסור על התכנסויות שנועדו למטרת התעלות רוחנית, נתפסו לא פעם כהתנכלות מכוונת ליסוד חיי הדת של הציבור החרדי, והתגובות היו בהתאם.
לכן, אולי עדיף שנדבר על המניעים ולא על התוצאות. במקום להתווכח מי צודק, בא נדבר על למה זה חשוב? אני לא רוצה להסביר אם אנחנו צודקים או לא. אני לא בא להגן או לתקוף עמדות כאלה ואחרות. אני לא בא להוכיח משהו, או להוכיח מישהו. קטונתי מכך.
את אחי אנוכי מבקש
אני מאמין שהמפתח הכי חשוב בכל מערכת יחסים – היא ההבנה ההדדית.
אין לי צורך להסביר למה אנחנו צודקים ואחרים טועים. גם בגלל שזה פותח פתח לוויכוחים עד אינסוף, וכל צד נשאר מבוצר בעמדתו, והכל נמשך כרגיל. ובעיקר בגלל הסיבה שלא תמיד אנחנו צודקים... ולא תמיד אחרים טועים...
אינני חושש להודות, שיש לנו דברים שאנחנו צריכים לתקן, ואינני סבור שיש צורך לייצר טענות עקומות להצדיק תופעות פסולות שדינם להשתנות. יותר הגיוני, ויעיל, להסביר את ההיגיון מאחורי עמדתנו.
להסביר לעצמנו ולאחרים, מה באמת מניע אותנו, מה הציפיות שלנו, על מה לא נוכל לוותר ומדוע, מה אנחנו באמת חושבים על מערכות השלטון, על החיים החברתיים, מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים, ולהציף את האמת : מי מרוויח מהעמימות ומהעימותים בינינו לשאר חלקי האוכלוסייה.
אנחנו מוכרחים לפחות לנסות להסביר, לעצמנו ולאחרים, את המערכת החברתית שאנו חיים בה.
את אותן שאלות בדיוק אני מקווה שישאלו עוד חברות את עצמן. ויבואו עם מענה. כך נוכל לפתור בעיות רבות, עם רצון משותף לחיים הרמוניים בארצנו. אם לא מדברים על השאלות הללו, יש חוסר בהירות. חוסר הבהירות, מאפשר לאנשי מדון חסרי אחריות לעורר כעס ושנאה בין האנשים, על בסיס שקרים וכזבים. ובאמצעותם, מתעורר הכוח שמנהל בעצם את כל השיח הזה מתחילה ועד סוף .
אפשר לזהות בקלות, מכל המלל והשנאה שמופנים כלפי הציבור החרדי, כוח מרכזי אחד, שמניע הכול; לכוח הזה קוראים: פחד.
כשאדם פוחד, כשהוא מרגיש מותקף - הוא מגיב בהתגוננות. הפחד, הוא זה שמצדיק בעיני המתגונן, להגיב גם בדרך שתהיה הרסנית עבור התוקף.
זו תמיד הייתה הבעיה. מאז היותנו לעם.
הקשר לשעבוד מצרים
השעבוד במצרים, התחיל מפחדים. המצרים פחדו מאיתנו, ויצרו מלכודות לשעבד אותנו, שלא נפגע בהם. זה הצדיק להם כל התנהגות שפלה ואכזרית כלפינו. הם התגוננו מפנינו – ולכן זה מותר. (זה התחיל עוד קודם באותו אופן – במכירת יוסף).
כל ההיסטוריה, סבלנו מפני שפחדו מאיתנו בצורה כזו או אחרת. הגלות, הרדיפות, השנאה, הכל התחיל מפחדים עמוקים שלובו על ידי בעלי עניין שהרוויחו מכך בצורה כזו או אחרת.
הנאצים ימ"ש, הניעו את ה'פתרון הסופי', רק באמצעות פחדים. כך הם הצדיקו את ההתנהגות האכזרית והמזעזעת ביותר עלי אדמות.
אם נדבר בבהירות על הפחדים, שלנו ושלהם, נוכל לחשוב על פתרונות אמיתיים שנותנים להם מענה, או לכל הפחות נוכל להבין מדוע הצד השני מולנו, מגיב בתוקפנות ברגע שעוררנו לו את הפחדים שלו, או מדוע אנחנו מגיבים בתוקפנות ברגע שהתעוררו הפחדים שלנו.
רק בשביל להמחיש, תחשבו לרגע, מה היה קורה, אילו בשעת מעשה, פרעה, במקום להתחכם, היה מזמן אליו את זקני ישראל, ומעלה בפניהם בגילוי לב: 'תראו, אני מאוד מעריך אתכם, אני רואה שאתם גדלים, מתעצמים, הכל טוב ויפה. יחד עם זאת, יש לי בעיה. אתם הרי במקור לא ממש מכאן, ואני ממש פוחד שיום אחד כל זה יכול להתהפך עלי. תבינו, יש לי כאן אחריות, אני חייב לדאוג לאימפריה, אני רוצה להיות מוכן לתרחישים מאיימים בעתיד, ואני רוצה לחשוב אתכם יחד, מה עושים. אני לא רוצה לפגוע בכם, ואני רוצה לדעת איך אני יכול לוודא שאתם לא תפגעו בי – אם תהיה לכם הזדמנות, ואם יהיה לכם את הכוח...'.
ברור לגמרי, שבמצב כזה, הכל משתנה. הם היו יכולים לתת לו ערבויות, או להחליט שהם מוכנים לעזוב, או להסביר לו שהאמונות והערכים שלהם, אוסרים עליהם לנהוג כך, או לחשוב על עוד פתרונות מוסכמים, אבל ברור לגמרי, שזה שיח אחר. שיח גלוי שמדבר על הדברים באמת, ולא מסתתר מאחורי תוקפנות או ערמומיות נכלולית ששמה מלכודות.
זה לא אומר שמיד נמצא את הפתרון המושלם לכל בעיה. אבל זה פותח אינספור אפשרויות. זה מאפשר כנות. אמת. אחווה ושלום אמת.
החברה החרדית, מונעת לא פעם מפחדים עמוקים.
הפחד שלנו הוא שיפגעו באורח החיים הייחודי שלנו. שלא יאפשרו לנו לחיות כפי שאנחנו מאמינים שצריך לחיות. שיפגעו לנו בחינוך, וביכולת לשרוד כיהודים שחיים בדרך אבותינו.
אך יש גם צד שני. וחשוב שנראה את הדברים נכוחה, על מנת שנוכל להגיע להבנה.
ההתנהלות החרדית, כהתנהלות חברתית מאורגנת, המבוססת על קודים מאוד ברורים, של ציות, ארגון יעיל, הנהגה, ונכונות לשלם מחירים, מעוררים ובצדק חששות ופחדים.
הפחדים של החברה הישראלית מפני החברה החרדית מאוד דומים לפחדים שלנו.
הפחד שנגביל אותם, שנשליט עליהם בכוח אורח חיים ורעיונות שהם לא מסכימים להם. (אגב, הפחד הזה כנראה נוצר גם בעקבות השיטות הכוחניות שנקט בעבר השלטון עצמו, כלפי עולים מעדות המזרח, למשל, כשאילץ אותם בכוח ובשיטות בזויות של מניפולציות רגשיות, לנטוש את דרך אבותיהם, את התרבות ואפילו את המראה החיצוני שהיה להם, בגזיזה חגיגית של הפאות).
יש גם פחדים שקשורים בכך שנשפיע בצורה שלילית על הכלכלה, החינוך וההשכלה הגבוהה, ועל תחומים נוספים, ברגע שנגיע לעמדת השפעה שלטונית משמעותית.
רגשות אלו מקבלים עידוד באופן קבוע, במישרין ובעקיפין, בידי אלו שמרוויחים מכך הון פוליטי, כוח, שליטה, או צידוק אידיאולוגי לדרכם. ומאידך, אין לפחדים אלו מענה הסברתי - אמיתי מהצד החרדי. (מי שפוחד משלטון חרדי, לא יעזור לו לשמוע על ארגוני החסד החרדיים, כמה הם תורמים.. אדרבה, זה מפחיד אותו יותר.. וכן הלאה).
לא אוכל בטור קצר, להקיף את הנושא בצורה שלמה, לכן אוכל רק לסכם את התובנות שבטור זה, מתוך תקוה להשלים את החלקים החסרים בטורים הבאים.
הפתרון הסופי...
א' - המפתח להבנה הדדית הוא בשיח שמעלה את הפחדים של הצדדים ונותן להם מענה אמיתי ומובן.
ב' - הפחדים החרדיים והחילוניים דומים, כשהמאפיין העיקרי שלהם הוא פחד מכפיה של אמונות ואורח חיים שהם לא מעוניינים בו. (לגבי פחדים נוספים של שני הצדדים, ולגבי הכעסים כמו למה חרדים לא עובדים ולא הולכים לצבא, נוכל להעלות בטור הבא).
ג' - המענה לפחד מפני שלטון של חרדים, הוא בהבנה שהחברה החרדית לא מעוניינת לשלוט, ונמצאת בשלטון בדיעבד, ומתוך אילוץ של פחד הישרדותי מהתנכלות המערכת השלטונית או גרוע מכך, כפי שקרה בעבר למגזרים חלשים שלא יכלו לתת מענה לכך. הם לא באים לפוליטיקה כדי לצבור כוח שליטה. הם באים כדי לוודא שהמערכת שלהם תישמר ותשרוד.
ד' - המענה לפחד מפני 'מדינה בתוך מדינה', הוא בהבנה שההנהגה החרדית רואה את תפקידה לשמור על מערכת שלטון החוק לא פחות מתפקידה לשמור על הישרדות אורח החיים והחינוך החרדיים. זו הסיבה שלא נוצר מרי אזרחי וכאוס מעולם, וזו גם הסיבה שזה לא יקרה. במידה ויש קונפליקט בין הערכים הבסיסיים שעליהם מושתת החברה החרדית, לבין אזרחים נבחרים שמחוקקים חוק שלא מאפשר לאורח החיים המשקף ערכים אלו להתקיים, אם זה נעשה בכוחניות ומתוך מטרת דורסנות לשמה, אין הצדקה לחקיקה שכזו, גם ביחס לכל מגזר.
מאידך, מערכות התמיכה האזרחיות שהקימו החרדים, משרת את המדינה ואת כלל אוכלוסייה, וממלא פערים וכשלים שונים אשר קיימים במערכות השלטון.
ה' - ההתנהלות החרדית בתקופת הקורונה, משקפת את האיזון הכללי שנוקטים מנהיגי החברה החרדית גם בסוגיות נוספות, איזון בין השמירה על הוראות הבריאות, כפי שקבעה המדינה, לבין אספקת הצרכים ההכרחיים עבור החברה, תוך נתינת מענה רפואי אלטרנטיבי לחולים, שאפשר טיפול יעיל ומקצועי כמעט ללא תלות במערכות הרפואה הממלכתיות.
רק אומר לכם לסיום, אחיי ואחיותיי, גם בתקופה קשה ומורכבת זו, אל תתביישו במי שאתם ומהחברה ממנה הגעתם, היהדות הנאמנה עברה בהצלחה תקופות אפלות וקשות מאלו.
- תודה מיוחדת לאחי היקר הרב דוד, שסייע לי בהבנת התמונה לעומקה, תוך ירידה לפרטים הקטנים, עד השעות הקטנות של הלילה