היום מציינים ברחבי העולם כולו את יום האישה הבינלאומי.
היום הזה היה צריך להיות יום של הצדעה וכבוד כלפי נשים. הצדעה על ההישגים שלהן, על המקצועיות שלהן ועל היכולת שלא נופלת מאף אחד בניהול, בהנהגה, בהשכלה בשילוב מופתי של משפחה וקריירה ללא ויתורים והנחות.
אבל השנה אני מרגישה שכאן, במדינת ישראל, במקום להתקדם – צעדנו ברוורס לאחור. צריך להודות על האמת. בשנה האחרונה, דמן של נשים הותר. כאן, מתחת לאף שלנו.
במקום שנחגוג הישגי נשים בפוליטיקה, בחברה, באקדמיה, נאלצנו השנה להתמודד עם אירועים איומים של אלימות כלפי נשים.
רוח רעה מנשבת מעלינו, רוח שמאפשרת שיח אלים שמוביל לאלימות מעשית.
אסור לתרץ את מקרי האלימות הקשים הללו בהבלים, כמו ההסברים ההזויים שאנחנו נאלצים לשמוע לאחרונה מעורכי הדין של העבריינים הפוגעים.
לצערי, החינוך והנורמות שסופג האזרח הממוצע ביחס לנשים, לוקים מאוד.
קלות הדעת שבה התקשורת מוכנה לתקוף נשים שמנסות לשבור את תקרת הזכוכית, להלחם למען תהליכים ולקדם מדיניות וגם להכנס לפוליטיקה, היא פשוט בלתי נסבלת.
האלימות הפיזית, היא רק הקצה. שורש הרע מתחיל בתפיסה הבעייתית, המחפיצה והמשפילה כלפי נשים.
כל אישה שהתקדמה באקדמיה בעשייה, בדרך ובקריירה, יודעת כמה זה היה קשה. ההשכלה והיכולות, לא מונעות את ההשפלות שבדרך. רמיזות מגונות, שיח בוטה ומשפיל, וטרמינולוגיה שלעולם לא הייתה נאמרת כלפי גבר.
זה לא קורה רק בחצרות האחריות. זה גם בתקשורת, ברשתות החברתיות וגם במערכת הפוליטית. החפצת נשים ושיח אלים ובוטה זוכים לעשרות אלפי צפיות ותגובות חיוביות.
התגמול על השיח הברוטאלי כלפי נשים כ"כ מפתה, עד שיש גם נשים שמשתמשות בשיח הזה לצורך מלחמות אישיות.
התקשורת חייבת לשים לעצמה גבולות. גם הענישה חייבת להשתנות. לא נשיג הרתעה עם עונשים קלים,אלא עם רף ענישה משמעותי ומרתיע.
אבל בעיקר, התרבות כולה מוכרחה להשתנות. עד שנסיר את הרעה החולה הזו מן העולם. אף אישה לא צריכה לסבול מסע ביזוי והשמצות. כזה שבוודאי שום גבר לא היה עובר.
אז לפני שחוגגים את יום האישה הבינלאומי. לפני שמתהדרים בהישגים של נשים, כדאי שנדע לשמור קודם כל על כבודן, על ביטחונן. על חייהן. וחרותן .
ולכל מי שחולמת לקדם מדיניות ולהוביל תהליכים, אל תוותרי - כי בסוף בעזרת השם תצליחי!