אאא
ליל ג' באייר תשפ"א, 
תחילת זמן קיץ,
"שיהיה זמן פורה", כולם יודעים לאחל לבחורי חוד חנית הברזל, בחורי ישיבתינו הקדושות.
זמן פורה, זמן בריא.
 
כן...
זה עוד מכתב שלא יהיה לכם קל לקרוא, גם אם שרדתם עד השורה הזאת.
אני לא בא להאשים אף אחד במערכת, 
לא לטעון,
לא להתלונן, 
גם לא לצעוק,
צעקתי שלי וצעקת הדומים לי, 
אנחנו רבים מידי בשביל שתספיק צעקה.
 
את האמת עייפתי.
עייפתי מלנסות, עייפתי מלהאמין ששינוי יבוא מאדם אחד, כל שכן ממכתב,
אבל כשהכאב מציף, טענות השכל נעלמים, הן עלוטות בערפל מול לב שמרגיש,
לב של בחור אחד,
שנשאר לבד.
 
אז מנסה, 
מעלה פה אצבע תוכחה, מול בעייה קיימת,
יותר מידי זמן שתקו, מחוסר אמון שמישהו יקשיב, שמשהו ישתנה,
אבל אגלה לכם משהו, כשמגיעים לחוסר אמון מוחלט, כבר אין מה להפסיד, מנסים הכל, זורקים לכל כיוון...
 
בואו נדבר גלויות,
יח' אדר תש"פ, 
זה תאריך שלא ישכח בעבור כל תושבי ארץ ישראל, יום תחילת ההגבלות, תחילתו של תקופה שתזכר פה לתמיד, תקופת הקורונה. בהתחלה ההגבלות על הישיבות היו מטעם המדינה, כמובן עם הסכמת ותמיכת גדולי ישראל גדולי התורה,
לאחר כמה חודשים, נפתחו הישיבות חזרו לספסלי הלימודים, מי בצורה זאת או אחרת, חזרו.
 
מי לא חזר?
את מי השאירו מאחור?
ממי התנערו?
את מי לא היה נעים להעלות למרכז הבמה?
אותי, 
אותנו, 
ועוד עשרות שכמוני,
בחורים אחרי גיל 23 - 24, 
אלטער'ס / מבוגרים / בוגרים, ועוד שלל כינויים,
 
הרי איזה מעמד בחור כזה נותן לישיבה שבחור צעיר יותר לא ייתן, 
איזה מעמד יקבל איש צוות שבחור כזה יתן, 
בחור שאומנם שכחתם, 
אבל אתם אלו שקיבלתם אותו לישיבה, 
שלהורים שלו סיפרתם שתגדלו אותו, שיצמח, שיעלה להגדרת תלמיד חכם,
שבמשך שנים מחדירים בו על צורת לימוד, התפתחות מחשבתית, 
חשיבה שכלתנית אישית, 
ללא ויתורים, בלי פשרות של אמת.
אבל פתאום,
שהוא מתחיל לגדול, ומתחיל ליישם את כל מה שהוא למד, הוא כבר סוג ב', 
בגלל מליון סיבות צדדיות,
או במילים בוטות יותר - תירוצים.
 
והנה באה הקורונה, קפצתם על הסיבה למסיבה,
"מצטערים אבל קפסולות", 
"אתם בשידוכים זה בעיה",
נניח וזאת סיבה שתופסת אמת, 
למה לא דאגתם לנו כל התקופה הקשה הזאת?
למה הנחתם אותנו לעמוד ולנסות להתמודד מול הכל לבד?
 
וככה עברו חודשים, 
חודשים שחוץ מלהתמודד עם עולם שידוכים מורכב, היה צריך להתמודד עם עולם חדש, של חוסר ודאות, מתנופף ברוח לבד,
שבבית הכנסת שואלים מה קרה שאתה פה ולא בישיבה.
שלאבא של בחורה צריך להסביר מדוע אתה לא בישיבה, ואיך זה שבכל זאת אתה הוגה בתורה.
שצריך לראות יום יום את העיניים של אבא ואמא שכואבות בכאבך, ולא אומרות כלום כדי שלא יותר יכאב...
 
והנה אדר תשפ"א,
ברוך השם עברנו את המן עברנו גם את הקורונה,
עוד שבוע אפילו מסכות כבר יהיו מצרך נשכח,
בדיוק כמונו, שכחתם אותנו, יותר נכון השכחתם.
 
לזמן קיץ תשפ"א, כבר אף אחד לא רוצה להתעסק איתנו, בשביל מה לו, הרי עוד כמה חודשים הוא צריך את המקומות הללו לבחורי שיעור א' צעירי הצאן.
 
אז שוב חוזרים להתחלה,
לתירוץ ש"הייתם יותר מידי זמן בבית".
מי שבכלל עונה לטלפונים ולא מתעלם...
ושוב פזמון חוזר לחפש ישיבה, מסגרת, כבר לא משנה איזה בכלל, העיקר למצוא לעצמך שוב מקום, כל זה עם חיי השידוכים שרובצים על כתף אחת, השניה מוקדשת בגללכם.
 
מגיע גם לנו מקום על השולחן.
גם אם לא מקום במרכז של המרכז, עדיין להיות ליד כולם,
לא להתעלם מקיומנו,
אל תתנערו מאיתנו, 
לא גזרנו את זה על עצמנו...
 
כן,
לא כתבתי פה בעדינות יתר,
גם לא מנסה בכח מידיי,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא מאשים, כי מניסיון אשמה לא מובילה לשום מקום,
רק כואב,
וכשכואב צועקים,
ואם גם לצעוק כבר אי אפשר,
אז צועקים לתוך המילים,
ודומעים בין אותיות ספוגות כאב..
 
נ.ב
אני לא מאמין שמשהו ישתנה,
יותר נכון אני מאמין שגם אם המכתב הזה יפורסם, הוא לא יעשה יותר מתזוזה נקודתית קטנטנה בלב של מי שהגיע לשורה הזאת,
וזהו..
לא מעבר לזה.
אבל לפחות ניסיתי,
כי אין ביכולתי מעבר לזאת...
 
לתגובות: alter.tur00@gmail.com