אאא

 התמונה החסרה

באחד מתלמודי התורה הזמין מחנך הכיתה בתחילת שנה את כיתתו ל"תערוכה מיוחדת" שתיערך באולם הראשי.

כאשר התלמידים הגיעו בשעה היעודה הם ראו כי על קירות האולם נתלו תמונות רבות, של רבנים ואדמו"רים מפורסמים.

מתחת לכל תמונה הופיע שמו של הרב וכן תיאור מתומצת של קורות חייו, השגותיו וספריו, התמודדויותיו והצלחותיו.

התלמידים נהנו להביט ולחבר תמונה לשם וסיפור והתקדמו בדריכות לאורך האולם, כאשר בסופו של דבר הם הגיעו למסגרת האחרונה.

המסגרת האחרונה- היתה ריקה...

מה קרה? התמונה של איזה רב חסרה כאן? התפלאו הילדים...

מחנך הכיתה הגיע מאחור וכאשר ראה שהם סקרנים הסביר להם:

"התמונה במסגרת הזו יכולה להיות שלכם!"

הוא המשיך וזרע בהם מוטיבציה: "כעת אתם נמצאים בתחילת השנה, זמן שמסוגל להכריע עבורכם מה יהיה הסיפור שלכם, אתם יכולים לבחור למסגר לכם את החיים בצורה שתשאפו... אם תרצו גם אתם יכולים להיות בע"ה אחד מהתמונות שיתנוססו על הקיר ויספרו סיפור הצלחה של הגשמה עצמית, גבורה והתמודדות בדרך העלייה שלכם לעשות נחת רוח לבורא.

אז תגידו לי אתם, מה הסיפור שלכם?"...

כל אחד בן יחיד

בפרשת נשא מובא קרבנם של הנשיאים מכל שבט, בזה אחד זה, שוב ושוב בחזרתיות. באותן המילים ואותן הכמויות כאשר רק שם המגיש ושבטו המיוצג משתנים.

כל עין לא רגישה תתפלא, מדוע התורה, שכל מילה וקוצו של יוד מדויקים בה טורחת לחזור שוב ושוב על מפרט קרבנות הנשיאים במקום לכתוב זאת רק פעם אחת מייצגת בלבד ולומר שכל נשיא הביא כמניין הזה בדיוק, לא החסיר ולא המעיט?

דורשי רשומות ראו בכך מסר שכל אחד ואחד הוא בן יחיד בעולמו של הקב"ה, הוא לא "גם מביא כמו הקודם", אלא רק הוא מביא את המתנה שלו, את הלב שלו, ולכן זה ראוי לאמירה בפני עצמה.

אך הגר"ש פינקוס זצ"ל התקשה לקבל את טענה זו לבדה והוסיף ברגישותו לדייק ולומר כי למרות המילים הזהות, גם מלכתחילה לא כל נשיא הביא אותו דבר.

אולי המילים זהות אך התוכן והמשמעות שיצק לתוכה כל נציג שבט היו שונים בתכלית.

מילים זהות, כוונה שונה

לכל מילה יש משמעות שונה אצל אדם אחר. הוא מביא דוגמא הבדלים במשמעות המילים בין עמים שונים.

כשם שסיני יביט ב"מזלג" שלנו, חתיכת מתכת עקומה ומוזרה, ויעדיף לאכול במיומנות בצ'ופסטיק שלו- מקלות עץ מחודדים, רעהו יסתכל על כך כשתי מקלות שיפודים מוזרים ולא יבין מדוע הסיני בוחר להתייחס אליהן כאל "מזלג".

בדומה לכך בדיוק, מסביר הרב פינקוס זצ"ל, המשמעות של "קרבן עולה" משתנה בין נשיא לנשיא.

בשבט זבולון ההודאה והעולה היא על הטוב שהקב"ה נתן להם בשפע שבמסחר, הם לא מבינים איך שבט אחר יכול להודות על משהו שונה... ואילו הנציג לשבט ישכר לא יבין איך ניתן להודות ולהעלות כליל להקב"ה משהו אחר מלבד שעות לימוד תורה בהנאה...

כל אחד מעלה לה' את התודה האישית שלו בחיים, את איכותו ומיוחדותו.

ה"עולה" שלך היא איננה ה"עולה" שלי.

לא שייך להשוות והקב"ה לא מעוניין ב"העתק-הדבק" שלך לקרבן עולה של השני.

כך גם בחטאת ובאשם, מה שאני מגדיר כחטא וכאשמה שאני נושא על עצמי בעומק הרגשי שלי הם לא הקרבן חטאת ואשם של השני.

התורה מלמדת אותנו שבאמת לא זו בלבד שכל אחד הוא "בן יחיד" בפני הקב"ה, אלא שזה באמת ובעצם כך.

לא אפשרי להכליל בין אחד לשני, כי בכלל "אין סימטריה!..."

לא ברגש הפנימי, לא באיכות ובייחודיות ולא בתפיסות עולם ובדרך לעבוד את ה', מכיוון שיש כל כך הרבה דרכים לכך.

התורה משאירה אותנו עם המסר הזה שיש מקום לסיפור האישי של כל אחד מאיתנו. שיש מקום וצורך בנציגות לכל סגנון אישיות בעולם.  

להמשיך להרגיש עם הלב

כאשר שאלו את הרב אלימלך פירר, יועץ רפואי בעל שם ומקים עמותת "עזרה למרפא" על מה הוא מתפלל, ענה להם ר' אלימלך שהוא מתפלל בכל עת שלבו ימשיך להיות לב רגיש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ששמיעת הסיפורים הרבים שהוא נחשף אליהם מידי יום על אנשים חולים ל"ע במצבים קשים לא ישביתו לו את הרגש הרחמני הבסיסי שקיים אצל אדם שלא שמע על כל כך הרבה מקרים כאלו.

את התפלה הזו של הרב פירר כולנו צריכים להתפלל ולהקריב אותה כעולה להקב"ה.

אמנם איננו עסקני רפואה, אך כולנו עסקנים בתחום כזה או אחר, עובדים בעבודה קבועה שזקוקים בה להרבה מאד רגש ורחמים.

עבודת ה' היא עבודת הלב, אלא שהעיסוק הקבוע שלנו עשוי להשבית את רגשי הלב הייחודיים שלנו, להפוך את עבודת השם שלנו לפעמים ל"העתק-הדבק" אחד גדול של מלומדה, אוטומטית, לפי מה ש'צריך' ולפי מה שכולם עושים, כאשר אנו בעצם צריכים להתייגע ולהתפלל על כך שליבנו ימשיך לפעול ושהוא ימשיך להיות לב רגיש כדי שנוכל את עבודת ה' האישית לנו להעלות כליל לה'.

לספר את הסיפור האישי שלנו בעולם.

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: [email protected]