זה היה רגע קשה וטעון מאוד לאברהם אבינו. שרה אשתו מבקשת ממנו לסלק את בנו, ישמעאל, מהבית. ודווקא אז מגיע אליו הציווי: "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה"!
יש כאן אמירה עקרונית. לעיתים יש קול אחר בבית שראוי להישמע, ואולי אף להוביל. לא מתוך היררכיה של כוח, אלא מתוך תפיסה של שותפות אמיתית שנבנית על הקשבה, במיוחד כשהדבר אינו קל.
לפעמים זה נראה שהוויכוח בבית הוא מי ינצח, ולא מה נכון. לפעמים זה מרגיש שהטיעונים כבר מוכנים מראש. אבל הציווי הזה שקיבל אברהם אבינו מציע משהו אחר: עצור והקשב. הקשב בקולה, לא רק ב"דבריה". הטון, הדאגה, האינטואיציה, הכל חשוב. חז״ל אמרו שלאשה ניתנה בינה יתרה. זו לא סיסמה (אצל חז"ל אין סיסמאות) אלא הכרה ברגישות ובדיוק שלה, במיוחד בנושאי בית וילדים. ההכרה הזו איננה מבטלת את שיקול הדעת של הבעל. היא מאפשרת חלוקת תפקידים נפשית ומעשית שמטיבה עם כולם.
איך עושים את זה? קודם כל, מפנים זמן. לא דנים בעניינים מהותיים בזמן שעומדים ליד הכיור. אם יש נושא שצריך בירור, אז נותנים לו את הזמן שלו. לאחר מכן מגיע החלק החשוב - מכירים בשונות. יש תחומים שבהם היא מכירה את הקרקע טוב ממנו, ויש תחומים שבהם הוא רואה רחוק יותר ממנה. אפשר גם לומר זאת בפה מלא. משפטים כמו "תראי, בנושא הזה חשוב לי לשמוע את הקול שלך", או "בנושא הזה אני מבקש להוביל", ככה אנחנו יוצרים שותפות ומורידים מתח. השונות איננה איום. עזר כנגדו פירושו שלפעמים דווקא ההתנגדות, היא העזרה.
הטריק המשפחתי שגורם לאורחים להרגיש בבית – בלי להתאמץ
דבר שלישי, מנסחים גבולות לשפה. לא מדברים בזלזול, ולא מקטלגים את השני. במקום להאשים, משתמשים בתיאורים: במקום "אתה תמיד מאחר", אומרים "שלוש פעמים השבוע איחרת בעשרים דקות, וזה הקשה עלי". הכבוד שאנחנו מעניקים אחד לשני מאפשר שהדיון יישאר על המעשה ולא על האדם.
דבר רביעי, נותנים מקום לאינטואיציה, לא רק לנתונים. לא פעם נשים קולטות דברים בבית שמתבררים כנכונים. כשאנחנו מתאמנים לשאול מה ה"לא מודע" אומר לך על המצב, אנחנו מתרגלים הלך מחשבה שלא רק שאינו מתנגש עם השכל, אלא מרחיב אותו.
זה הציווי שקיבל אברהם אבינו. לשמוע. לא נוח, לא טבעי, ולעיתים לא מסתדר עם האגו. אבל כשבני זוג מוותרים רגע על הצורך להיות צודקים ובוחרים להיות שותפים, הקול של הבית מתבהר. שם מתחילה זוגיות שהיא עבודת ה׳.
0 תגובות