בחרתי לפתוח את הטור השבועי בחוויה אישית טרייה מהשבוע, שלדעתי יש לה קשר מסוים לפרשת השבוע...
לפני מספר חודשים התראיינתי לאתר 'כיכר השבת' לרגל מלאת מאה ושלושים שנה לחדרה, במסגרת החודשים האחרונים פורסמה סדרת כתבות על חדרה של פעם ושל היום ועל כל מה שביניהם, הסדרה נשלמה השבוע בפרק הסיום שכלל את הריאיון שנערך איתי.
לא עקבתי אחרי כל הפרקים, וגם פרסום הפרק האחרון לא עמד בראש מעייני, אלא ששעות ספורות לאחר פרסומו פנו אלי כמה חברים וסיפרו לי כי נוצר רעש בעקבות הכתבה, היו אלו תגובות שונות של קוראים שאליהם הם הפנו את תשומת ליבי, תוך כדי כך פנה אלי גם עורך הריאיון שהסב את תשומת ליבי והסביר לי "על מה יצא הקצף"...
ובכן, לקראת סיום הריאיון סיפרתי על אישיות שנוכחתי בעת ביקורה בעיר חדרה, אלא שבראיון שפורסם נכתב בטעות שם סבו של אותה אישיות שנפטר כבר לפני שנים רבות, כשנתיים לפני שנולדתי...
אותן תגובות שאליהם הפנו החברים והעורך את תשומת ליבי, לא חסכו בביטויי לעג וזלזול, המון סימני קריאה, ומעט מאוד סימני שאלה...
על החוויה שלי אספר בהמשך הטור, נעבור כעת במעבר חד – אל פרשת השבוע, פרשת קורח.
כפי שידוע מהדרשנים המפורסמים במשך הדורות, לצערנו הרבה פרשה זו הינה רלוונטית מאוד בכל שנה ובכל תקופה – פרשת המחלוקת!
נהרי דיו נשפכו עליה, קולמוסים רבים נשתברו אודותיה. על ציר המחלוקת, על חומרתה, על העונש הקשה והחריג שלא נשמע עוד כמוהו כאשר האדמה פצתה את פיה ובלעה אותם חיים, על ההצלה לה זכו אלו שזכו לא ליפול בפח המריבה, כמו למשל און בן פלת שאשתו הצילה אותו בחכמתה, כפי שדרשו חז"ל מהפסוק "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ", ועוד ועוד.
אך אנו נתמקד כעת בשאלה הנוקבת, מה גרם להם לאנשים מהצד להצטרף למחלוקת? במחלוקת כמו במחלוקת מעטים מאוד הם האנשים שליבת המריבה רלוונטית עבורם, שתוצאות הניצחון ישפיעו על המשך חייהם במידה זו או אחרת, כל היתר לא באמת ירוויחו מניצחונו של זה וגם לא יפסידו מניצחונו של צד אחר, אז מה בעצם גורם להם לאנשים מן השורה "לתפוס צד" במריבה?
לדעתי הקושיה הזו היא מדי טובה... עד כדי שאין עליה תשובה הגיונית!
מה דעתכם? התשובה היחידה והלא מתקבלת על הדעת... היא הקביעה העצובה כי זה הוא כוחו האדיר של יצר המחלוקת! ותו לא... מסתבר שזה הוא כח חזק ובלתי מוסבר, וכמו שאנחנו לא מצליחים להבין מה היא המשיכה שהייתה בזמנו לטעות וללכת אחרי עבודה זרה!
ונחזור כעת לראיון ההוא, ולאותה טעות סופר שבעקבותיה באו התגובות המתריסות... ראיתי בהם את כמויות הזעם של אנשים, והייתי בהלם מוחלט!
האמת היא שכאיש ציבור כבר עשרים שנה ניתן לומר כי יחסית אני די מחוסן... אבל עדיין כאב לי על אותם אנשים שטורחים בלהט להגיב ברמת אמוציות גבוהה כל כך, כאב לי על אותם אנשים שטורחים לכתוב תגובות נגד, בלי שמץ של מחשבה אולי לדון לכף זכות. והם, חדורי מוטיבציה, חדורי אמביציה, לתקוף, ללגלג, לבוז, בשיא המרץ. וזאת, כמובן, בלי שזה קשור אליהם בכי הוא זה...
אז תגידו לי אתם, האם אין זו עדות לכוחו האדיר של יצר המחלוקת? ללא שמץ של הגיון, בלי טעם ובלי ריח.
בנוסף, שימו לב, שכאשר העורך הנכבד עמד על הטעות הטכנית הפשוטה, ותיקן אותה. הפכו בבת אחת כל התגובות לחסרות טעם ופשר... כך שאני המשכתי בשגרה, ודווקא אותם מגיבים נשארו חסרי משמעות.
הלקח לחיים אותו אנו ניקח לעצמנו מפרשת השבוע, נאמץ לנו דרך בהחלטה ברורה, אם חלילה מזדמנת לנגד עינינו איזו מריבה עסיסית ככל שתהיה, שיהיה ברור, אנחנו לא בעסק! אם ניתן להפריד בין הניצים ולהשכין שלום בדרכו של אהרן הכהן, מה טוב ומה נעים. אך אם לא, אנחנו פשוט לא שם! אין לנו עסק עם שום מריבה, אנחנו מתמקדים תמיד במבט החיובי על שני הצדדים, כי כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהמכנה המשותף שלנו כיהודים, בניו של הבורא, רב על המפריד.
כך נזכה בימים אלו להרבות שלום ואחדות, יחד שבטי ישראל!