הוא נכנס לבית המדרש וראה מאות פרצופים לא מוכרים רוכנים מעל הגמרא, מנופפים באגודל בוטחת, ומתווכחים בלהט שלא קיים באף מקום אחר. הוא הרגיש אבוד. כולם פה אריות, והוא בחור רגיל. מה יקרה כשהם יגלו שהוא בסך הכל בחור צעיר שזקוק נואשות לתשומת לב, ואפילו מתגעגע לאמא?
הוא רצה לתפוס את הרגליים ולברוח, אבל הוא הבין שזה בלתי אפשרי. רק הרגע הוא התחיל שיעור א', ואין לו מקום אחר ללכת אליו. הוא כמעט פרץ בבכי של ייאוש כשלפתע הוא ראה את השכן שלו עובר וכמעט שלא שם לב אליו. "יעקב", הוא קרא. יעקב ניגש אליו עם חיוך רחב ולחץ את ידו בחמימות. אתה מסתדר? אני יכול לעזור לך במשהו? אם תצטרך משהו רק תגיד, הוא קרץ בחיבה והמשיך לדרכו.
קבוצת בחורים ניגשה אליו. "מאיפה אתה מכיר את יעקב"? "אנחנו חברים מהשכונה", הוא ענה. "חברים? אתה יודע שיעקב הוא העילוי של הישיבה? פששש איזה כבוד להיות חבר של יעקב..." הם התפעלו.
ומאז, הכניסה לישיבה הייתה קלה בהרבה. הוא הרגיש הרבה יותר שייך, והחל להשתלב בישיבה בצעדי ענק.
התיאור הזה אינו דמיוני. את התחושה הקשה של ההתחלה חווה כמעט כל בחור שנכנס בשערי הישיבה הגדולה בפעם הראשונה, אולם למרבה הצער לא לכולם יש את יעקב שיקדם את פניהם בחביבות. בחורים רבים עוברים קושי אדיר בתחילת דרכם. ולפעמים, למרבה הכאב, גם "יעקב השכן" אינו מקבל את פניהם בחביבות. לא תמיד זה מכבודו של יעקב לדבר עם בחורים צעירים משיעור א'...
אז, מה עובר על הבחורים שעולים לשיעור א'? האם קשר עם בחור מבוגר הוא קשר חיובי בלבד, או שהוא טומן בחובו בו גם סכנות? האם הבחורים המבוגרים מבינים את משמעותו של הקשר הזה עבור הצעירים, והאם הם יודעים כיצד לייצר אותו בצורה נכונה?
במרבית הישיבות הגדולות, נהוג להצמיד לכל בחור צעיר, בחור מהקיבוץ - מנהג המכונה "אילן". האגדה הרווחת בעולם הישיבות מספרת שמקור השם "אילן", לא מגיע מכך שה"אילן" הגדול מהקיבוץ מעניק מחסדו לפרי הצעיר משיעור א', אלא מכיוון שהמנהג הזה החל על ידי הרב יעקב דוד אילן (מראשי ישיבת 'חדרה'), בהיותו בחור בישיבת פוניבז'. הרב אילן שם לב למצוקתם של הצעירים, והצמיד להם בחורים מבוגרים כחונכים. המנהג הזה פשט בעולם הישיבות, והיום כמעט שאין ישיבה שלא מצמידה 'אילן' לבחורים הצעירים.
האם אילן אכן פותר את הבעיה? מה קורה בפועל בעולם הישיבות?
יצאנו לבדוק.
יוסף, אברך רציני מבוגרי ישיבת "אור ישראל", מספר לנו שבישיבת אור ישראל יש למנהג הזה משמעות נוספת, בשל המשטר הייחודי הקיים בישיבה. בחורים צעירים לא תמיד יודעים כיצד להתמודד נכון מול סיטואציות שאליהן הם נקלעים, והבחורים המבוגרים מלמדים אותם את תהלוכות הישיבה. "אתן לך דוגמה", הוא אומר. "בתחילת שיעור א' הייתה לי מורכבות מיוחדת בשל אישור חלקי שקיבלתי לצאת מהישיבה לשבת, ולא ידעתי כיצד נכון להתנהל. לא אשכח כיצד קיבלתי סיוע מבחורים מוועדים שונים שנרתמו לסייע, כאשר כל אחד נתן את חוות דעתו על הסיטואציה, כשבסופו של דבר האילן סייע לי להחליט. הידיעה שיש בחור מבוגר שעוזר לך להתמודד בתחילת הדרך, משמעותית מאד לצעירים משיעור א".
האם תוכל גם לציין מורכבויות שהיו קשורות ללימוד עם האילן?
"בהחלט. כשממיינים את האילנות ואת הבחורים, מנסים לחבר בין העילויים והכישרונות המבוגרים, לצעירים המבטיחים משיעור א'. כשקיבלתי חברותא מהקיבוץ והבנתי שמדובר בבחור בינוני נפגעתי מאד. כשאתה בתחילת שיעור א' אתה חרד מאד למעמדך, והרגשתי שלא תולים בי תקוות. במשך השנים ראיתי לא מעט בחורים שנפגעו כשהצמידו להם בחורים בינוניים או חלשים".
"בעיה נוספת שראיתי, היא בכך שבחורים מבוגרים מצננים לבחורים את ההתלהבות מהישיבה. בחור שנכנס לשיעור א' מעריץ את הישיבה, והוא חדור התלהבות להצליח. כשמגיע בחור מבוגר (שבמקרים רבים סתם לא מתאים לישיבה), ומציג לבחור הצעיר את הקשיים האישיים שלו בישיבה או את הדרכים לעקוף את כללי הישיבה, זה יכול רק להזיק. מה גם שלבחור הצעיר אין פרספקטיבה נכונה לראות את המורכבות של הישיבה, ולא תמיד הוא מבין בצורה נכונה את ה'הדרכה' שהאילן מעביר לו כמיטב המסורת"...
חיים בוגר "בית שמואל" משתף אותנו בזיכרון כואב: "כשאתה אומר את המילה 'אילן', אני חש תחושת החמצה. כשהגעתי לשיעור א' היה לי קשה מאד להשתלב בישיבה, וגם סגנון הלימוד היה שונה מאד מהסגנון שבו למדנו בישיבה קטנה. הייתי אבוד, הרגשתי שאני אחד מול כולם, וחלמתי על מישהו שיבין אותי ואת הקושי שאותו אני עובר. כששמעתי על כך שמשבצים אותנו עם אילנות תליתי בכך תקווה רבה: קיוויתי שהבחור המבוגר יסייע לי להתמודד מול הקשיים ויתרום לי מניסיונו.
בפועל, כשנפגשנו הוא אפילו לא שאל בשלומי והחל מיד ללמוד. חשבתי אכזבה גדולה, כל כך רציתי לשתף אותו בקשיים שעוברים עליי אך לא העזתי. הוא היה בחור עוצמתי, וחששתי שהוא יזלזל בי ובקשיים שלי. האכזבה הזאת הייתה חלק משמעותי מאד מהקושי שלי כצעיר בתחילת דרכו".
אפשר לנחש כשאתה היית 'אילן' היית מאד אכפתי וחברותי...
"זה מה שהכי כואב בסיפור הזה. עד שהגעתי לקיבוץ הייתי משוכנע שהאילן שלי הוא בחור חסר מידות, וכעסתי עליו מאד. עד כמה שזה מוזר, כשהגעתי ל"קיבוץ" התנהגתי בדיוק באותה הצורה. לא ידעתי כיצד לפתח שיחה עם הצעיר משיעור א', וכנראה שהבחור עצמו התבייש לשאול אותי.
חשתי כאב עצום, וכעסתי על עצמי. כל כך רציתי לעזור לבחור הצעיר הזה. רציתי מאד להתחבר אליו והיה לי המון מה לומר לו, אך לא ידעתי כיצד לפתח את השיחה הזאת. תבין, זה לא נעים לשאול בחור שאתה לא מכיר שאלות אישיות".
מה לדעתך צריך לעשות כדי לפתור את הקושי הזה?
"אני חושב שצוות הישיבה צריך ללמד בחורים מבוגרים כיצד לעשות את זה נכון. אני חושב שאם המשגיח או איש צוות שמתאים לתחום ימסור לבחורים 'וועד' שילמד אותם כיצד לפתח שיחה עם הצעירים בצורה נכונה, זה יכול מאד לסייע, וזה גם יקנה לבחור המבוגר המון כלים חברתיים שיסייעו לו בחיים".
האם לדעתך זה רק עניין של נוחות בתחילת הישיבה, או שיש לקשר כזה חשיבות מעבר לתמיכה חברתית?
"אתה מדבר על תמיכה חברתית כאילו מדובר באיזשהו "בונוס לבחורים מפונקים". בחור שאינו חווה תמיכה חברתית מספקת יכול להגיע למקומות מאד לא טובים...
אתן לך דוגמה: משגיח יכול לכעוס על בחור ששומע רדיו, כשהוא לא מבין שאם הוא בעצמו היה מסייע לבחור לקבל תמיכה חברתית ורגשית ברמה מספקת, הבחור בכלל לא היה נמשך לכיוון הזה". הוא מסיים.
יוני, בוגר חברון, מתאר לנו יחס דואלי בין צעירים ומבוגרים: "מצד אחד יש בישיבה את העניין של "מעמדות", שקיים עוד מתקופת הישיבה בחברון בתקופת ה'סבא' מסלובודקה. על פי תיאורה של הרבנית אזרחי, בתקופת הסבא היו שורות של ספסלים שבהם ישבו המבוגרים והיו שורות נפרדות שבהן ישבו הצעירים. פערי המעמדות היו כאלו שהיה 'מסוכן' לעבור משורה לשורה... כך שהעניין של "מעמדות" מבוסס מאד בישיבה. מצד שני אל תשכח את היחס החברותי של "החברונער", שמקבל כל בחור בחיוך ובנחמדות גם כשהוא מקפיד לשמור על "דיסטנס".
אני חושב שבישיבת חברון, לקשר בין הצעירים למבוגרים יש יותר משמעות מהרבה ישיבות אחרות, מכיוון שבחברון המערכת סובבת בעיקר סביב הבחורים ופחות סביב הצוות, ולכן חשוב מאד שהבחור הצעיר יתחבר לבחור מבוגר".
כיצד חווית את הקשר שלך עם הצעיר שאתו למדת?
"כשהייתי ב'וועד חמישי', נתנו לי ללמוד עם בחור צעיר שראיתי שקשה לו מאד להשתלב בחברה. הבנתי שכדי לשוחח אתו על הקשיים שלו אני צריך לתת לגיטימציה לחוש את הקשיים האלו, ולכן סיפרתי לו שכאני עצמי הייתי בוועד א' היה לי מאד קשה, והרגשתי אבוד, ותיארתי לו את מה שהוא עובר בתור חוויה שאני עברתי. ראיתי שכשסיפרתי את זה אורו עיניו, ומאז הוא הרגיש בנח לשתף אותי גם בקשיים שלו. אני חושב שתרמתי לו המון, ותחושת האושר שהנתינה הזאת גרמה לי לחוש, היא בלתי ניתנת לתיאור".
מנחם מישיבת פוניבז', משתף אותנו ברזי הישיבה: "כשהייתי בשיעור א' עוד היו בישיבה אילנות, אולם בהמשך הגרי"ג אדלשטיין ביטל את המנהג, וכנראה שהוא ראה שהנזק גדול מהתועלת.
אתה צריך להבין שבמקרים רבים בחורים צעירים מקבלים חברותא שהוא אומנם מבוגר מהם, אך ברמתו הרוחנית הוא ירוד מהם בהרבה. או שהצעיר חברותי בהרבה מהבחור המבוגר. בחורים כאלו רק מחפשים תירוץ כיצד לבטל את הקביעות הזאת.
אני גם לא צריך לספר לך שיש מורכבות בקשר שבין בחור מבוגר לבחור צעיר. נתחיל מהבעיה הקלה של בחור מבוגר שאינו מהמתמידים של הישיבה, שמלמד את הצעיר להגיע מאוחר לסדר. או בחור מבוגר שמלמד בחור כיצד לדבר בביטול כלפי שיעורים מסוימים, כשהוא אומר על רב מסוים ש"אין מה לקבל ממנו"...
בנוסף, אני מכיר אישית סיפורים של בחורים מבוגרים שביקשו ללמוד עם בחור צעיר, וזה הוביל למקומות לא טובים... אני חושב שאחד הנהלים הבסיסיים שראשי ישיבות חייבים להטמיע, הוא שאסור לאפשר לבחור המבוגר לבחור את הבחור הצעיר שאתו הוא רוצה ללמוד. החיבור בין הצעיר למבוגר חייב להיות החלטה של הרבנים בלבד, ומבלי להתחשב בבקשות אישיות של הבחורים המבוגרים... כך שזה לא מפליא אותי שר' גרשון החליט שבישיבת פוניבז' המנהג יבוטל".
אתה עצמך נהנית מהאילן שאתו למדת?
"כשהייתי בשיעור א' קיבלתי חברותא מבוגר פחות מוכשר ממני, וגם מבחינה חברתית - אני בחור חברותי והיה לי קל מאד להשתלב בישיבה, כך שלא הייתי זקוק לו. הייתי צריך לחפש תירוצים כדי להתחמק מהלימוד איתו, ומבחינתי זה היה בזבוז זמן מיותר".
נהוג לומר שבפוניבז' אתה חייב 'מרפקים' כדי להצליח להשתלב בישיבה. האם הרגשת את זה?
"כמעט ואין בחור שלא מרגיש את זה. כל בחור שנכנס לפוניבז' חווה קושי גדול מאד. אם הוא לא נלחם כמו אריה הוא לא יצליח להשתלב בישיבה. בחור שאין לו את היכולות המתאימות ירגיש דחוי, והוא לא ימצא את מקומו בישיבה. אבל זה לא בהכרח דבר רע: אני חושב שהפוניבז'ער הממוצע מתחיל לקבל את הסגנון הייחודי של הישיבה דווקא בשלב הזה של שיעור א'.
דווקא מתוך הקושי, הבדידות, התחרות מול החברים לשיעור - הבחור נאלץ לגלות בעצמו את הכוחות שעד היום נסתרו מעיניו, וזה מגדל אותו למקום מאד גבוה".
האם אתה חושב שאין נזקים רגשיים בטווח הארוך, כתוצאה מהטראומה הזאת שחווים אותם בחורים?
"המציאות מראה שזה עובד. 99 אחוז מהבחורים עוברים את השלב הזה, חזקים ומחושלים. הם מקבלים תעצומות נפש, ומגלים בעצמם יכולות לימודיות גבוהות שהם לא היו נחשפים אליהם לולא המסלול הקשה שאותו הם צלחו.
כמו שבשייטת 13 אתה חייב לעבור אימונים מפרכים כדי לרכוש מיומנויות לחימה, גם בישיבה אתה חייב לעבור מסלול נוקשה שמוציא ממך את מיטב הכוחות. וכמו שהשייטת לא מתאימה לכולם, גם ישיבת פוניבז' לא מתאימה לבחורים חלשים, ואת זה צריכים לדעת ראשי הישיבות הקטנות". הוא מסיים בלהט פוניביז'אי.
נשארנו עם שאלה לבירור: האם הגישה הזאת מוסכמת? האם לחץ מאסיבי אכן מקדם בחורים?
הורים ומחנכים רבים מתייחסים לבחור ישיבה כמו אל לימון - כדי ליהנות מהמיץ, אתה חייב לסחוט אותו בכל הכח... הם שולחים את הבחור לישיבה הכי גבוהה שאליה הוא מסוגל להגיע, כשצוות הישיבה מפעיל על הבחור את הלחץ המקסימלי בכדי שינצל את זמנו ואת כוחותיו. יש מחנכים שמשוכנעים שאם בחור ילמד בישיבה שבה הוא ירגיש מדיי בנח, הוא שלא להגיע למיצוי היכולות שלו, ובכך הוא יפספס את עתידו ואת ייעודו. האם הדרך הזאת אכן בונה בחורים, או שהיא עלולה גם להזיק להם?
הפסיכולוג חזקי שטיינמץ עשה לנו סדר:
האם לדעתך יש תפקיד משמעותי לאילן?
"ככלל, הדבר החשוב ביותר לבחור ישיבה בדורנו הוא שתהיה לו דמות משמעותית שתעצים, תיתן תמיכה חברתית ותעודד אותו. הרעיון של אילן יכול בהחלט להיות מבורך, ולסייע לבחורים. מצד שני, יש גם קשיים בקשר של בחור בוגר עם צעיר. שמעתי על לא מעט מקרים של אילנות שהתייחסו לקשר עם הבחור הצעיר כמישהו שאפשר להתנשא עליו או לנצל אותו, וזה בעיתי.
על צוות הישיבה לכוון ולהדריך את האילנות בישיבה כיצד לגשת לתפקיד הזה ממקום מועיל יותר. בסדנאות שאני מעביר, אני שואל אבות ואנשי חינוך - "מי הייתה הדמות המשמעותית שהשפיעה על חייכם"? בדרך כלל הם נזכרים בדמות של מישהו שראה והבין אותם, הכיל את המורכבות שלהם וידע להדריך אותם מהמקום האישי שלהם.
אם האילן יעמיד את עצמו כ"אח גדול" לרשותו של הצעיר בשלב המאתגר של התחלת הישיבה ויעניק לו כתף תומכת והבנה, שניהם יצאו נשכרים, והקשר הזה יצמיח גם את הצעיר וגם את המבוגר. אני חושב שיש מקום לכוון את הבחורים המבוגרים, ולהעניק להם כלים שיסייעו לבחורים המבוגרים להיות אותה דמות משמעותית לבחורים הצעירים. באותה הזדמנות כדאי גם להציב כללים שישמרו על הקשר הזה כקשר שייטיב עם בחורים צעירים ולא יוביל למקומות שליליים.
האם בטווח הארוך לחץ חברתי מקדם, או מזיק לבחורים?
"מצד אחד, אין ספק ש"קנאת סופרים תרבה חכמה": כשיש אווירה לימודית בריאה וטובה זה מסייע לבחורים להתקדם, והם מגלים יכולות שהם לא היו מצליחים למצוא בעצמם ללא הלחץ האופטימלי הסביבתי. אבל האווירה הזאת אמורה להיות תומכת, ולא אווירה שהבחור מרגיש שהוא הולך לאיבוד, או שהלחץ משתק אותו.
אני חושב שאולי זה מה שאמרו חז"ל: "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ" - המקום זה לא בהכרח המקום הפיזי אלא האווירה של המקום. כשיש אווירה תומכת, חברים אוהבים, ומקום שבחור רואה אותו כ"מקום שליבו חפץ", הוא מתקדם גם בפן הלימודי וגם בפן התפקודי.
לעומת זאת כשבחור מרגיש תחושה של בדידות לאורך זמן, הוא יכול להגיע מזה למקומות מאד לא טובים. חוסר מוטיבציה, חרדות ובעיות רגשיות שונות.
ידועים דברי חז"ל על הפסוק "הבור ריק אין בו מים" - "אבל נחשים ועקרבים יש בו": כשבחור מרגיש ריקנות והסביבה לא תומכת בו, הוא מרגיש שיש בתוכו איזשהו בור ריק. כשאין קבלה, ואין סביבה שמכילה אותו, או כשהלחץ לוקח אותו למקומות עצובים (בורות) ולא למקום של שמחה - זה עלול לפגוע בו בעתיד, גם ברמה הרגשית וגם ברמה הרוחנית.
יש בחורים רבים שלומדים בהתמדה במשך שנים ארוכות בזכות הלחץ שהם עמדו בו בצעירותם. אתה חושב שהם בסיכון?
"רמה לימודית גבוהה, וציפיות מבחור, הן מצוינות - אך הן חייבות להגיע ביחד עם התאמה, ומעטפת חברתית ורגשית שיסייעו לבחור בהתמודדות, ומבלי לפגוע בתחושת המסוגלות שלו. אתגרים אינם הבעיה - הבעיה היא כשאין לבחור את הכלים להתמודד מול אותם האתגרים. ולכן יש הרבה בחורים שנבנו מהדרישות הגבוהות שהוצגו בפניהם, באותם מקרים שאכן היה לאותם בחורים את הכח והתמיכה להתמודד מול אותם האתגרים בצורה בריאה וטובה.
לעומת זאת, אני מכיר בחורים שעל אף שהם הצליחו מאד בחיידר או בישיבה קטנה, כשהם הגיעו לישיבה גדולה הם לא הצליחו להשיג את המעמד של ה"מצויין", או ה"מוצלח", והם נשברו לגמרי. הם התייחסו למציאות בצורה מאד דיכוטומית והם לא היו מסוגלים לסבול מציאות שבה הם לא קיבלו את הטייטל של "המצוין של השיעור".
אם בתור בחורים צעירים היו בונים את הערך העצמי שלהם על כך שמעריכים את ההשקעה שלהם, ואת התהליך שהם עוברים עם עצמם, ובמקביל נותנים להם להיות אנושיים וגם לא תמיד להצליח - הם היו מסוגלים להרגיש אהובים ומקובלים גם בזמנים של כישלון, והם לא היו נופלים בצורה כל כך דרסטית".
האם ההתייחסות המכילה שאתה מציג, לא מגיעה על חשבון ההצלחה של הבחור? והאם היא לא פוגעת במוטיבציה של הבחורים?
"בדיוק להיפך. מחקרים מוכיחים שמוטיבציה ללמידה מושפעת מתחושת שייכות ומקשרים חברתיים מיטיבים. ככלל, קשר רגשי עם הדמויות המשמעותיות של הצוות, והיכולת של איש הצוות לגרום לבחור להתחבר אליו ממקום לא שיפוטי - גורמת לבחור להזדהות עם הערכים שאותו איש צוות מייצג ומנסה להחדיר לבחורים. כמובן שרב שרואים בו דמות משמעותית ואוהבת, יודע גם להציב גבולות ולתת ביקורת בונה, אך בסיס הקשר מבוסס על הכלה אכפתיות ודאגה.
בחור יכול לשמוע עשרות שיחות מוסר והם לא יתיישבו על ליבו, הוא יכול גם לראות אנשים גדולים מתנהגים בצורה מאד מרוממת מבלי שזה ישנה את ההתנהגות שלו כמלוא הנימה. הדרך שבה בני אדם מושפעים היא על ידי קשרים מיטיבים עם דמויות משמעותיות. כשבחור מרגיש שלרב שלו בישיבה באמת אכפת ממנו, הוא יאמץ את התנהגותו של הרב, וישתה בצמא כל מילה שהרב מוציא מפיו.
ואם נחזור להשפעה של ה"אילן": תחשוב על בחור מבוגר שמשמש כאילן לבחור צעיר. הבחור הצעיר מקבל ממנו תמיכה והדרכה ורואה בו דמות להערכה - הוא יכול להשפיע על עתידו של הצעיר הזה לכל החיים. וגם כשהצעיר יקלע למשבר, כשהוא ידע שיש מישהו שמאמין בו, הוא יוכל לדבר אתו ולשאוב ממנו עידוד, ויהיו לצעיר תעצומות נפש גדולים יותר בהתמודדות מול הקושי. מעטפת שכזו יכולה להעניק חוסן רב יותר לבחורים בהתמודדות מול האתגרים הרבים והפיתויים שעומדים בפני בחורי ישיבות בדור שלנו.