אאא

שכחו אותו באוטו – מנוחה פוקס

יכול לקרות לכל אחד או לא, בואו ננסה לפתור את הדבר באמצעים העומדים לרשותנו.

מקרים של שכחת ילדים ברכב, שבסופם קורה הנורא מכול, עושים דרכם כרוח אל "מזבח התקשורת" ובצדק. אלו  מקרים מזעזעים ונוראיים שהנפש מתקשה להכיל את תוצאותיהם.

אבל כאשת תקשורת אני נחשפת לכמות המקרים שלא מקבלים את הבמה התקשורתית. אלו של: "כמעט" .

-"כמעט קרה לילד שלי מה שקרה לרבים אחרים, וברוך ה' הוא יצא בשלום"

-"זה כמעט קרה גם לנו, נזכרנו ברגע האחרון",

-"כמעט מצאנו את עצמנו הורים שכולים, ניצלנו מכך בנס".

כיועצת הורית וכמרצה ומנחה אני שומעת סיפורים כאלו חזור ושמוע והם רבים.

וויכוחים רבים נערכים סביב השאלה: "איזה עונש מגיע להורים שמקרה מוות ארע לבנם? האם הם אשמים או לא? האם זה יכול לקרות לכל אחד או לא"?

רבים  משיבים על כך ועונים: "לי בחיים לא היה קורה דבר כזה, זו פשוט שערורייה, הורים כאלו צריכים לשבת במאסר שנים רבות".

לעומתם רבים משיבים: "אל תאמרו "לי זה בחיים לא יקרה, זה עלול לקרות לכל אחד בכל מקום ובכל מגזר".

יש הדוגלים בעונש 'מאסר עולם' להורה ששיכל באופן כזה את ילדו. לעומתם, אחרים טוענים שהורה כזה נענש דיו ועל כן אין להענישו עוד.

רעיונות שונים ומגוונים נזרקו משך השנים לחלל האוויר: החל מ"הניחו את המפתחות של הבית ליד מושב התינוק, הניחו את הנעליים שלכם ליד התינוק, התקינו צלצול מיוחד בטלפון, שימו את הנייד ליד כיסא התינוק, בקשו מהחמות לטלפן בכל יום לאחר הורדת הילדים,  וכלה בהתקנת מערכות התראה נגד שכחת ילדים, שעדיין לא הוכחה תקינותן.

אלא שרעיונות לחוד ומציאות לחוד ומקרי מוות ברכב לא יורדים מסדר היום., בינתיים אני שומעת עוד ועוד סיפורים של "כמעט" ועדיין היד נטויה, לצערנו.

מה שחסר לי כאן זהו המסר המוסבר והמדויק לילדינו. כפי שנושא המוגנות קיבל תאוצה והיום הורים רבים יודעים איך להגן על ילדיהם, ואיך להסביר לילדים עצמם, שאלו ידעו איך להגן על עצמם, כך גם נושא זה חייב לקבל את מקומו הראוי.

יש לפנות לילדים, בכל גיל שהוא, ולהסביר להם שמאוד מסוכן להישכח ברכב, (מה שלא נסביר – לא בטוח שידעו) ולכן,  אם קרה שנשכחתם, חלילה, עליכם לפתוח את הדלת באותו רגע שגיליתם זאת, או לדפוק על החלון חזק חזק שאנשים ישימו לב. ומכיוון שאנו מדברים על פי רוב על ילדים שאינם יכולים לעשות זאת, כי הם צעירים מדי, יש להעביר לילדים את המסר הנוסף והעיקרי, שכל אח צריך וחייב לדאוג לאחיו.

הסבירו לילדים שכל אחד מהם אחראי לסרוק את הרכב כשכולם יוצאים, ולגלות שאין שום ילד שנשכח שם.

אם כל בני המשפחה ידעו שהאחריות גם עליהם, תהיה שמירה רבה יותר על הנפשות הנוסעות.

לא  פעם שוכחים ברכב ילד ישן ולא תינוק, בשעה שמגיעים הביתה בשעה מאוחרת בלילה, או משך היום שוכחים ילד שנרדם טרם עת, ואף אחד לא חושב על כך שהוא לא יצא עם כולם.

עלינו להסביר לילדינו שגם אם דאגו לראות שכל הילדים יצאו מהרכב, כדאי ורצוי, כמגיעים הביתה, שכל ילד ישים לב בעצמו לכך שכולם עלו למעלה ונכנסו לבית.

"איפה יוסי? איפה רוחי?" – אלו קולות שהייתי רוצה לשמוע מכול הנוכחים, גם אם אחרי שנייה יגלו שיוסי כבר הספיק לתפוס ספר ולהישכב על המיטה ולקרוא בו,  ורוחי, ביקשה מראש להיכנס לשכנים בשעה שמגיעים.

אם כל בני המשפחה יפתחו  אחריות כלפי האחרים, יתמעטו המקרים של שכחת ילדים ברכב.

כשאני מציינת דבר זה לפני הורים, מתרעמים חלק מהם וטוענים: "למה שהילדים ייקחו אחריות על מה שאנחנו צריכים לקחת אחריות?"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וזה נכון. אסור לנו בשום פנים להסיר אחריות מראשינו.

אבל החינוך הזה לילדים, להסתכל ולבדוק מה עם האחים אף פעם לא יהיה מיותר. הוא יעזור לנו גם במקרה של שכחה, אבל גם יביא את הילדים להיות הרבה יותר מתחשבים, אחראים, אכפתיים ומסורים ולהרגיש חלק מהמשפחה.

בחלק גדול מהמקרים שקרו - יכלו הילדים לשים לב בקלות למה שאמא לא שמה לב, כי מיהרה, או כי הייתה מהורהרת, או כי מישהו או משהו הסיח את דעתה. או למה שאבא לא שם לב, כי קפצו עליו מספר מטלות יחד, והוא התקשה לזכור מה לעשות בכל אחת מהן, דבר שהסיח דעתו מהעיקר.

לא פעם ולא פעמיים שמעתי מהורים שסיפרו בערך כך:  "שכחתי את הקטן, ואז לפני שנעלתי את הרכב, הגדולה פתאום שואלת בתמימות:  "אמא, מה עם נתי?" ונפל לי הלב".

אז נכון, זה לא פותר אותנו, ההורים, ואסור לנו בשום פנים לסמוך על כך בעיניים עצומות. אבל כן, זה יכול להיות הדבר הראשון והבסיסי שנקנה לילדינו ועשוי להציל חיים.