אאא

אין מקום שמיטיבים לחגוג בו את 'שמחת תורה' יותר מאשר בעולם הישיבות, את זה כולם יודעים. הבחורים שבמשך כל השנה כולה שוקדים על תלמודם ועמלים בתורה הקדושה, מסלקים את הסטנדרים מבית המדרש, מזיזים את הספסלים הצידה ומקדישים את היום כולו לריקודים סוערים.

הנשים, המזילות דמעות של אושר מעזרת הנשים, רואות מעגלים אחדים המורכבים מעשרות בחורים הרוקדים כאיש אחד בלב אחד, אולם כל מי שהיה חלק מהמעגל הזה יודע שהמעגל אינו אחיד כמו שהוא נראה. לכל רוקד יש את המחשבות שלו, הרגשות שלו, התסביכים שלו והקסם המיוחד שקיים רק אצלו.

כיצד נדע להבדיל בין הבחורים הרוקדים במעגל? הכירו את הישיבישער'ס מקרוב!

המתמיד

הוא המאושר ביותר בשמחת תורה. בכל השנה הוא מתייגע על סוגיות הש"ס עד שעות הלילה המאוחרות. הוא לומד בניגון מרטיט שבוקע הישר מליבו הטהור. בכל לילה כשהוא יוצא מבית המדרש מתחשק לו לפצוח בריקוד, אבל אין לו עם מי לרקוד, וזה גם לא ממש מקובל. הוא נאלץ להסתפק בלפזם בשקט שירי נשמה - ולשמוח על שהקב"ה זיכה אותו לחבוש את ספסלי בית המדרש.

בשמחת תורה כל האושר הזה מגיע לידי ביטוי מעשי. הוא רוקד באושר כשדמעות של שמחה זולגות על פניו, והוא כמעט ולא שם לב לחבריו למעגל. הוא טובל ראשו ורובו במעיינות של אושר. הוא מפזז בהתלהבות, לרוב בקצב שונה מקצב המעגל מה שגורם לאלו שרוקדים סביבו לערוק למעגלים אחרים, לטובת המעריצים שלו משיעור א' שדווקא רוצים להדבק בקדושתו ולזכות בקרבתו, אך לבסוף גם הם נאלצים לגלות שהוא כלל לא שם לב לאלו שסביבו...

 (צילום: David Cohen/Flash90)
(צילום: David Cohen/Flash90)

החברמן

לעומת המתמיד שלא תמיד שמים לב אליו, את החברמן אי אפשר לפספס. הוא עסוק בביסוס מנהיגותו הבלתי רשמית, דואג שאף אחד לא יתחרה בו ומכוון את המעגלים כמו שוטר תנועה. הוא מרחיב ומכווץ את המעגלים כשחיוך יהיר מעט נסוך על פניו, וכולם סרים למרותו. מי כמוהו יודע שהמעגל של "וועד שני" כמעט והתפזר לולא הוא שהציל את המצב ודחק בכמה בחורים סוררים מוועד שני להצטרף למעגל. שיעור א' שקולם עדיין גבוה מדיי כמעט וגרמו לכולם להצטרד, כשהוא ארגן קבוצה של חברים שתתחיל את השיר מההתחלה בקול נמוך יותר.

כמובן שבזכות יכולת הארגון המופלאה שלו טקס ה"שאו שערים" התנהל למופת עם קפיצות של אושר ומחיאות כפיים, כשהוא מחליף בין כמה מנגינות ומעלה את רף האושר בכמה רמות נוספות לכבודה של תורה. בסוף היום הוא שמע מעזרת הנשים משהו שהיה נשמע כמו "הכל בזכות שימקי", וזה מילא אותו בתחושה משכרת שתחיה אותו עד האירוע החברתי הבא. 

הצו"ל

כמו תמיד למיודענו הצו"ל יש נטייה להסתבך. הוא לא יכול להיות מאושר כמו ה"מתמיד" כש'לב יודע מרת נפשו' - ומי כמוהו יודע כמה נפילות היו לו. הוא לפעמים מאחר לסדרים, וזה ממש לא כבוד התורה, הוא לא תמיד מרוכז בתפילת שמונה עשרה, וגם איך הוא יכול לשמוח בשמחת התורה כשהוא עבר על דברי תורה מפורשים כמה וכמה פעמים?! גם בשעת השמחה הוא לא מסוגל להיות שמח, וזה ממלא אותו ברגשות אשם. הוא שואל את עצמו אם זה מרמז על זה שהוא לא מספיק מחובר לקב"ה? בבוקר של שמחת תורה הוא אכול חרטה על זה שבלהט השמחה הוא הלך לרקוד במעגל המהיר של "החברה", ולא במעגל האיטי שבו הוא יכול לכוון בכל מילה של השירים המושרים.

אה, והכי הוא מסתבך כששרים בהתלהבות את "צווה צווה". הוא לא יודע מה לכוון במילים הקדושות וזה גורם לו לתחושה נוראית של חוסר וודאות. היום הזה קשה לו - הוא מעדיף לשבת מול הגמרא ולא להסתבך ברגשות שאינם פתורים לו.

 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

הבעל רגש

לעומת הצו"ל, הבעל רגש חסר תסביכים לחלוטין. הוא אומנם לא למד בהתמדה ובמשך השנה כמעט ולא הציג את אפו בבית המדרש אבל זה בכלל לא מפריע לו לשמוח בשמחת התורה. הוא נהנה מהאווירה, הוא רוקד בהתלהבות ושר בקולי קולות. המשגיחים מופתעים מעוצמת החיבור שלו לתורה שהם טרם זכו להכיר, והם אף מרימים גבה כשעיניו זולגות דמעות אפילו בשירים הפחות מרגשים. מה שלא תמיד הם יודעים, זה שלרוב מתברר שה'בעל רגש' לא היה כזה 'בעל רגש' עד שהוא שתה כמות לא מבוטלת של 'משקה' שהפכה אותו לכזה...

המאורגן

הבחור המאורגן אוהב להיצמד לטקסים והם מקנים לו תחושת ביטחון. בכל השנה כולה הוא מגיע לסדר 'על הדקה', והולך לישון בשעה 11:30 בחדר ש'המשגיח' ארגן לבחורים שרוצים לישון מוקדם. יום שמחת תורה אינו מעורר בו רגש מיוחד. הוא מבין שמתאים לרקוד לכבוד שמחת תורה, והוא רוקד בצורה בינונית להפליא. הוא מחזיק סידור הפתוח ב'סדר ההקפות' בסטנדר שהוא תפס ל'מוסף', כשמדיי פעם ניגש אליו אחד מהבחורים ושואל אותו באיזו הקפה נמצאים. 

במהלך הריקודים הוא מסתכל ללא הרף בשעון, בודק מתי 'חצות' ומתי שעת 'מנחה גדולה', מקווה שהריקודים יתנהלו על פי לוח הזמנים שנקבע, ובכל שנה מחדש הוא מאוכזב לגלות שזה לא קורה...כשהוא יגיע ל'קיבוץ' הוא כנראה יהיה הגבאי...

 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
(צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

הישיבישע'ר משיעור א'

ממוקד מטרה לרקוד לצד הבחורים הנחשבים. הוא יתאמץ ככל יכולתו להדחף לריקוד הפנימי מול ספר התורה ולא לרקוד במעגלים הרגילים של פשוטי העם. כשהוא יקבל את ספר התורה לידיו הוא יניף אותו לגובה ולצדדים תוך שהוא מוודא שמתקבצים סביבו מעגל מרשים של בחורים חשובים, ובכדי להשיג את מטרת העל הזו הוא מוכן לפעול גם בשיטות לא קונבנציונאליות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ברור לו לחלוטין שברגעים אלו מתקבע מעמדו החברתי לכל שנותיו בישיבה גדולה. הוא מכווץ את פרצופו בצורה משונה שאמורה לבטא מבט של השתוקקות, הוא מוודא שהוא קיבל את ספר התורה עם הכתר ולא את הספר הישן עם הרגל האחת, והוא דואג להדגיש את יכולותיו הקואורדינטיביות במין ריקוד תימהוני שאף אחד לא מצליח להבין את טיבו כשהוא טוען בלהט שהריקוד הזה הגיע דור אחר דור 'מ-ר' ברוך בער'. החג הזה מתיש אותו, הוא עסוק בלספור ניצחונות קטנים והפסדים, כשמספיק שהוא יחשוב שמישהו רמז לו משהו על מעמדו החברתי המעורער, בשביל להרוס לו את היום כולו.

הדחוי חברתית 

הבחור הדחוי מחפש להצטרף למעגל מבלי להרגיש דחוי. הוא יודע שאם הוא ינסה להיכנס למקום שאסור לו הוא לא יצליח לפרוץ את המעגל ולהצטרף. גם אם ברגע של חוסר שימת לב הוא יצליח להשתלב במקומות הנכונים, לא ייקח יותר מחצי סיבוב עד שחבריו למעגל יעזבו את ידו, יעמדו שניה בצד ויצטרפו למעגל מעברו השני. הוא רואה את כולם שמחים, ונהנים מהסיטואציה החברתית, כשהוא נפש בודדה ומיוסרת שכל כך משתוקקת לחלוק חוויה חברתית יחד עם נפש קרובה. הוא מקווה לעבור את היום הזה בשלום ולהיפגע כמה שפחות.

הוא שואל את עצמו מה כל כך גרוע בו, ומדוע כל כך קשה לאנשים לתת לו יד ולרקוד אתו. הוא כל כך רוצה להשתנות ולהיות אהוב יותר, אבל הוא ממש לא יודע איך לעשות את זה. הוא מנהל פנקס במוחו כשהוא זוכר לצד מי מותר לו לרקוד, ומי עלול לשגר לעברו מבט זועם על שהעז לחשוב שבחור עלוב ונחות ערך כמותו רשאי לרקוד לצדו של בחור רגיל. בסופו של דבר הוא ישתלב במעגל החיצוני, הוא יחפש את הצו"ל שלא יפגע בו, או את חבריו הדחויים חברתית, ולפעמים גם את הבחור המסודר שעסוק מדיי בלוח הזמנים, והחוויה החברתית פחות מעסיקה את מחשבותיו. כשהיום המסויט הזה מסתיים, הוא נרגע. הוא שב לביתו ומקווה שבבית לא יצטערו יותר מדיי לראות אותו חוזר.

ועוד משהו על הדחוי חברתית: יש לו רגישות מדהימה, והוא יודע לזהות מתי רוצים את קרבתו ומתי לא. גם כשנוטשים אותו באלגנטיות הוא קולט את זה מצוין. הוא דחוי, אבל לא טיפש. ולפעמים האובר-רגישות שלו גורמת לו לזהות מצבים כאלו ולהיפגע מהם. 

האם השנה החבר הדחוי יחזור מהישיבה בעיניים בורקות מאושר? תלוי רק בנו!