הייתי בן 18 וחודש כשאבא הגיע אליי והודיע: "אתה נפגש מחר".
ככה, בלי הסברים או הכנה מוקדמת. זו הייתה דרכו תמיד: חותך ישר לנושא הבוער - מבלי להרבות בדברים בטלים.
לא ידעתי שום דבר על הבחורה: מי היא, בת כמה, מה היא עושה ואיך היא נראית. כל הפרטים המיותרים האלו נדחסו יחד לתוך פגישה קצרצרה בסלון ביתה של המיועדת, כשהוריה מטים אוזן באגביות מעבר לדלת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רגע אחד זכור לי בבירור מאותה פגישה: כשהיא מעיפה אליי מבט חפוז מבעד לכוס המים ששתתה. זוג עיניים כמעט רדופות הביטו בי בחוסר אונים, כמו אומרות "לא משנה מה אני חושבת, זה הגורל שנקבע לנו". התארסנו אחרי הפגישה השנייה.
אני זוכר שהייתה לי אדישות מסוימת בכל תקופת האירוסין. זו הייתה השלמה שקטה שלי עם המציאות: כך זה הולך בקהילה שלנו. מתארסים עם מי שההורים שלך בוחרים, ומגלים מאוחר יותר את רמת ההתאמה, אם בכלל.
תחת החופה ראיתי אותה בפעם הרביעית בחיי. לא ידעתי אם זה אמור להיות ככה, אך כשכיסיתי את פניה בהינומה התבוננתי בפנים שהיו בעבורי זרות לחלוטין.
במהלך החופה בכיתי. הקהל סביב התרגש. למזלי הם לא ידעו למה אני בוכה - האמת שגם אני לא כל כך.
• • •
החיים ביחד לא היו נוראים. אשתי הייתה נחמדה ושקטה, אומרת מעט ועושה הרבה. כל יום היא הייתה מסדרת ומנקה את הבית במסירות כבר מוקדם בבוקר, מכינה לי ארוחה טובה ויוצאת לעבודתה כגננת.
אני לא חושב שהיא פספסה אפילו יום אחד בעבודה. בליבי החלטתי שהיה לה אופי כזה, של אחת שעושה בדיוק את מה שמצופה ממנה.
אצלי העניינים הלכו אחרת. מיום ליום גיליתי בעצמי מרדנות שהייתה חדשה גם בשבילי. יותר משהפריעה לי ההבנה שמסלול חיי נקבע על ידי אחרים, הפריעה לי העובדה שאפילו לא העזתי לדבר על הנושא עם מי שאמורה לחלוק אתי את שארית חיי. ידעתי שהיא תתחרפן מ"מחשבות הכפירה" הנוראיות שלי.
ככל שגברו המחשבות הטורדניות, כך גבר חוסר החשק שלי לכל דבר שבקדושה. הייתי קם מאוחר בבקרים, לפעמים מתפלל, מניח תפילין בחטף. ניסיתי להסתיר את זה מאשתי, אבל משהו בתוכי ידע שהיא יודעת.
נכנסתי למערבולת של דכדוך וייאוש. ידעתי שאני חייב לדבר על זה עם מישהו, לקבל הכוונה, אך התביישתי אפילו להעלות את הנושא. לא רציתי שאף אחד יידע על המחשבות הנוראות שלי נגד כל הקדוש והיקר.
• • •
זה היה אולי חצי שנה אחרי החתונה, כשגיליתי את היומן.
הוא היה מונח במגירה בצורה בולטת, מזמינה אפילו. בלי מחשבה פתחתי אותו ורפרפתי בין דפיו: עמודים על גבי עמודים מלאים בכתב ידה הצפוף והמוכר של אשתי.
במעומעם זכרתי שהיא סיפרה לי שאהבה לכתוב בתור נערה צעירה בסמינר. למרות זאת הייתי מופתע ממש לגלות את כמות התוכן; ראיתי אותה כאדם תכליתי שלא נופל לתחביבים, והייתי בטוח שימי הכתיבה כבר מאחוריה.
הרגשתי שזה ממש לא בסדר, אבל לא ממש שלטתי בעצמי; התיישבתי והתחלתי לקרוא.
בעמודים הראשונים היה שיר ממש יפה ומרגש, אלגוריה על ציפור בכלוב. במשפטים בודדים היא היטיבה לתאר את התחושה של להיות לכוד בעולם צר וסגור, נתונה לחסדו של מישהו אחר.
המשכתי לקרוא.
אולי שעות ישבתי שם באותה תנוחה, מדפדף בנשימה עצורה. היומן התמים גילה לי עולם שלם שלא ידעתי על אשתי הטרייה: כל הספקות, הלבטים, הביקורת המרומזת שהביעה כלפי העולם והמערכת.
כשסיימתי נשארתי לשבת שם, כמו מהופנט. מעולם לא העזתי לדבר איתה על התחושות שלי כלפי מה שעברנו יחד. הייתי כל כך מכור לרעיון שהיא בחורה קלאסית שהולכת עם הזרם, ולא חשבתי לרגע שיכולה להיות אפשרות אחרת, מורכבת יותר.
• • •
כשהיא חזרה מעבודתה בערב, חיכיתי לה במטבח. כבר כשפגשתי את מבטה ברגע שנכנסה, יכולתי לראות בעיניה ציפייה מסוימת, אולי חשש.
"אני יודעת שקראת את היומן", היא אמרה עוד לפני שהספקתי לפתוח את פי, תוך שהיא מניחה את תיקה על השיש.
"באמת? איך?", שאלתי מופתע.
"כי השארתי אותו במכוון כדי שתמצא אותו", היא הגיבה מייד. לקח לי שנייה לעכל את המידע החדש. בינתיים היא התיישבה מולי, בצד השני של השולחן.
"אף פעם לא שמעתי אותך אומרת דברים כאלו, כמו אלו שהיו כתובים שם", מצאתי את עצמי אומר.
"אף פעם לא שאלת", היא החזירה.
ישבנו שם אחר כך במשך שעות, ודנו על כל אותם נושאים שלא פתחנו במשך חודשים ארוכים. פתאום למדתי שיש גם צד שני למטבע, שגם לה היו הרבה ספקות וקשיים בכל התהליך המזורז שעברנו.
"לכל מגזר יש את הגיל שלו, את הקצב שלו, את הכללים והעצות המיוחדים לו. אני לא חושבת שמישהו יכול לקבוע איך הדברים האלו אמורים לעבוד באמת", אמרה לי רעייתי בכנות. "את כל הדברים האלו שהפריעו לי באמת בחרתי לפרוק ביומן הזה, בדרך משלי. אבל דבר אחד אני יכולה להגיד בוודאות: שום שאלה שיש לי על המנהגים שלנו לא גרמה לי לפקפק באמונה הפשוטה, שלכל דבר יש סיבה ומסובב".
היא הישירה אליי את עיניה, ואני השפלתי את מבטי. שנינו ידענו בדיוק על מה היא מדברת: על הזלזול הגלוי שגיליתי כלפי התורה והמצוות במהלך החודשים האחרונים. פתאום הבנתי שהיא הצליחה לראות את המסתתר בצפונות ליבי יותר מכל אדם אחר.
דמעות הציפו את עיניי. "הייתי מטומטם", הצלחתי לומר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היא הביטה בי בחום. "דבר אחד אני מוכנה להבטיח לך: לילדים שלנו ניתן לבחור בעצמם עד כמה הם רוצים להיות מעורבים בשידוכים. ואתה יודע מה, אני לא בטוחה שהם לא יעבירו את הבחירה אלינו".
"לפעמים אמא יודעת הכי טוב", הגבתי בחיוך מבעד לדמעות. היא הנהנה.
0 תגובות