'חודש החגים' בעיניו של שמעון ברייטקופף

וכאילו להשלים את העצבות הנוראה, הפסיעות האלה הופכות לכבדות אפילו יותר.

תכתוב טור הלילה, מגיעה ההודעה מהמערכת, מחר סוגרים מוקדם.

מה טור, למען ה'.

ה'צווה-צווה' של שמחת תורה מתנגן בין שפתותינו. טעם הקרעפלך של הושענא רבא עוד מרחף בחלל הפה. הקישוטים של הילדים עדיין ניצבים גאים על דפנות הסוכה. היד עוד כואבת מסחיבת המורביות של הושענא רבא. איפה אני ואיפה טור.

מה זה טור בכלל?

אז במקום לכתוב טור רגיל, אחרי שהייה כמעט רצופה של חודש שלם בין כותלי בית-הכנסת, אספתי כמה תובנות שהצטברו במקום המיוחד שאף חיים של יהודי לא שלמים בלעדיו.

מארבי תתקבל בשוחות

בבית הכנסת יש לא מעט רגעי שמחה. התפילה, קריאת התורה, השמחות שנערכות בין כותלי בית הכנסת, אבל יש שמחה אחת שעולה על כולן.

שמחה שזר לא יבין לעולם.

השמחה שמתפשטת בבית הכנסת כמו בשורה טובה, במוצאי שבתות שבהן לא אומרים 'ויהי נועם'.

מי ידמה ומי ישווה לאושר.

אבל השיא, הבונוס המפתיע, הדובדבן שבקצפת – עבור אנשים מסוימים כמובן - הוא אם ארע הנס והחזן מתבלבל, מסיים חצי קדיש ומתחיל לפזם את פסוקי הויהי נועם.

אוהו. זה כבר גן עדן העליון ממש.

הם יזנקו כנשוכי נחש: 'תתקבל', נו-אה, 'נו-אה-תתקבל'.

המהדרין, ימשיכו עם צקצוק קטן ומשלים בקול שקט: סוכע'ס השבוע, אין ויהי נועם. מה קורה לך? אנשים פה לא יודעים את המינימום..

רק נסביר לטובת אלו שלא מצויים בנבכי העניין, שבמוצאי שבת נוהגים לומר את תפילת 'ויהי נועם' מייד אחרי תפילת שמונה-עשרה. ישנם 2-3 חריגים בשנה: שבועות בהם חוגגים יום-טוב, מדלגים על התפילה המדוברת.

השנה, בשל ריבוי השבת-חג, היו כמה מוצ"שים בהם לא אמרו את תפילת ה'ויהי נועם' – והשמחה עד לב השמיים.

המתחרה של ה'ויהי נועם' זה כמובן תחנון.

בעיקרון יש לומר כל יום תחנון לאחר תפילת שמונה עשרה בשחרית ובמנחה. אבל יש חריגים. המון חריגים. נוכחות של בעלי שמחת ברית, חתן, חודש ניסן, ערבי חגים, יארצייטים של אדמו"רים גדולים וקטנים (אתם תקבעו), בקיצור הבנתם את הרעיון.

מי שמחזיק בהישג יד לוח דבר בעתו, מוצא בנקל את הסיבה לדלג.

השמחה בדילוג כאמור היא כפולה. גם על עצם הדילוג, וגם – ואולי בעיקר – הזכות להראות לכולם שאתה יודע יותר טוב. יש בדילוגים האלה תחושה של שחרור פתאומי. שליש על התנהגות טובה. המשגיחים היו נוהגים לומר שגם במחזורים וגם בסליחות מוסיפים עוד קטעים שלא אומרים, בכדי שאנשים יוכלו לדלג. בלי הדילוגים האלה, הם היו מתקשים לשרוד את כל התפילה.

אבל שמחת הדילוג היא טבעית.

אבל היא לא דומה לשמחה של המעיר הבלתי נלאה.

אני תמיד חשדתי, שיש אנשים שאורבים בשוחות, באופן מתוכנן ושקט לטעויות של החזנים. אני לא באמת קונה את זה שהם מגיבים במהירות של מחשב-על, ובאופן רפלקסיבי לחלוטין, לכל טעות של "תתקבל". מהירות התגובה שלהם מלמדת על הערכות מוקדמת.

הם יושבים בכוננות, נראים כמו כולם. אף אחד לא מדמיין שהם כעת דרוכים כמו קפיץ. ממתינים במתח עצום - שלוחמים במארב לילי בגבול עזה לא מכירים - וממתינים למעידה של החזן האומלל.

כשזה יקרה, הם יזנקו מאפס למאה בשבריר שניה ויסתערו על החזן בצעקות 'נו-אה, אה-נו' עד לב השמיים. אחרי שימשיכו לקדיש – הם יתיישבו במקומם בחיוך כזה, שהלוואי ואנחנו – האנשים הרגילים – היינו זוכים לחלקיק ממנו לאורך השנה.

במשרה מלאה

בשנה בה ניגשתי לעמוד לעילוי נשמת אמי ע"ה, גיליתי תופעה מעניינת שלא ידעתי על קיומה.

אנשים שמגיעים לבית כנסת בשביל להעיר (רק להאיר מבחינתם: "חבל שהחזנים לא מכירים רמ"א מפורש, נראה לך אני אוהב להעיר? אבל יש גבול לעמרצות").

ימי העבודה העמוסים ביותר שלהם הם שני וחמישי. אז הם יושבים דרוכים ומוצאים לפחות 2-3 דוגמאות שהבעל קורא לא מתיז את הז' מפיו כיאות, או לא מדגיש את ה-ת' של ושמחת, ומתקנים אותו בקול צוהל.

אבל גם בשאר הימים, שבהם אין כוננות-קריאת-התורה, הם לא יושבים בצד ומתבטלים. יש להם לא מעט עבודה שמייצרת להם משרה מלאה לאורך כל השבוע.

פה איזה בחור אומלל שניגש לעמוד ואמר תִּתְקַבֵּל במקום תִּתְקַבַּל או הפוך, וזוכה לצעקות רמות בליווי מלמול קולני: מי שלא יודע את הנוסח – שלא ייגש. מה זה ההפקרות פה למען ה'? עושים ליצנע'ס מכל דבר היום.

שם איזה אברך שרגיל להתפלל נוסח ספרד וקצת גמגם בחזרת הש"ץ, שחוטף על כל העוונות שעשה בשנים האחרונות וכן הלאה.

אבל בימות החגים, האנשים האלה על סטרואידים.

מאמצע אלול הם עסוקים לחבוט בגבאי שלא מסדר משטח מסודר מעל הארון קודש לשים את הערבות אחרי הושענא רבא ("למה לחכות לרגע האחרון בכל דבר? בבית שלו הוא גם ככה?). הם רוצים שייתייעצו איתם מי יקבל את ה'גלילה' במנחה של צום גדליה כבר בר"ח אלול ("סדר צריך שיהיה, למה הבן של זילברמן מקבל קבוע?"), וכן הלאה.

המשנה שלהם סדורה בכל נושא: בליל שמחת תורה הפקעלאך היו קטנים מידי – חבל ממש. הילדים מחכים לזה כל השנה. למה לא להביא כמו שצריך.

בבוקר הפקעלאך גדולים מידי, ומי ישלם את רופא השיניים? אתה? אז בשביל אתה מביא כאלה פקעלאך גדולים? ממש לא לעניין.

למה עושים קידוש לפני הקפות? כל היום נהרס ככה?

אחרי הקפות? למה צריך קידוש, כולם כבר רקדו. כל העניין שיהיה לאנשים כח לרקוד.

ורק חבל שלא מתייעצים איתו כי רק הוא היה מסדר את הכל כמו שצריך.

אף אחד לא יבדוק

אבל האהובים עלי ביותר הם אנשי ה'שיר של יום'.

בימים כתיקונם לכל יום יש את השיר שלו.

בימי חול המועד, כל יום אומרים מזמור אחר.

המזמור המדובר מופיע בקוד צפון בסידורים הרגילים או ביומני גבאים סודיים. מין צ'ופר לאנשים שמוסרים את נפשם לבית הכנסת. מידע שניתן רק להם.

אבל יש את ההוא שהוא לא גבאי ולא אחראי על כלום, אבל את השיר של יום – של כל יום בשנה הוא יודע. הוא עצמו לא יודע איך. הוא פשוט יודע את הדברים האלה.

מיד אחרי 'עלינו לשבח' הוא דופק על השולחן בנימוס, וצועק: פרק יא'. למנצח לדוד.

המתפלל הפשוט נמצא בלי ספר תהילים לפניו, אבל מסתכל על הכרוז בעיניים מעריצות.

אין בעולם מישהו שסומכים עליו באותם רגעים כמו היהודי שמכריז על הפרק. דברי אלוקים חיים. הוא גם יודע מה צריך לומר, גם נמצא עם הפרק לפניו, ואתה רק יכול להסתכל בקנאה, למלמל בשקט כאילו אתה גם אומר משהו שמזכיר את המילים למנצח ולדוד, ולסמוך על היהודי שמוציא אותך ידי חובה.

החשדות שהולכים ומצטברים הן, שיש לא מעט שרוכבים על הבלבול הציבורי, ולא מהססים לקבל החלטות באופן עצמאי על אמירת השיר של יום. הרי מי יכול לבדוק אותם. מי יכול להכחיש. אבל בינתיים הם נהנים מהספק.

שיהיה להם לבריאות.

אלגוריתם הגבאי

והקרדיט האמיתי מגיע לגבאים.

הם שכל גליהם ומשבריהם של האנשים עוברים עליהם ועברו עכשיו חודש מתיש בגבורה שאין שני לה.

בליל שמחת תורה, כשהם חילקו את הפסוקים של 'אתה הראת', היה לי הזדמנות לראות מה זו מומחיות. מה זה מקצועיות.

הרי יושבים בבית כנסת 250 איש – כולם מכובדים ואהובים, למי נותנים למען ה'?

הקמת ממשלה היא משימה פחות מורכבת. יש כאן מלאכת מחשבת של ממש, שמשלבת אלגוריתמים מסובכים, שמשקללים עשרות נתונים צולבים.

אחד מוגדר יהודי "חשוב". אבל השני, מבוגר ממנו, יהודי פשוט. מצד שני, הבן שלו תורם לבית כנסת ואסור להסתבך איתו.

האחר מופיע עם פראק מהודר בשנים האחרונות. הוא מצפה לשדרוג. היה אפשר להתעלם, אבל הוא התאלמן בשנה האחרונה. יהודי מסכן.

בתווך יש אורח מחו"ל, חמיו של אחד המתפללים. שבמקרה הוא גם גיסו של הגבאי. צריך לסדר אותו. לא רוצה כאן תקריות במשפחה. החגים זו תקופה רגישה. בפרט אחרי מה שיהיה לפני שנתיים...

ואתה רואה איך הגבאי מזהה את 'המתגרדים', אלה שנפשם יוצאת בדברם, שכל פסוק שעובר בלעדיהם, מוריד להם עוד חודש מהחיים, ונותן להם אחד-אחד. ברגישות ובעדינות.

ואתה מבין שה"אתה הראת" הזה הוא דוגמה לכל השנה. לחזנים. לעליות. למקומות.

ה' ירחם איזה תפקיד.

ואחרי חודש שלם כזה, תורצה לי קושיה שליוותה אותי הרבה שנים.

הגמרא בברכות אומרת שכל מי שקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו.

אבל לא רק זה, אחרי שהוא נפטר אומרים עליו בהלוויה: הי עניו, הי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'.

מעולם לא הבנתי את דברי הגמרא.

היהודי יורד מתחת לבית, הולך לבית כנסת הסמוך למקום מגוריו, מתפלל וחוזר הביתה.

מה עניו? מה חסיד? מה אברהם אבינו?

מה זה ההגזמות האלה.

אבל אחרי עיון יותר מדוקדק בבית כנסת, דומני שהגמרא המעיטה בערכו של הקובע מקום לתפילתו.

מי שמצליח לשרוד הרבה שנים באותו בית כנסת, בלי לריב אף אחד, בלי שרבים איתו, בלי שהוא פתח בית כנסת חדש, לצעירים, למבוגרים, לצדיקים יותר או פחות – הוא לא פחות מתלמידו המובהק של אברהם אבינו. היהודי הראשון שפתח את הבית שלו לכל אחד. שנתן לכולם להיכנס, שרק חיפש לעשות טובות לאנשים אחרים.

אחרת אין סיכוי לשרוד באותו בית כנסת.

נו-אה. תתקבל.

• פורסם בסוף השבוע האחרון בעיתון משפחה