אאא

"היום השחור", "יום הזוועות", "יום האקציה הגדולה", ז' בחשוון תש"ב - 28.10.1941, כך כונה היום המר והנמהר. מה התרחש שם? ומהי השאלה ההלכתית שהטרידה את ר' אליהו, הפליט מוורשה, בעת האקציה? האם היו ידיעות על השמדת יהדות ליטא? מהו המידע המתחדש בעקבות מסמך מ"אוסף פראגר" מארכיון גנזך קידוש השם? ואילו פרקי זוהר של גדלות ורוממות נרשמו בגטו קובנה? 'כיכר השבת', ארכיון 'גנזך קידוש השם' ו'הספרייה הלאומית', יקדישו בשנה זו, פינת זיכרון מיוחדת לזכר אותה שנה נוראה.

מדי חודש ייבחר אירוע מסוים שהתרחש באותו פרק זמן, ויוצג כפי שפורסם בעתון מקורי מהעיתונות העברית בשנת תש"ב. בקטעי המידע הנלווים נתאר את האירועים כפי שהיו על פי המחקר ההיסטורי והעדויות, ובנוסף, נציג את הסיפור היהודי של האירוע - מאוצרות גנזך קידוש השם.

כ-26,000 אלף יהודי קובנה גדשו את "כיכר הדמוקרטים" בגטו בבוקרו של יום, בשעה שש. ה"אלטסטנראט" (מועצת הזקנים – היודנראט) קיבל פקודה מהגסטפו להודיע על חובת התייצבות כוללת.

מי שלא יציית – מות יומת. מועצת היהודים הועמדה בפני דילמה מורכבת לנוכח הדרישה הגרמנית: האם להעביר את ההוראה ולמלא את הפקודה או להתנגד? האלטסטנראט של קובנה בראשות ד"ר אלחנן אלקס היה ידוע ברמתו המוסרית הגבוהה ובשיתוף הפעולה עם יהודי הגטו, ולא אחת נועץ  עם קברניט העדה, הגאון רבי אברהם דובער כהנא-שפירא, רבה של קובנה, כמו במאורע קשה זה.

על כך מדווח הרב אפרים אשרי: "מועצת הזקנים שלחה מיד משלחת של ארבעה אנשים לגאב"ד קובנה ונפשם בשאלתם - האם עליהם להשמע לצו הגרמני ולהדביק את המודעה הנ"ל או לא, כי לפי הידיעות שיש בידם יוצאו חלק ניכר מהאנשים הנקהלים במגרש זה להורג...

לשמע הגזירה החדשה הזאת, החל הרב לרעוד בכל גופו מרוב צער, עד שכמעט עמד להתעלף... בלילה הזה לא חזר לשנתו אלא חיפש ספרים ועיין בהלכה חמורה זאת, ואחרי יישוב דעת ארוך הודיע להם את פסק הדין בזו הלשון: אם יצאה גזירה על חלק מישראל ר"ל, וישנה אפשרות על ידי אמצעים שונים להציל מקצתם... מוכרחים ראשי העדה לאזור עוז בנפשם ולעשות מעשה מתוך האחריות המוטלת עליהם. הם צריכים לנקוט בכל האמצעים להציל כל מה שניתן להציל" (שו"ת ממעמקים, חלק ה', שאלה א').

הדיווח בעיתון דבר בשנת 1945
הדיווח בעיתון דבר בשנת 1945

וכך התייצבו הכלואים במסדר, קבוצות-קבוצות לפי משפחות, כשהם מוקפים מכל הכיוונים במכונות יריה, בגרמנים, בליטאים חמושים ובגדודי סקרנים שהתאספו סביב לחזות במחזה.... כך החלה מלאכת הסלקציה שנמשכה עד שעות הערב: "השמש לא נראתה והשמים לא ביקשו רחמים על יהודי הגטו, ובשעות המוקדמות של הבוקר הארור הזה הלכו רבבות יהודים, צללים של בנ"א... בשמונה בבוקר החל המעשה של הבחירה מי לחיים ומי למוות".

את המידע הקשה והמהימן מתאר ל. גרפינקל, שהיה סגן יו"ר האלטסטנראט, בעיתון דבר, דצמבר 1945. "האקציה הגדולה בגטו קובנה", זו כותרת הנכתב ובסוגריים מצוין: "קטע מחיבור על קורות הגטו בקובנה". מיד עם תום המלחמה החל גרפינקל במלאכת התיעוד, וחיבוריו הם מהבולטים מכרוניקת גטו קובנה.

למעלה מתשעת אלפים איש הועברו לגטו הקטן ששימש כתחנת מעבר. למחרת היום, תחת משמר כבד, הם הובלו לפורט התשיעי, שם נורו בבורות ענק. הפורט התשיעי הוא אחד משרשרת המצודות שהקיפו את קובנה ונבנו עוד בתקופת הצארים. הוא ממוקם בסמוך לעיר ושימש כאחד ממתקני הרצח ההמוני (כמו הפורט הרביעי והשביעי). בגיא הריגה זה נרצחו למעלה מחמישה עשר אלף מיהודי קובנה, ועוד כמה אלפי יהודים מגורשים מגרמניה ומאוסטריה.

     שאלה מן הגיהנום בעת האקציה: "מהו נוסח ברכת קידוש השם?"

"ואז, במעמד הזה, ניגש אלי רבי אליהו מוורשא הי"ד, אחד הפליטים שנמלטו מוורשא הוא שאל אותי מהו נוסח הברכה שעל מקדשי שמו יתברך מוטל לברך?" (שו"ת ממעמקים, חלק ב', סימן ג').

השואל, כך מעיד הרב אשרי, רוצה לדעת את התשובה לא רק לעצמו, אלא כדי לעבור בין האנשים וללמדם את הדין. התשובה שניתנה: "יש לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים', כדעת השל"ה". הרב אפרים אשרי, שהיה מקורב לרב שפירא, כינס את מכלול השאלות שהופנו לרב בגטו בחיבורו הידוע שו"ת ממעמקים (בחלק מהשאלות פסק הוא עצמו בשל מחלת הרב וכן לאחר פטירתו). מעיון בשו"ת ניכר, כי סביב האקציה הגדולה נסובו מספר שאלות הלכתיות, שמעידות על גדולתם של השואלים. ללא ספק, האקציה הגדולה הטביעה את חותמה כמאורע טראגי ומעצב - כך עולה מאסופת מקורות התיעוד - וכחלק משמעותי בתודעת הזיכרון על גטו קובנה. הדיה וטביעותיה ניכרים כזיכרון חי צרוב בעדויות, ביומנים ובזכרונות של שורדי הגטו.

בעדותו של הרב יצחק גיבלטר, שהיה אז כבן שתים עשרה ושלושה חודשים, הוא מספר על בקשתו מאביו בערב שלפני האקציה הגדולה. "'הלילה הזה הוא האחרון בחיינו. אני רוצה לזכות להניח תפילין!' אבא הסכים ואמר: 'מחר בבוקר תניח תפילין'... בבוקר, כשהיה עדיין חשוך, הסתכל אבא ואמר: עכשיו אתה יכול להניח תפילין. הנחתי בפעם הראשונה תפילין!" (ארכיון העדויות - גנזך קידוש השם).

אחת הניצולות האחרונות מקובנה, שהלכה זה עתה לעולמה היתה הרבנית אסתר רבקה זקס, בתו של הגאון רבי מרדכי שולמן, ראש ישיבת  סלבודקה, חתנו (נושא בתו הרבנית חיה מרים) של הגאון רבי יצחק אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה. בזכרונותיה כילדה, תיארה את הזוועה והרושם שנותרו בה: "ראוקה (הקצין הגרמני) לא התחשב כלל בהרכב המשפחה. בחיוך שטני הוא הפריד לפי רצונו משפחות ושלח אותן לשני הצדדים. אלה שנשלחו לצד הטוב הועמדו בקצה הכיכר, ואלה שגורלם נחרץ הועברו מידית, תחת שמירה כבדה, לגטו הקטן... לא יכלו לבחור כלל, ופה הוא נותן לי מכה על הכתף. הסתכלתי מהר סביב וכך נחלצתי. ה' רצה שאחיה, זאת לא אני שהבנתי לאן להדחף... לאחר הרצח ההמוני, הדהדה בבהירות השירה והעליזות של הרוצחים הליטאים, שחזרו שיכורים ושמחים מהטבח הנורא שביצעו".

ויהי אחר האקציה...

 "האקציה הגדולה" נועלת את התקופה הטראגית הראשונה בשלוש שנותיו של הגטו, "הקיץ הנורא ההוא". את כוס התרעלה החלו לשתות יהודי קובנה עם הכיבוש הגרמני בסוף יוני 1941. החלו פוגרומים ורצח המוניים. עם כליאת היהודים בגטו בסוף אוגוסט 41'  בסלבודקה, פרבר בקובנה, התגבר ההרג השיטתי. פרק זמן זה בכרוניקת הגטו מכונה "תקופת הרציחות ההמוניות". הרצח ההמוני בוצע ע"י האיינזצגרופן ופרטיזנים ליטאיים, והאקציה החותמת היוותה את שיא ההתעללות.

המוות עלה בחלונם של יהודי קובנה ולא היה כמעט בית מבלי מתים. משפחות פורקו, ילדים שבו הביתה ללא הורים. בגטו נותרו כ-17,000 יהודים. התקופה של כשנתיים - מהאקציה הגדולה ועד סתיו 1943 - קיבלה את הכינוי "תקופת השקט בגטו קובנה", שקט יחסי. זהו לא השקט שלאחר הסערה, אלא סערה שקטה.

כלואי הגטו היו צריכים להתמודד עם מציאות החיים הקשה בגטו: הם שולבו בעבודות כפיה תובעניות כחלק מהמאמץ המלחמתי. המזון הדל שסופק לגטו נתן את אותותיו והרעב היה לדייר קבוע. גזירות שונות הוטלו ובהן גזירת מסירת הספרים, סגירת בתי הכנסת ואיסור תפילה בציבור. מסתיו 1943 החל שילוח אלפים למחנות עבודה באסטוניה ולמחנות סמוכים לעיר. הגטו הפך למחנה ריכוז מרכזי. ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום, האיצו הגרמנים את חיסול הגטו. בעת חיסולו וחיסול המחנות הסמוכים אליו, הועברו כשבעת-שמונת אלפים נפשות למחנות בגרמניה: דאכאו, שטוטהוף ועוד. כחודש אח"כ שוחררה העיר ע"י הצבא האדום.

תבוסותיה של גרמניה בקרבות ובייחוד בחזית המזרח ברוסיה הובילו לכך, שהגרמנים ב-1943 החלו בטשטוש הראיות של פעולותיהם. במסגרת זו כאמור הופעל "מבצע 1005" אף בפורט התשיעי. בפעולות אלו שולבו אסירים יהודיים, שבמבצע נועז הצליחו לברוח ובמידה מסוימת הביאו את סיפורו של הפורט.

הטקטיקה של ההסוואה והטשטוש השיטתיים הינה חלק בלתי נפרד מהמורכבות בסוגיית המידע.

הידיעות וחיפוש מקורות המידע: איכה הושמדה יהדות ליטא ונסיונות ההצלה

 "איכה הושמדה היהדות הליטאית", "תוך שישה חודשים נטבחו ע"י הנאצים למעלה מ-170,000 יהודים" - אלו הן כותרות מסעירות וצדות עין בעיתון הארץ, אוגוסט 1943.

בידיעות אלו, שנמסרו ע"י אישיות ליטאית שאיננה יהודית השוהה בשוודיה, מצוי דיווח מפורט ומסמר שיער על ההשמדה ההמונית של יהדות ליטא. "זוועות אוקטובר" - כך מכונים ימי הבלהות בקובנה. "ב-27 באוקטובר הקהילו הנאצים למעלה מ-25,000 אלף יהודים בכיכר הגטו. היהודים נצטוו לעבור לפני הקצינים הנאצים... שני התליינים חתכו את גורל העוברים ושבים". אלו חלק מהנתונים המצמררים בכתבה. השאלה היא מה היתה משמעותן של פיסות מידע אלו בימים ההם והאם וכיצד התקבלו.

 

מה עלה בגורלם של הנותרים לפליטה בגטו קובנה? מי נותר מארזי הלבנון ומאדירי התורה? מי שרד את המשך המוראות וחיסולו של הגטו? אלו היו השאלות שהטרידו את העולם היהודי, שתר אחר שביבי מידע. מידיעות בעיתונות התקופה ניכר כי אפילו במהלך המלחמה הגיע מידע, אך התמונה היתה מטושטשת מאד. בעיתון הארץ בספטמבר 44' מופיעה ידיעה שכותרתה "איכה נרצחו רבני ליטא", המדווחת על ידיעות שהגיעו במכתב מהרב אפרים אשרי, שפירט על גורלם של רבני קובנה ועל הירצחם של רבי אלחנן ווסרמן ורבנים נוספים בקיץ 41'.

מסמך ייחודי מארכיון גנזך קידוש השם המצוי ב"אוסף פראגר" (האוצר מכלול עדויות ומסמכים ייחודיים שאותם אסף וליקט הסופר והחוקר, הרב משה פראגר, מייסד גנזך קידוש השם, שהנחלת זיכרון השואה היתה למשימת חייו) - פורש בפנינו נדבך מידע בהקשר לסוגיית המידע ונסיונות ההצלה של רבני גטו קובנה. מסמך זה הינו מברק מאוקטובר 44', הנשלח מרבנות תל אביב לוועד ההצלה בארה"ב: "הגרמנים עוזבים את קובנה. לקחו לגרמניה 16,000 יהודים, ביניהם רבנים גדולים: הרב אלחנן ווסרמן והרב ואברהם גרודז'ינסקי. מתחננים לעשות את כל המאמצים להצילם".

מטלגרמה זו עולה, כי בנקודת זמן זו עדיין לא ידעו מה עלה בגורלם של רבני קובנה, ואף ניסו לפתוח פתחי הצלה עם הידע שמפוני הגטו הוצעדו לגרמניה. "מכתבים משרידי יהדות ליטא" שמתפרסמים בעיתון 'שערים' בספטמבר 45' מדווחים על מידע חשוב: "בידיים רועדות ובלב קרוע ובעיניים מדומעות אודיעך שהנני ב"ה בקו החיים, וה' הוציאני מכור הברזל ומפי הארי הצילני, והנני נמצא כעת במחנה דאכוי באשכנז" - כך מבשר הגאון רבי מרדכי שלפוברסקי, שהיה חבר הרבנות בקובנה, לאחיו. אות חיים נוסף הוא מכתבו של הרב שמואל אבא סניעג, אף הוא משרידי רבני קובנה.

 

פרקים של רוממות וגדלות בימי השפלות של יהודי קובנה

גם בימי החושך והשפלות שחוו יהודי גטו קובנה, מזדקרת ומאירה תמונת רוממותם וגדולתם, מבית היוצר הסלבודקאי, שעמדה בעת מבחן. עדויות נוספות על כך נרשמו בארכיון פראגר. התיעוד המקורי (באידיש) כמובן נכתב בכתב יד..

הרבנית חיה מרים שולמן, שהיתה למשען לרבים בגטו ובעיקר לילדים, מספרת על כך שבימי הרעב שהשתלטו על הגטו - הרב שפירא נתן היתר הלכתי לעובדי הכפיה שצעדו כברת דרך בכל יום לאכול את מי המרק הטרף, בתנאי שיזהרו שלא לאכול את חתיכות הבשר הטרף שבמרק. אעפ"כ, רבים מהיהודי קובנה לא השתמשו בהיתר זה.

בימים אלו מציינים שלוש שנים לפטירת הרבנית רבקה וולבה (ט"ז במרחשון תשע"ט), בתו של משגיח ישיבת כנסת ישראל  בסלבודקה, הגה"צ רבי אברהם גרודז'ינסקי, שנספה בימיו האחרונים של הגטו בביה"ח שהציתו הגרמנים.

בעדותה, שנמסרה לגנזך קידוש השם ונכללה בספרה "אמונתך בלילות", היא מתארת  סלבודקה של מעלה: "מדי ליל שבת נהגו להתאסף בביתנו בני תורה שעדיין נשארו מישיבת סלבודקה. אבי היה משמיע באוזניהם דברי תורה ומילות חיזוק ועידוד. אותם בחורים היו שבורים ורצוצים בגופם ובנפשם. הם נשארו גלמודים, יחידים מכל משפחתם, ועבודת הפרך שעבדו במפעלים הגרמניים התישה אותם כליל. דברי התורה והעידוד שהרעיף עליהם אבא היו עבורם מקור כח וחיזוק להמשיך ולא להשבר. בדבריו ניתן להרגיש בחוש את ההתכוננות העמוקה והעקבית לקידוש השם.

"הוא אף הציע לפניהם שתים עשרה קבלות אשר כולם חתמו לשמור עליהן כשיזכו להשאר בחיים... ואלו הן הקבלות: 1. אמונה 2. שמירת שבת 3. טהרת המשפחה 4. זהירות ממאכלות אסורים 5. ריבית 6. ביטול תורה 7. אהבת רע וישראל 8. חסד 9. הסתפקות 10. בטחון 11. חינוך הבנים 12. ארץ ישראל".

סלבודקה היתה לסמלה של קובנה, כמגדלור של תורה ומוסר. מכור מחצבתה יצאו מנהיגים, ומאילנותיה פירות ונטיעות לרוב. גדיעת ישיבת  סלבודקה בימי תפארתה, היא חלק מהחורבן הנורא של יהדות קובנה.

הישיבה היא סמל של חיים יהודיים, יתמותה ועליבותה הן נחלת קובנה כולה. זאת אף מבקש להנכיח המשורר אברהם אקסלרוד, פליט שנקלע לקובנה (נספה בחיסול הגטו), בשירו: "בישיבה של סלבודקה". השיר נכתב בין קירותיו של הגטו בעקבות האקציות הנוראיות, בסוף 1941. במילותיו מתוארת צוואת השמש הזקן האחרון מהישיבה, המבקש לזכור את הזוועות:

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"כשתזכו לשחרור, יהודים

 ספר תספרו לילדים

 על דמינו שניגרו שם,

 על ההרג המבעית

 וקברים, שמות  הראו שם,

 במצודה התשיעית"

השיר הולבש על לחן ידוע.

צוואתו של השמש אכן מקוימת, כמילות השיר:

"נסתלק השמש, צוואתו נשארה...

 ובאותיות של זהב ירשמו יתוארו,

החיים שבגטו משאלתו פיוטו".

אבל לא רק החיים בגטו יתוארו; סלבודקה וקובנה הן לא רק זיכרון קורות הגטו, האקציות והמצודות של ההרג.

סלבודקה, "אם הישיבות", היא מבצר של תורה ומוסר חי וקיים, מצודתה פרושה בעולם כולו, ומבית יוצרה נבנו ישיבות מפארות, מפיהן אנו חיים וקיימים.

תצלומים: אוסף התצלומים גנזך קידוש השם  מסמכים: ארכיון גנזך קידוש השם