הכוח והאמון שאנו כציבור שומרי תורה ומצוות מעניקים ומייחסים למורי דרכנו הוא מצווה מהתורה, כל כולנו וכל מהותנו מגיע מכוח המסורת של משה קיבל תורה מסיני ומסרה, מסורת התורה היא לב ליבו של היכולת להבין ולחיות כבן התורה.
"צדיק הדור"- "גדול הדור" – "פוסק הדור"- "מועצת גדולי התורה"- "מועצת חכמי התורה", אלו הם מושגי בסיס של הציבור, ויש בהגדרות אלו כוח ועוצמה שלא נתפסים ולא מתיישבים אצל מי שאמונת חכמים לא נר לרגליו. כאשר סיפרתי בהרצאה שאני מצביע בבחירות לא רק פוליטיות אלא גם בבחירות של דברים פנימיים של הבית רק על פי דברי הרב, הרימו כל הסטודנטים החילונים גבה ולא הצליחו להבין מדוע ולמה.
אותו כוח שאני מעניק לרב, הרב מחזיר לי בהוראה שאותה הוא נותן לי, והכוח הזה בידו לבנות ולהחריב עולמות, ואני שבחרתי ברב הספציפי הזה ובאתי לשאול אותו שאלה הרת גורל על ניתוח קשה, או בהלכות של הבית, אני לוקח בחשבון שלרב הזה יש ביד עוצמה וכוח שחיי תלויים בו, ואני באמונה שלמה יעשה מה שהרב יגיד לי על ימין שהוא שמאל ולהפך.
בתוך כל המכלול החד והברור הזה של ועשית ככל אשר יורוך, ישנו בלבול שמנוצל על ידי שרלטנים שונים, ולא דווקא מורי הצדק שאיוועץ בהם. עצם המושג של הענקת כוח לאחר להחליט על חיי זו החלטה עם סיכון לא קטן, אבל כאנשים המאמינים ברבותיהם אנו עושים זאת בחיבור חזק ועוצמתי. הבעיה היא שכאשר בצד השני של השולחן מתיישב חוטא באצטלה של בעל כוח ועוצמה, של מנהיג קהילה, משגיח בישיבה, ומטפל ויועץ חינוכי, או כל דבר אחר, והוא מנצל את הכוח הזה שלמדנו להעניק לרבותינו, הוא לוקח את זה למילוי תאוותיו, הוא ישתמש במניפולציות ויכולות מדהימות להסביר ולהצדיק את מעשיו עם סימוכין ותימוכין בתורת הנגלה והנסתר וגילוי והעלאת נשמות.
השאלה שכל חרדי שואל את עצמו בכל פעם, "איך יתכן?" - "איך הגיוני?", התשובה לזה היא פשוטה, כל עוד לא נציב ונסביר לדור הצעיר מהו הגבול של הענקת סמכות וכוח לדמות שמשפיעה עלינו לבין ניצול ופגיע בל נצפה שמחר בבוקר עוד גשר ועוד גשר יקרסו ואז נאבד את כושר ההסברה שלנו להסביר ולספר לילדנו ולעצמנו איך זה קרה.
כל עוד שלא נאמר באופן גלוי לבנינו ולבנותינו שאין שום היתר לגעת בגופנו לאדם זר, ושאין חלק בתורה לא בנגלה ולא בנסתר, לא לרב ולא למקובל, לא למנהיג ולא למשגיח, לא למטפל ולא לסתם אברך בשכונה, לאף אחד בשום קונסטלציה בשום דרך לנצח נצחים ולעולמי עד, אין להם שום היתר לגעת בנו גם אם הוא יספר על תיקונים נשגבים או טיפולים נשגבים, אין מציאות כזו בדת ובדעת שלנו.
משפטים אלו ושיח שכזה חייבים להיות משוננים ומדוברים בכל דרך ובכל זמן וגיל, לעודד שיח על נושא זה, להבין שאין מעשים שפוסחים על מחננו בגלל קדושתו וצדקותו ולא משנה איזה כובע וחליפה או שטריימל הוא לובש, בתי הכלא מלאים בפושעים מכל העדות ומכל החוגים.
יחד עם זאת חובה עלינו להפנים שהגיע הזמן לשלוח בנות למטפלות ולרבניות, ובנים למטפלים ולרבנים, ולא להיפך, וגם שם לפקח עם עין חדה וככל הניתן להיות שותף ערני ודומיננטי, פתוח ורגיש כזה שיאפשר לילד ולילדה לבן ולבת לשתף בעת התרחשות חריגה ל"ע.
לא ניתן להעלים עוד עין ולהגיד אצלנו זה לא קורה, לנו זה לא שייך, מי שאומר את זה מתווכח עם הטבע וחולק על המציאות, ובעיקר מאפשר שדה פעולה נרחב לפוגעים בחסות ובהסכמת ההורים, אוי להורה שמאפשר לזה להתרחש, אוי לקהילה שמחפה על פושעיה.
הגיע הזמן לפעול בכוח ובנחישות ללא פחד ומורא מול כל אדם חזק ובריון שיהיה בתפקיד חשוב ולא חשוב שפוגע בנפשות ילדנו ומחריב ורוצח נפשות, רק בכוח ועוצמה ומסירתם לידי המשטרה ואנשי החוק יבינו כולם כי אין מנוס מדין ודיין ואולי זה ירתיע אותם ממעשי זוועה אלו.
תובנה זו כתובה בפרשתנו בפרשת שכם ודינה בת יעקב, שכם אדם מסודר שמסביר בקליניקה שלו במתק שפתיים לדינה למה המעשה שהם עושים כמה הוא ריווחי ונכון ואפילו מוצדק ומוסרי, צריך להבין שמדובר שם בסוטה של ממש שמתעסק עם ילדה קטנה, כפי שמופיע במדרש- מדרש שכל טוב על בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד סימן ד': "שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב. ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים. וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב".
אז מה הדרך לטפל בפושעים שכאלו מסביר הרש"ר הירש את מעשה שמעון ולוי- "רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שיש רגעים בהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב כדי להגן על כבוד וטוהר, כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב" רש"ר הירש ל"ד לא.
אני מצ"ב שיר כאוב שנכתב על ידי בגיר שנפגע ונפצע בילדותו מדמות שפלה חסרת מעצורים!
אוּף גּוֹזָל,
חָתוֹךְ תְּמִימוּתְךָ.
עוּף גּוֹזָל, עוּף מִכָּאן.
זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אִם אַבָּא בַּשָּׁמַיִם אִם לָאו,
יֶלֶד, עוּף. עוּף.
כִּי נְשִׁיקָתוֹ - נְשִׁיקַת מָוֶת.
לִטּוּפוֹ - לִטּוּף נָעִים.
נָעִים רַק לוֹ.
זְרֹק אֶת הַסֻּכָּרִיָּה.
תִּצְעַק.
בַּלְּחִישָׁה,
תִּצְעַק כְּשֶׁהוּא לוֹחֵשׁ ששששש.
הַשְׁלֵךְ.
אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ.
רַק הוּא מְחַיֵּךְ, לֹא אַתָּה.
זְרֹק אֶת כָּל מָה שֶׁהוּא הִבְטִיחַ לְךָ.
צֵא מֵהַפִּנָּה. עוּף.
אוּף! זֶה קוֹרֶה גַּם לְחָבֵר שֶׁלְּךָ?
נוּסוּ. עוּפוּ.
אַל תִּהְיוּ אִיקְסִים.
וְאִם אַבָּא יִשְׁאַל, וְאִמָּא תִּדְאַג, אַתָּה תִּבְכֶּה.
זֶה טוֹב יֶלֶד, זֶה טוֹב לִבְכּוֹת.
תְּסַפֵּר לִי שֶׁזֶּה קָרָה לְךָ.
זֶה לֹא קָרָה לְךָ בְּטָעוּת.
זוֹ לֹא אָסוּציאַצְיָה.
זֶה לֹא קוֹרֶה לְכָל הַחֲבֵרִים שֶׁלָּךְ.
זֶה חֶפֶץ. חֶפֶץ חָשׁוּד.
פְּלִיז.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין