אאא

1.

חיפשתי הגדרה מילונית להבדל בין "ברוטו" ל"נטו". הנה התוצאה: "משקל ברוטו של מוצר, הוא המשקל כולל האריזה. משקל נטו, הוא המשקל של המוצר עצמו".

בעולם התורה, גם תלמידי חכמים שהם "ברוטו" תורה, ראויים להערכה ואף להערצה על כך. אנשים שבעודם בעולם הזה בחרו להקדיש את חייהם ומאווייהם לחיי נצח, וכמובן, מידותיהם מתוקנות מכוח מתנת התורה, ראויים להערכה. אבל הרב שלמה (ר' שלוימֶה) פישר זצ"ל שנפטר השבוע בגיל 90, לא היה מהזן הזה. ר' שלוימה היה בעל משקל אחר. גדלותו התורנית, קומתו, הליכותיו ונקיות דעתו, הם "המשקל של המוצר עצמו". בעברית מדוברת: ר' שלוימה היה נטו תורה. נטו, בפרמטרים הכי מזוקקים שבן אנוש יכול להעלות על הדעת.

2.

כדי לתאר דמות של אדם למי שלא זכה להכיר – בעצם, כדי לתאר כל דבר בעולם למי שלא נחשף לאותו הדבר – אי אפשר שלא להשתמש במילה "כמו". אל"ף-בי"ת של הסברה, זה לפחות לדמות את הדבר המדובר למשהו שכן מוכר. השבוע, בשיחה עם חברים שלא זכו להכיר את דמותו המיוחדת של ר' שלוימה, כשניסיתי להסביר מה היה כל כך מיוחד בו, גיליתי שהקושי הגדול לעמוד במשימה נובע מכך שפשוט אי אפשר להשתמש במילה "כמו". להגיד על ר' שלוימה שהוא היה "כמו", זה להרוס הכול. כי ר' שלוימה לא היה כמו. לא כמו זה ולא כמו אחר. ר' שלוימה היה חד-פעמי. נכון, על כל תלמיד חכם שנפטר מלמדים אותנו חז"ל ש"אין לו תמורה". אבל ההרגשה בנוגע לר' שלוימה היא שכביכול לא צריכים את מאמר חז"ל, כדי להבין שאין לו תמורה. כל מי שראה, כל מי שבא במגע כלשהו, כל מי שהציג בפניו שאלה מורכבת או סתם שאלה פשוטה כדי לנסות לייצר איתו איזשהו קשר, יודע שאין לו תמורה.

3.

כשנכנסתי ללמוד בישיבת איתרי לפני קרוב לעשרים שנה, שוחחתי עם דודי זקני הרב שמחה קוק שליט"א על הישיבה. כמחותן של ר' שלוימה (בנו הבכור הרב חיים קוק נשוי לבתו), הפציר בי הרב שמחה קוק שאנסה לייצר קשר עם גדול הדור שמתגורר בישיבה, וכך זכיתי לקבל סוג של "ספוילר" על גדלותו. "תמציא שאלות ותיגש אליו", אמר לי דודי הגדול. לא הבנתי איך בדיוק. כשהסברתי לו שאני לא מונח מספיק בסוגיות הנלמדות גם בשביל לשאול שאלות מיותרות, אז הוא הסביר לי את כוונתו: "תקרא תורה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, ותגיד לר' שלוימה שאתה לא מבין. אחרי שהוא יסביר לך, תקרא פסקה באחד מספרי הראי"ה קוק, ותגיד לו שאתה לא מבין. ככה, כל פעם תמצא סיבה לגשת אליו ולשאול שאלות. בחסידות, במוסר, במחשבה או בכל תחום תורני שאתה יכול להעלות על דעתך, הוא ידע לפשט לך את הכול. הכול-הכול-הכול".

האמת, הטיפ הזה מצא חן בעיניי. השבוע נזכרתי בגעגוע ובמבוכה כאחד, כמה פעמים בתור בחור צעיר ניגשתי לשאול אותו שאלות בסגנון "איך מעשרים מלח?". אבל לר' שלוימה זה לא הפריע. מדובר בסולם ענק שעל אף שראשו הגיע השמימה, הוא היה מוצב ארצה. תלמיד חכם שחי בפרישות שאין לה אח ורע. ר' שלוימה היה מתגורר באחד מחדרי הפנימיה בישיבה ומגיע לביתו שבשכונת הר-נוף בירושלים רק בסופי שבוע. כל תלמיד בישיבת איתרי ידע בדיוק באיזו שעה ביום ר' שלוימה ייגש לטלפון הציבורי שבכניסה לפנימייה ויתקשר לדרוש בשלומה של רעייתו לאה ע"ה. די היה להתבונן בצד אחד של שיחת הטלפון, כדי לדעת שהרב שחי בפרישות שאין לה אח ורע, חי גם בזוגיות שאין לה אח ורע.

4.

ר' שלוימה היה אדם אנונימי מאוד ביחס לגדלותו. כשנתבקש השבוע לישיבה של מעלה, אי אפשר לומר שכל בית ישראל בכו את השריפה אשר שרף השם. לא חלילה בגלל מחלוקת על גדלותו המוחלטת, אלא בגלל שהציבור פשוט לא הכיר אותו. גדולי ישראל מכל החוגים העריצו אותו. הרב עובדיה יוסף אמר עליו את הפסוק "וה' נתן חכמה לשלמה". הרבי מלובביץ' העביר לו לפני עשרות שנים כתבים של שיחות כדי שיכתוב לו הערות (פרט ביוגרפי בחייו שהתקשיתי להאמין לולא ביררתי את זה עם ר' שלוימה עצמו).

אבל הענווה של ר' שלוימה – שגם עליה אי אפשר להגיד "כמו" – אפשרה לו ליהנות מהאנונימיות שהתאימה לו. בישיבת איתרי נהגו לשאול: אם כדברי חז"ל שכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו, איך ייתכן שהכבוד לא רודף אחרי ר' שלוימה? וענו: ר' שלוימה מעולם לא ברח מן הכבוד. כדי לברוח מן הכבוד, צריך להכיר אותו. להתחכך בו מעט ואז לברוח, ור' שלוימה לא מכיר משהו כזה כדי שהוא יוכל לברוח ממנו.   

5.

בעיניי בשר זה נראה פספוס. החמצה. איך יתכן שבעיתונים השונים מעולם לא נכתבה כתבת-חג צבעונית עם "הצצה נדירה" לדמותו הייחודית? איך יתכן שהעולם התורני לא עצר מלכת כשנפטר? איך יתכן שלא הוכרז על ביטול מלאכה וכבישי ירושלים לא נחסמו במסע הלוויה שלו? השבוע נזכרתי בהגדרה אחרת לחלוטין של המונח כבוד. לא, הפעם לא מתוך המילון. הרמח"ל בספרו מסילת ישרים מגדיר כבוד כך: "הכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת. וזולתה, אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל. וראוי הנקי להינקות ולהיטהר ממנו טהרה גמורה, אז יצליח".

ר' שלוימה פישר זצ"ל הצליח פעמיים: הוא גם ניצל מכבוד מדומה שאין בו מועיל, וגם זכה לכבוד אמיתי של ידיעת התורה באמת.

משמת ר' שלוימה, בטל כבוד התורה.