אאא

לכבוד 'הבחור השמח משיעור ג'', שלום וברכה.

אני דיי משוכנע שאתה בכלל לא יודע מי אני - ועדיין, היית ואתה עדיין אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחיי.

אני זוכר שנכנסתי לשיעור א', ומהר מאד שמתי לב שהמילה הכי פופולארית בישיבה היא המילה "רצינות". אני זוכר את הוועד של המשגיח בתחילת זמן אלול - כשריח ההתחלה עוד עמד באוויר וכולנו בלענו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. הוא אמר ש"מי שייקח את עצמו 'ברצינות' ולא יבזבז את הזמן, אין ספק שהוא יכול להיות תלמיד חכם 'רציני'".

גם בקרב הבחורים המילה 'רצינות' תפסה מקום רציני... אני לא אשכח את אחד מחברי החדר שזלזל בשיעור של הר"מ של שיעור א' וציטט בחור מאחד הוועדים הגבוהים שאמר ש"למרות שהשיעורים של הר"מ של שיעור א' מרתקים, רואים שהוא לומד רק בשביל הכיף והוא לא טיפוס 'רציני'".

אין לי מושג למה זה קרה דווקא לי מתוך כולם, אבל בשלב מסוים המילה הזאת תפסה אותי ולא נתנה לי מנוח. התחלתי לשבת בכל שיחה של המשגיח ולספור כמה פעמים הוא הכניס את המילה "רציני" במהלך השיחה, וגם כשחבריי שוחחו איתי הייתי יושב וסופר את הפעמים שבהם הם השתמשו הגו את המילה הזו, כשברגע שהמילה הושחלה לתוך השיחה – לא הייתי מסוגל להתרכז במילה אחת נוספת.

אני עד היום לא יודע אם הייתי אמור ללכת עם העניין הזה לטיפול פסיכולוגי או שמדובר במשהו שלא מצריך התערבות – אבל העובדה היא שיום אחד זה פשוט עבר לי, וזה קרה בזכותך.

באותה התקופה של תחילת שיעור א', הלכתי בישיבה והרגשתי מנותק לחלוטין. המוח שלי כאילו לא היה שם והרגשתי לא שייך. כנראה שהקושי והלחץ שחוויתי התנקזו למילה "רצינות", שהילכה עליי אימים. הרגשתי שהיא מנתקת אותי מהמציאות וגורמת לי לשקוע בתוך בועה קלילה ודמיונית, ושיש חומה אדירה שמבדילה ביני לבין שאר הבחורים בישיבה – הם רציניים ואני לא.

יום אחד הגעתי לסדר ב' מאוחר, וגררתי את רגליי לעבר המקום הקבוע. החברותא שלי זנח אותי כמה ימים לפני כן ואני פילסתי את דרכי לבית המדרש המלא בחוסר חשק מוחלט. כשהתקרבתי לעבר המקום שלי ראיתי שהוא תפוס. הסתכלתי אחורה וראיתי את ה'משגיח קטן' של שיעור א' עוקב אחריי בעיניים רציניות והבנתי שמאוחר מדיי מכדי לבצע פניית פרסה חדה וללמוד ב'אוצר הספרים'. עמדתי כמה שניות כמו דחליל עד שברגע האחרון קלטתי מקום פנוי, ובהשגחה פרטית הוא היה מאחוריך.

התיישבתי מול הגמרא כשהעיניים שלי משוטטות בין השורות והראש משוטט במחוזות אחרים כשלפתע קלטתי אותך. שמעתי אותך לומד וראיתי את השמחה על הפנים שלך. חיפשתי את הרצינות שאמורה לאפיין בחור ששואף לזכות במעמד גבוה אך לא מצאתי אותה. אני זוכר איך הצטחקת כשהחברותא ביטל את ה'סברא' שלך בתנועת יד מורידה – ואני אפילו זוכר את המבט המאוכזב משהו של החברותא שלך, על שלא הצליח לפגוע בשלוות הנפש שלך...

הייתי מהופנט.

מאותו הרגע התחלתי לעקוב אחריך במטרה לפענח את השמחה הכמעט ילדותית שלך. הרגשתי שיש בתוכך מעין חומה שלא נותנת לאווירה הרצינית שסביבך להרוס לך את השמחה. אך בעיקר מה שתפס אותי – הייתה העובדה שכולם אהבו אותך. היית מקובל בחברה והמעמד החברתי והלימודי שלך היה גבוה מאד. בניגוד למה שחשבתי בחורים דווקא נהנו לשהות בחברתך, והעליצות וחוסר הרצינות ששרתה על פניך לא פגמה בהערכה ששררה כלפיך.

ומאז, בזכותך – גם אני הפסקתי לקחת את עצמי ברצינות. כששמעתי את המילה 'רצינות' האוזניים שלי צנזרו אותה ולא נתנו לה לחדור לתוך הראש. אומנם לא הגעתי לדרגות השמחה שלך, אך הצלחתי להתנהג בחופשיות ולא לקחת את עצמי ב'אובר רצינות'. בהמשך עברת לישיבה אחרת ומעולם לא נוצר קשר משמעותי בינינו, אך תמיד היית בשבילי מודל לחיקוי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עברו מאז יותר מ-10 שנים. סיימתי את הישיבה בהצטיינות, אך עד היום לא מצאתי את ההזדמנות להודות לך. אין לי ספק שבזכותך אני היום יושב ולומד תורה – אומנם לא בכולל 'רציני', אך בכולל מדהים שבו אני לומד בהתמדה ובשמחה (יהיו שיקראו לזה 'לומד ברצינות').

אז תודה לך! בזכותך הצלחתי לצאת ממעגל הקיפאון שתקף אותי והצלחתי לבנות את האישיות שלי בצורה בריאה יותר! בזכותך אני שרוי בעולמה של תורה כשהלב שלי טובל בים התורה ולא מחפש לברוח. בזכותך אני בדרך להיות תלמיד חכם אמיתי, ולא רק 'ת"ח רציני'.

אני לא יודע אם המקרה שלי משקף משהו חוץ מאת החוויה שלי, אבל מניסיוני, תרשו לי להמליץ לכם בחום: היו שמחים! אתם תלמדו הרבה יותר טוב, החיים שלכם יהיו הרבה יותר מאושרים ומלאי תוכן. אך בעיקר – אל תיקחו את עצמכם ברצינות, אתם בסך הכל בני אדם.

• • •

גם לכם יש מכתב שתמיד רציתם לכתוב? אתם מוזמנים לכתוב לי - כאן ואני אשגר את המכתב עבורכם...

(לפניות לכותב: [email protected])