הורים, אל תפחדו מ"בין הזמנים" // הרב יעקב בוצ'קובסקי

שתי מילים שמעבירות בלב הורים רבים לבחורי ישיבות תערובת רגשות: מחד גיסא נחמד לראות את הבן בבית, מצד שני – חשש. הורים רבים פוחדים מהמפגש עם הבן פנים אל פנים במשך שלושה שבועות ברציפות. המפגש הזה מלא חיכוכים ואי הבנות, ציפיות שאינן מתממשות, אכזבות וכעסים.

בחורי הישיבות אינם דומים לנו, ההורים. לא זו בלבד שכיום אנחנו אנשים אחרים לגמרי, אלא שגם כשהיינו בגילם היינו שונים. עולם הישיבות השתנה, המושגים השתנו, הפתיחות לעולם גדלה לבלי הכר. והבחור חוזר הביתה עם הרגלים ומושגים שלא כולם לרוחנו. שעות קימה שאנחנו לא מכירים, מוזיקה שלא תמיד אנחנו אוהבים, ועוד דברים רבים מסוג זה. אנחנו מנסים להשוות את הבן לדמות של הבחור שאנחנו היינו, וההשוואה לא מוצלחת.

כל המחנכים אומרים: הבנים היום צריכים שמירה הדוקה. אחרת – חס וחלילה, מי יודע מה יקרה, הרחוב היום כל כך קורץ, אם לא יהיה לו טוב בבית הוא יברח לרחוב. אז מה תעשה? מצד אחד תכיל את כל השטויות ותשתוק, ורק תפנק ותיתן את כרטיס האשראי. מצד שני, תפקח עין מרחוק, תעמוד עם יד על הדופק.

וכך הפכנו להורים רועדים, מפוחדים, לא סומכים על עצמנו, ובעיקר – לא סומכים על הבחורים שלנו. אנו חיים בתחושה שבעצם הם לא הכי מעוניינים ללכת בתלם שלנו, וצריך לשמור עליהם כמו על כלי זכוכית שביר, כי כל דבר קטן עלול להסיט אותם מהדרך. משהו בסיסי אחד חסר: אמון. אמון בעצמנו ואמון בבנינו.

מה זו הצלחה בחינוך?

ראשית כל נשאל: האם באמת יש אפשרות לחנך בחור מתבגר בצורה כזו, של פיקוח והנחיה תמידית? המציאות מוכיחה שאין לנו אפשרות להפוך את הבן שלנו לאפרוח צמוד לסינר. לא כל ימינו נעמוד ונפקח עליו. כבר עכשיו אנחנו לא מפקחים עליו. הוא חי את חייו הרחק מאיתנו, ואין לנו יכולת להתעדכן בכל רגע נתון מה קורה איתו.

הדבר מוכיח שהמטרה שלנו הינה לתת לו את הכלים להיות עצמאי. כפי שדרכו הטבעית של אדם הינה להיות עצמאי בחיים באופן כללי, כך גם הוא אמור להיות עצמאי ביראת שמים.

נתבונן על עצמנו. מה שומר עלינו מעבירות? הרי אין מעלינו נוכחות רציפה של אבא או משגיח. למה אנחנו עצמנו לא מדלגים חלילה על קריאת שמע, או לחילופין צופים בסרט בעייתי? כי מונח לנו בתודעה שעבירה היא דבר שאסור שיקרה, ומצוה היא חובה שאין להימלט ממנה. זה בדיוק מה שהבן שלנו אמור להיות: אדם בעל תודעה של מחויבות למצוות ועבירות.

הקב"ה מצפה מהורים שיעצבו את תפיסת העולם הבסיסית של הבן שלהם שעבירה היא דבר חמור שאסור לאפשר לו לקרות, ומצוה היא דבר שחייבים לעשות. זה התפקיד הבסיסי של מצות חינוך.

הצלחנו בזאת או לא? ברוב מוחלט של המקרים אנחנו יכולים להצהיר: כן, ובגדול. בחור רגיל לא יחלל שבת במזיד, ולא יבטל מ"ע של ק"ש בשאט נפש. הוא מרגיש מחויב למצוות. הוא קלט במשך כל שנות ילדותו שעבירה היא דבר אסור ומצוה היא דבר מחייב.

הוא נכשל בעבירות? אין ספק, גם אנחנו נכשלים בעבירות. בחור בדרך כלל מועד יותר לכישלון מאשר אדם נשוי, כי הוא יציב פחות. אבל השאלה היא לא האם הוא נכשל, אלא האם יש לו מנגנון פנימי שמשדר לו מחויבות לתורה. האם כשהוא עושה עבירה יש לו נקיפות מצפון. האם הוא חי במודעות שחייבים להניח תפילין ולקרוא ק"ש כל יום. האם יש לו נקיפות מצפון כשהוא מדלג ערבית.

לרוב מוחלט של הבחורים יש מצפון, יש מערכת פנימית שמחייבת אותם לשמירת תורה ומצוות. הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לבחורים יש יראת שמים בסיסית, והרבה הרבה יותר מבסיסית. הם רכשו אותה בילדותם, בבית שלנו ובחינוך שהטמענו בהם, אנחנו והת"ת.

הבן רוצה עצמאות

רוב העימותים בגיל ההתבגרות, ואולי כולם, המתרחשים על רקע חינוכי – אינם באים בגלל שהבן לא רוצה לשמור על התורה, אלא מסיבה אחרת לגמרי: הבן מרגיש שלא סומכים עליו, שלוקחים לו את העצמאות. הבעיה של רוב הבחורים היא לא עם היהדות, אלא עם התחושה שלוקחים מהם בשם התורה את הבגרות. הם חשים שהתורה הפכה להיות עסק בינם לבין אבא או המשגיח, כביכול אבא הוא זה שאחראי על שמירת התורה שלהם, והוא מנסה לכבול אותם אליו, להקטין אותם ולקחת את עצמאותם, כדי שהוא יוכל לוודא שהם עומדים בדרישות הרוחניות שהוא מציב.

הבן מרגיש שכשאבא מעיר לו על תפילה בזמן, הוא לוקח את התפילה כנושא אישי מולו. כביכול הסיפור עכשיו הוא לא אני מול התורה, אלא אני מול אבא. אבא מחליט שאני אקום בזמן, וזה לא מתאים לי. די, עברתי את הגיל, אני בחור עצמאי! אין לבן שום בעיה עם התורה, הוא חונך לשמוע בקולה. הבעיה שלו היא עם הפיקוח שמגיע מצד אבא, שחונק את עצמאותו.

הפתרון נמצא בהישג יד: לסלק את עצמנו מהתמונה. הדרישה שלנו מבננו לשמור תורה ומצוות היא לא דרישה שלנו, ואנחנו לא באים להטיל עליו משמעת כלפינו אלא כלפי הקב"ה. אם באים אל הבן בדרישה לשמור את התורה לא בגלל שכך אני אמרתי וכך מתאים לי, אלא משום שכך הקב"ה אמר – הדברים מתקבלים אחרת לגמרי. הדרישה אינה דרישה אישית "נא להיכנע לי", אלא דרישה הגיונית: בני היקר, דע לך שפעולה זו וזו היא עבירה. הערה כזו היא כדבר גבר אל גבר, מתוך תחושה של כבוד ואמון.

כיצד עושים זאת? ניקח דוגמה: הבן היקר לא קם בבוקר בשעה הגיונית. זה קשה, מעצבן, אתה הרי בשמונה כבר אחרי הקניה במכולת. זה הגיוני שזה מעצבן, ובאופן טבעי אנחנו רוצים לשנות זאת, שהבן ינהל סדר יום כפי שמתאים לתפיסת עולמנו. שיקום בשמונה. אבל – כשאנחנו באים אליו בדרישה לקום בשמונה כי צריך לקרוא ק"ש בזמן, הוא מתעצבן. כי הוא מרגיש שבשם התורה אנחנו כופים עליו סדר יום.

ובכן, ראשית כל עלינו להיות מדויקים: מצד הקב"ה אין דרישה לקום בשמונה, אלא להספיק לקרוא ק"ש לפני סזק"ש של הגר"א, ולהספיק תפילה בציבור לפי סוף זמן תפילה. לאחר הבירור הזה, אתה שואל את עצמך: מה אני, כאבא, קשור לעניין? אני לא רוצה שבני יכשל בביטול מצות עשה. אכפת לי, אני יודע שביטול עשה זה עסק לא פשוט!

יתכן שיש גם תחושה פנימית נוספת, שמעצבן אותי שהבן שלא מנהל את סדר יומו כמו שאני הייתי רוצה. זו תחושה טבעית, אך יש להגדיר אותה ברורות. יש כאן שני נושאים: א. אני רוצה שבני ישמור על התורה. ב. אני רוצה שבני ינהל את סדר יומו בצורה הנראית לי.

יש לזכור שההתפרצויות והמריבות בדרך כלל מתרחשות בגלל החלק השני. התחושה הפנימית שלנו שאנחנו רוצים שהבן ילך בדרך שנראית לנו לנכון, אכן גורמת לבן תחושה של חוסר עצמאות, ובצדק. כל הבעיה שלו היא רק מול החלק הזה, לא מול החלק התורני.

לאחר ההפרדה והסדר הפנימי בלב פנימה, אתה מודיע לבן את ההלכה, כמו שאתה מודיע לו שמחר יש לו תור לרופא שיניים: שמע, יש לקרוא ק"ש עד שעה פלונית. אחר כך זה ביטול עשה, וזה לא פשוט.

למה כשמודיעים לבן שיש לו תור לרופא אין חשש מעימות? ולמה אין פרפור בלב פנימה אולי בגלל זה הבן יתפרץ ויפסיק לשמוע בקולי? כי לכולם ברור שתור לרופא הוא לא עסק של האבא שמצא מקום לשלוט על חיי בנו, אלא הוא עסק של הבן. האבא מודיע לו על דבר שנצרך לתועלתו. זה מתקבל בצורה טבעית וחלקה, גם אם האב מודיע זאת בטון שלא משתמע לשני פנים. כך זה גם הודעה על חובה הלכתית. אתה מאמין בתורה, ואתה לא רוצה להפסיד תפילה. אני מודיע לך שבשעה זו וזו יש לקום בכדי להספיק את החובה ההלכתית.

בכדי שהגישה הזו תצליח, יש צורך בשני דברים: א. שאתה עצמך תאמין בזאת. שתהיה לך אמונה פנימית שהתורה מחייבת את מה שאתה דורש כעת לעשות, ושמה שהתורה מחייבת זה אכן מחייב כי זו הצורה של החיים ואין בלתה. ב. שלא תערב יחד עם הדרישות ההלכתיות המחויבות גם דברים שאינם מחויבים, אלא שאתה הורגלת בהם, או שלא לכבודך שכך יתנהגו בביתך.

יש להדגיש, שמותר לנו לבוא בדרישות לא רק מצד התורה, אלא גם מצד חוקי הבית. לא מתאים לי שבבית שלי יקומו בעשר. אנחנו משפחה מסודרת ויש כאן סדר יום. זו דרישה הגיונית? היא בהחלט יכולה להיות הגיונית. אם אתה יכול להסביר אותה לאדם בוגר, לא רק בצורה של הפעלת סמכות אלא גם ממקום של הגיון – אין שום סיבה שלא תוכל להסביר זאת גם לבנך. הוא בחור בוגר ויש עם מי לדבר. הדיבור צריך להתבצע בגובה העיניים, בשפה ברורה.

לתת אמון

עיקר הנקודה שצריך לשים אליה לב היא – נתינת אמון. לבחורי ישיבה יש יראת שמים פנימית, הרבה יותר ממה שנדמה. כל העלונים מסביב מפחידים אותנו ההורים מפני הנסיונות העצומים שיש בדורנו, טכנולוגיה וחברה ירודה וכדומה. הסיפורים המפחידים גורמים לנו לתחושה של חוסר אמון בבן: מי יודע מי הוא הבן שלנו והיכן הוא באמת נמצא, ואלו עבירות הוא עובר כשאנחנו לא יודעים.

חוסר האמון גורם לחשוש מכל בלורית שהתארכה או כיפה שהתקטנה, או קימה מאוחרת, או סתם חוסר חשק ללימוד. כל אלה הינן תופעות נורמליות לחלוטין, אבל הלחץ הפנימי גורם להורים לחשוש, שהנה הנה, כבר עומד לצוץ הסיוט מול עינינו.

הפחד הזה גורם לתגובות לא מאוזנות, תגובות של אנשים מפוחדים: או שחוששים להעיר לבן על דברים שבאמת צריך להעיר לו; או להיפך – מעירים על כל דבר קטן, וחונקים את העצמאות הטבעית של הבחור. כך הולכת לאיבוד היכולת להגיב בצורה הפשוטה והמאוזנת: לשוחח עם הבן בבגרות על כך שפעולות מסוימות אינן ראויות / אסורות / עלולות להזיק לו.

עלינו לקלוט שני דברים: א. יש לנו עסק עם מישהו שיש לו בסיס של יראת שמים. ב. יש לנו עסק עם בחור צעיר, כבר לא ילד, הוא פרטנר לשיחה רצינית.

בחור ישיבה סטנדרטי שגדל בבית רציני – גדל מחויב לקב"ה ולתורתו. הוא רוצה להצליח בתורה ויראת שמים. "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם". אפשר לתת בו אמון. אפשר לדבר איתו מתוך אמון, וזו גם בדרך היחידה לשוחח איתו. בחור מתבגר הוא גבר, הוא אדם ברשות עצמו. זו שטות לנסות לכרוך אותו לחגורתנו. זה גם לא יצליח, וגם יזיק ויצור תגובה הפוכה. הדבר החשוב ביותר לבחור בגיל מתבגר הוא שיתנו לו לגדול. שיאפשרו לו את הצמיחה.

התפקיד שלנו הוא לשחרר, לתת לו לנהל את חייו בעצמו. לשדר לו, ולהרגיש כך באמת, שהעברות והמצוות שלו הם עסק בינו לבין הקב"ה. ואנחנו נותנים בו אמון שיהל את העסק הזה כמו שצריך, כי גם הקב"ה נותן בו אמון. הוא זה ששלח אותו לחיים עצמאיים.

לקבלת גיליון חלקי בעמלי המלא, שלחו בקשה לכתובת הדוא"ל: Helki.baamali@gmail.com