אאא

קריעת ים סוף היא סימבול של הצעידה כנגד הבלתי אפשרי. שבירה של כל מה שהגיוני כיוון שישנה מטרה על טבעית.

בכל אחד מאיתנו יש המוני קריעות של ים סופים עצמיים, ובכל פעם שאנחנו ניצבים מול אתגר הים, או אתגר הקריעה - יש בנו אימה פנימית, כיצד נוכל להתגבר על עצמנו, האם הקריעה הזאת אפשרית בכלל או אוטופיה שחצנית שהמציאו בני אדם.

ולא משנה כמה פעמים חווינו את המלחמה הזאת, ההיסוס נשאר שם לפעם הבא, וזאת, תגיע בלי שום ספק, כל עוד אנחנו בני אדם.

המבט מרחוק יכול לתת לנו פרופורציות, הן מן ההווה על העבר - היכולת להיות גאים בעצמנו על כל אותן חציות שכבר חצינו בדרך, אשר אינן מובנות מאליהן, כל כך לא מובנות שאנחנו לא מתגאים בהן, ובנוסף לא מאמינים להן שאכן קרו.

המבט מן ההווה על העתיד ומשם על ההווה יכול לתת לנו כח תוך כדי המאבק עם עצמנו, תוך כדי שאנחנו גם טובעים וגם עוברים בים, היכולת לראות את עצמנו העתידי מביט בנו ויודע שנצליח לחצות גם את המעבר הקשה ביותר בעולם.

העוצמה שבאמונה העצמית מרעידה ארץ, מנענעת שמים והיא לבדה יכולה לתת לאדם את העוז לנצח את עצמו ועדיין לצאת חזק יותר.

בקטע הבא אני מנסה לתאר את האדם שלרגע אחד בטוח שחצה את הים, אך לאחר מכן הוא מתחיל לפקפק האם אי פעם באמת חצה.

אני משחק בין ההווה שמביט בעבר ורואה את עצמו חוצה את הים, לבין ההווה שחוצה כעת את הים ומלא בספקות עצמיים, שאם יתבונן יוכל לראות את ההוא שבעתיד מסתכל עליו, ויודע שהסיפור יחזור על עצמו - והוא יצליח לחצות, גם כשהוא החוצה וגם הנחצה.

----------

בזמנו הוא חשב שכבר חצה את הים האדום. הוא זוכר את הצבע כאילו עמד פה עכשיו מולו, נוזלי כזה, פוגע ומשפריץ בחזרה רסיסים אדמדמים, דמו שלו עצמו.

זה לא שלא עבר זמן, הפוך! עבר יותר מידי זמן ולפעמים היה נדמה לו כאילו הכל חלום עתיק שזקני השבט מספרים לצעירים, מנסים לנענע להם את הלב העדין, זה שמתנועע מכל דבר ולוקח איתו את הנענוע במשך שנים ארוכות. לפעמים הוא שואל את את עצמו, 'החציתי או שמא הייתי חלום?', ואין לו תשובה ברורה, אבל יש כל כך הרבה פעמים של שאלה.

ולפעמים הפוך, רעידה פנימית שואבת אותו אל תוך לבה רותחת, זאת שעשויה מחולותיה הראשונים של הבריאה, זאת שכוסתה בכמות ענק של שכבות בריאה מודרניות, ודווקא שם אותם מחזות היו כובשים אותו בסערה. נים ולא נים קצת כמו משוגע, הוא היה מביט אל האופק, בוהה בו שעה ארוכה כאילו הכל שם במרחק הקרוב הזה, והדמויות היו מטפסות, זאת מתוך האופק הזה, וזאת מתוך האופק ההוא. כל אחת בדיוק איך שהייתה נראית אז, בצבעים הנכונים ובעיקר, בתחושות הנכונות. ולאט לאט 'הוא' שבמחזה היה מתחיל לנוע, מביט לאחוריו ושוב קדימה, רץ פסיעה כושל ונעמד שוב, מביט למעלה מזיל דמעה ורץ עוד קצת.

וכשהגיע לים שום טיפה לא זזה הצידה, והיחיד שנקרע לחתיכות היה הוא עצמו, מדמם פיסות עצמיות אל תוך המים האדומים. ולעיתים היה נדמה לו - ההוא שצופה, שעוד רגע המים מתערבלים דם ומים, אדום ואדום אל מולקולה אחת, וכבר אין אדם, וקיום שלם הופך לעוד שלולית גדולה שנקראית ים, אם קוראים לה.

אבל האדם חזק יותר ממה שנראה אפילו לעצמו, ובעיקר לעצמו, וההוא - במחזה, צועד קרוע בתוך ים שאין לו פינות, צעדים מימיים שכמעט ולא מספרים על הרגע ההירואי שקורה - אדם נלחם את עצמו, אדם מנצח את עצמו, נגד כל היגיון בסיסי.

וכך 'הוא' שבמחזה מתרחק תנועה אחר תנועה מ'ההוא' שצופה, עובר את הים שביבשה מטולטל, מיטּפטף, משתצף עד שהוא עולה בצד השני, רחוק רחוק שאפשר לראות רק בגלל שיודעים, תו קטן שמצלצל שעות ארוכות אחרי שכבר הפסיקו לשמוע אותו. זיכרון שהופך לדמות, זכרון שהופך לצליל, זכרון שהופך להווה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לעיתים נדמה לו שכבר חצה את הים, ולעיתים נדמה לו שמעולם לא חצה, ומעולם לא היו לו סיכוי לו היה עומד ליד הים.

וזה לא שהכל טוב, או שלא, הפוך! בכל רגע נתון הוא עומד ליד הים, בטוב וברע, מביט אל הגלים הכועסים, מביט אל המדבר שמאחוריו, מסתכל על כפות רגליו שזעיר אחר זעיר מתחילות להקרע, והכאב הוא הכאב האנושי הגדול ביותר, פסגת העומק של האדם - הקריעה שלו בתוך עצמו, המים שהוא חומה להם, משמאלם ומימינם.

וצבעו של האדם מתערבב במים, שיקשוק אחר שיקשוק, והכל עולה ויורד, וחוסר אונים ואונים מלאים נשרפים להם יחד בחום המדברי המאיים.

ותוך כדי התערבלות יקומית ותהיית אינסוף כלפי עצמו, אם הוא יתבונן חזק חזק אל האופק שמאחוריו, הוא יוכל לראות את דמותו מהעתיד, מתבוננת בו, ויודעת שלאט לאט, שחי אחר שחי, הוא יתרחק אל מעבה הים, הוא מתרחק אל הצד השני של עצמו. הוא יודע. הם יודעים.

ערב חציית הים מספר 3701.
לחיים וחג שמח.