אאא

החיים שלנו כנראה תותים, סליחה, שוקולד,

אם אנחנו מסוגלים לראות את סיפור השוקולד בכותרות הראשיות כבר שבוע ימים.

איך זה קורה לנו?

מזמן לא הייתה כזו רעידת אדמה.

מזמן לא היה לנו כזה שדרוג לחדשות.

משהו שיחליף את הידיעות על הקורונה,

על המלחמה באוקראינה,

כנראה באמת החיים שלנו תותים, כלומר שוקולד.

מי היה מאמין, ששוקולד תמים מסוגל להמית כזו שואה קשה על עם שלם,

על אומה תמימה?

האמת, שהשוקולד הזה לא תמים בכלל. הוא כבר מזמן הגזים בצורה שהיה משווק בכל חור, וגרם לנו להתמכר.

אני, למשל, לא יכולתי לפתוח את היום ללא 'טעמי', ולא הייתי מסוגלת לסיימו בלי 'פסק זמן' או 'כיף כיף'.

אז 'תמים' אי אפשר לקרוא לו, לשוקולד הזה.

בנוסף לכך, הוא לא היה עניין זול, הממתק הזה. בכל אופן למי שנהג לנגוס בו כמה פעמים ביום.

ובכל זאת, איש מאתנו לא קם וזעק: "הוציאו אותו מהחנות! סלקו אותו מהקיוסק!"

מדוע איש לא זעק?

כי כולנו נהנינו ממנו. התמכרנו לו. מצאנו את עצמנו נרגעים באמצעותו, ולא רצינו שייגמר.

וזאת על אף שכולנו ידענו שהוא לא בריא, שהוא יקר מאוד, שהוא ממכר באופן נוראי.

על אף הכול – לא רצינו שייגמר.

 

והנה,

יום אחד נגמר הסיפור, כלומר השוקולד.

איש לא הבין מאיפה זה נחת, אבל ככה, משום מקום, החל נחשול של הכרזות:

"אסור לאכול טעמי! אסור לאכול אגוזי!"

ואז התחילו השאלות:

"גם שוקולד נוגט כלול בחבילה?"

"ומה עם הג'ינג'י? סליחה, הבלונדיני?

"ואם אכלתי משבצת אתמול בלילה מה דיני?"

ואחרי שהתברר, שברוך ה', כולנו ניצלנו ממוות, (נכון שהיו כאלו שהרגישו לא טוב, אבל כנראה שאינם רבים מספור, וגם, בחסדי ה', כולם, כפי שידוע, חזרו לתלם). אחרי שהתברר הדבר, התחילו הטענות:

"איך הם מתכוננים לפצות?"

"קניתי יום קודם חפיסה שלמה של שוקולד"

"ולי יש בבית סטוק של עשר חבילות"

"ואני לא שמרתי את הקבלה, כי לא ידעתי שאצטרך"

פתאום, לפי התגובות, התחלנו לגלות את כל אלו שמסתירים את רכישת השוקולד מהחברים שלהם, כי מרגישים לא נוח בהתמכרותם..

פתאום התברר שאין בית בלא מת, סליחה, בלא מוצר של עלית שטראוס.

 

אז אין לי מניות בחברה, באמת שלא.

ואני גם לא שמחה שקורה מקרה כזה, כי הוא יכול להיות מאוד מאוד מסוכן.

אבל אני חייבת לומר, שעל אף שאכלתי בחודש האחרון, להוציא פסח, למזלי, עשרות ממתקי עלית – שטראוס, ולחלק מהם יש לי אפילו קבלה זכה וטהורה בבית,

בכל זאת אני מוותרת על הפיצוי.

יש לנו, בני האדם, יצר כזה לנסות להכשיל עסקים שמצליחים. אנחנו לא כל כך מפרגנים לאחר, אנחנו לא מספיק רחבי עין בשביל לראות אחר שמרוויח.

לכן, על פי רוב, כשנדמה לנו שעסק כלשהו עשק אותנו, וזה יכול להיות שטעה, שהתבלבל, שהמוכר לא מוצלח, שהמוצר באופן חד פעמי היה פגום, או כל מקרה אחר, אנחנו מזדעקים:

"פיצויים!"

"הוא ישלם על זה טבין וטקילין"

"חוצפה שכזו, אכתוב עליו שכולם  ידעו, אעשה עליו חרם, שיימינג".

וכשעסק כזה כושל ונופל, כולנו מרגישים אנחת רווחה: "יופי, מגיע לו".

ואפילו מוכנים לטרוח ולזרוק אבן על הקבר שכרו לו, כדי להיות בטוחים שהוא נקבר ואיננו.

 

אני סבורה (שנכון לעכשיו, לפי המידע שבידינו)  שחברה שלקחה על עצמה אחריות מלאה למעשיה, מתנצלת, מבטיחה לתקן את הליקויים, מפסידה הון של מיליונים רבים, מנסה לצאת מהמשבר ולהרים את הראש, כדי שלא להיסגר - חברה כזו צריכה למצוא לקוחות מרחמים, או לפחות מקבלים וסולחים.

הלא יכולים להיות בסביבתנו אלפי מקורות אוכל שיש בהם פגמים, שהם פחות משטראוס בוחנים את עצמם ומשתדלים, אבל מעולם הם לא חלמו ליידע אותנו בכך.

ראו חנויות פלאפל בקרנות רחוב, שרק מלהסתכל על הדלפק אפשר לחטוף סלמונלה.

ראו מסעדות ואולמות, לפעמים ידועי שם ורושם, שחתולי רחוב  עלולים להימצא בתוכן באופן תדיר.

זה קורה ויכול לקרות לכל חברה, בלא שהיא מודעת לכך, ובלי שהיא משתדלת שזה לא יקרה.

אבל כשלפנינו חברת מזון ענקית רצינית וכנה, אנחנו, במקום לאפשר לה להשתקם, צועקים חמס. ובעוד מיתה מונח לפניה - אנו דורשים בכל עוזנו פיצויים מלאים.

החיים שלנו שוקולד, אם אנחנו מסוגלים לראות את שטראוס בכותרות ראשיות משך שבוע ימים, ולהתעסק בפיצויים  שאינם מגיעים לכדי עשרות שקלים, אפילו.

בואו נלמד את עצמנו לפתח עין טובה, נפש מבינה, ורצון טוב להיות לעזר לכל אדם ולכל חברה.

בואו נלמד את עצמנו שלא להיות צרי עין כלפי השני  ולא לחשוב כל העת רק איך אני נוגס מהונו של האחר, כי לי  אין ולו יש כל כך הרבה.

בואו נתאמן על כך כרגע, בזמן אמת.