מוישי רוזן, בוגר ישיבת בעלזא - מספר לישראל גינצבורג במסגרת התוכנית "שם ישבנו" על החוויה הרגשית העוצמתית של בחור בישיבה חסידית. הרגש, העוצמה ועל החוויה האדירה של החיבור החסיד שבין חסיד לאדמו"ר.
ההיכרות היחידה שלי עם הישיבות החסידיות היא מביקור מקרי בודד בישיבת בעלזא בחיפה. מבחוץ זה נראה אותו הדבר - הספרים קצת שונים, שולחנות במקום סטנדרים, אבל האווירה נראית אותו הדבר. האם לדעתך הפער בין ישיבה חסידית לליטאית הוא דרמטי?
"אני חושב שהוא דרמטי. לא ממקום שבו נהוג לומר שכאילו בציבור הליטאי לומדים ובציבור החסידי חוץ מטושולנט וקיגעל לא מעניין שום דבר. בהחלט אפשר לומר שרוב היום לפחות אלו שב'וויב' של הישיבה עסוקים בלימוד.
"יש את התורה והסדרים שממלאים את היום, אבל יש בישיבה חסידית משהו שאני מתאר שלא נמצא בישיבה ליטאית, וזה הנושא של העיסוק בחסידות ובאדמו"ר. יש שם דגש על "קדושה" - בשיחות סביב האדמו"ר, ואפילו כשמדברים על טיש - יש עיסוק מיוחד במשמעות העליונה שבזה, ואפילו מאכלי שבת זה דיבור מיוחד".
זה העיסוק באדמו"ר דווקא או בחסידות?
"אני משער שזה תלוי חסידויות אבל בחוויה שלי היה הרבה סביב האדמו"ר".
כשאתה לומד סדר א' האדמו"ר נוכח בחוויה שלך באיזושהי צורה?
"לא ברמה הזאת, אבל כשיושבים בחדר האוכל ועסוקים במה עושה האדמו"ר ואם הוא נוסע לחו"ל או לא, או סביב נושאים נוספים. לדוגמה, כשהאדמו"ר חיתן את הנכד הראשון שלו, חודשים שדיברנו על זה. הייתה אפילו שיחה מראש הישיבה על המשמעות העליונה של כל זה כשהצדיקים יורדים לחופה".
התרגשת בחתונה הזו?
"התרגשתי? מאד! בכיתי! בחופה בכיתי. היה צפוף ואתה מתפלל, יש איזושהי חוויה אבסולוטית מאד בגיל ההתבגרות שמעצים מאד כל חוויה שעוברת עליך".
תן לי איזשהו רגע שלא תשכח...
"אם ניקח לדוגמה את חג השבועות, סביב האקדמות שאומרים לפני עשרת הדיברות, והאדמו"ר מאד מתרגש, ואני זוכר שלמרות שהטקסטים הם סביב תורה יש שם הרבה שבחים לקב"ה. אני זוכר שהאדמו"ר בוכה ואני בוכה יחד אתו. זאת התרגשות שיא. אני זוכר שהיה שיח של הבחורים אם מותר להסתכל על האדמו"ר באותה השעה"...
חוויה מטורפת...
"כן, עד היום זאת תמונה שלא אשכח אותה. האדמו"ר עם העיניים העצומות, זה מזיז לי משהו ומרגש אותי גם עכשיו".
ואתה לא מתגעגע לזה היום?
"אי אפשר לומר שאני לא מתגעגע לזה. היום חווים את זה אחרת, כבחור אתה יותר מתרגש, והיום זה משהו יותר שכלי שאתה מתחבר אליו. בוודאי שיש געגוע! יש הרבה געגוע! היו שם רגעים מאד מרוממים".
אני בטוח שרואים אותנו לא מעט אנשים שהיו פעם מחוברים מאד וחוו חוויות עוצמתיות וסוערות והיום הלב שלהם נסתם. מה תרצה לומר להם? הם עומדים בפני שבר כשהם מבינים שמה שהיה לא יהיה, איך ממשיכים מכאן?
וגם, כיצד מגשרים בין ההווה לעבר? כיצד מגשרים על הפער בין ההווה לעבר ובין חוויה מרגשת של יהדות רגשית לחיי המעשה? האם גם ליטאים מתרגשים? והאם התכהות הרגש היהודי היא נסיגה או דווקא התקדמות בחיים? האם ניתן לקרוא את הספרים מהעבר ולמצוא בהם טעם חדש?
צפו בריאיון המלא
• • •
(לתגובות ורעיונות: israel@kikar.co.il)